Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רפואה’

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

עם תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל אותי ד”ר אסי סיקורל, “האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?”. הוא המשיך והצדיק את השביתה כך: “מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו. אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית”. 

בתשובה כתבתי:

בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.

המשך…

Read Full Post »

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

המשך…

Read Full Post »

כשהייתי בצבא, הוזמנתי יום אחד לבדיקה במחלקה הגינקולוגית של תל השומר. בדיקה הכרוכה בהתבוננות באמצעות מכשיר מיוחד. הרופא חשד שהוא רואה משהו לא תקין. ולא עברה דקה ולחדר נכנס מצעד של אנשים – רופאים, מתמחים, סטאז’רים, סטודנטים או השד יודע מי, כי איש לא טרח להגיד לי – ואחד אחד עברו כדי להתבונן בחלקים האינטימיים של גופי דרך המכשיר. החדר הומה מאנשים שאינני יודעת מי הם, בעוד אני שרועה שם בתנוחה שתוכלו לדמיין, ומרגישה בערך כמו גוש בשר על אנקול.

עברו שנים. מה שכשהייתי פחות מבת 20 חנק את גרוני ולא העזתי לומר (אפרופו החכמולוגים שלא מבינים אף פעם, בנסיבות אחרות, “למה היא לא פשוט הכניסה לו סטירה”), היום לא עובר אצלי. שום מתמחה או סטודנט לא נוכח בשעת בדיקה רפואית שלי מבלי שאני מאשרת זאת או למצער מציגים אותו ואת תפקידו בפני. ואני מודה שכשזה תלוי בי, כלומר אצל רופא המשפחה ולא בבית חולים – אני בדרך-כלל לא מאפשרת את זה. כן, אני יודעת שהם צריכים ללמוד על מישהו. רק יש לי השגות מה צריך להיות השיעור הראשון.

לפני יומיים חרגתי ממנהגי וכשרופא המשפחה הציג בפני את הסטודנט ששהה בחדרו כשנכנסתי ושאל אם זה בסדר – אמרתי שכן. ממילא באתי להתייעצות ולא לבדיקה. התייעצות בעניין חשוב מאוד. מבחינתי, החלטה קריטית. רק שאת הסטודנט זה ממש שיעמם והוא לא טרח אפילו להסתיר זאת. רק פיהוק היה חסר. כל כך מוקדם בתחילת ה”קריירה” שלו, וכבר החולה לא מעניינת אותו. אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לומר שהחולה לא אבל המחלה כן. מלבד זאת, נוכחותו לא איפשרה לי לומר לרופא ללא כחל וסרק מה דעתי כשהתגלעו בינינו חילוקי דעות עובדתיים לגבי מה שטען שהיתה המלצה שלו בעבר. פשוט לא היה לי נעים לומר לו בנוכחות הסטודנט שאולי זאת היתה דעתו אבל הוא מעולם לא אמר לי אותה.

אז כן, אתם צריכים להתחיל ללמוד מהיכן שהוא. אבל אם יורשה לי להציע, כדאי להתחיל בשיעור הראשון: יחס לחולה.  

Read Full Post »

מתן הרשאה לרופאי המשפחה לרשום ריטלין גם ללא צורך רפואי הוא עניין שיש להתייחס אליו באופן חברתי רחב יותר. השאלות הקשורות לכך הן מהי בריאות ומהי תכלית הרפואה. בריאות לא מוגדרת רק כהיעדר מחלה אלא כרווחה כללית, גופנית ונפשית, של האדם. הזכות לבריאות מבחינה זאת היא מה שמכונה זכות בעלת סוף פתוח, שכן תמיד ניתן להיות יותר בריאים. חשבו, לעומת זאת, על הזכות לא להיעצר בשרירות. כאשר אדם מוחזק במעצר לא חוקי הזכות מתוחמת והסעד ברור: יש לשחררו ממעצר. אם תכלית הרפואה היא לשפר את בריאותנו, אז לא תמיד הגבולות ברורים.

המשך…

Read Full Post »

בספרו סרטן כנקודת מפנה, כותב ד”ר לורנס לה-שאן (LeShan), פסיכולוג שמאחוריו עשרות שנות עבודה עם חולי סרטן:

אחד הסימנים אשר לפיהם יכולתי לשפוט את מידת ההתקדמות שלי עם מטופלים מאושפזים היה תגובת אחיות המחלקה אלי בעת ביקורי. כל עוד הן שמחו לקראתי, ידעתי שהמטופל עדיין מתנהג ‘יפה’ (בהתאם לכללי בית החולים) ולפיכך פחותים הסיכויים לשיפור במצבו. אבל כשאחיות המחלקה הפגינו אי שביעות רצון ברורה כלפי בעת ביקורי, ידעתי שהמטופל מוטרד פחות מן הדעות והדרישות של אנשים אחרים, ומתרכז בצמיחה של נשמתו הוא. כלומר, השגתי התקדמות! המטופל נלחם על חייו! מחקרים שערכו לאחרונה גריר ועמיתיו מראים שמטופלים ‘לוחמנים’ או ‘חצופים’ שורדים את אבחנת הסרטן ואת הטיפולים הרפואיים במחלה זמן רב יותר ממטופלים ‘סבלנים’ או ‘אדישים’.

כשמדובר במחלת הסרטן, לעיתים ההבדל הוא אכן של חיים ומוות. אך גם כשמדובר בהיתקלויות פעוטות יותר עם מערכת הבריאות, הרצון להיות ‘חולה טוב’ מביא אותנו לעיתים קרובות להיות חולה הרבה יותר. כי במקום לשאול שאלות, לעמוד על כך שנקבל מידע מלא כולל חלופות, לא לשתוק על יחס לא נאות – אנחנו עסוקים בלרַצות את המערכת ולהיות מנומסים. במקום להתרכז בעצמנו ובבריאותנו. התוצאה היא הרבה פעמים חוסר אכפתיות ואף רשלנות, הנובעת מכך שאיש אינו עומד על המשמר על זכויותינו. כי אין מי שיעשה זאת אם אנו לא נעשה זאת.

המשך…

Read Full Post »

נוהל חדש, מהפכני וראשון מסוגו בעולם, יתן קדימות בתור להשתלת איברים למי שחתמו על כרטיס אדי. לכאורה הגיוני וצודק. אבל במבט מעמיק יותר, יש בו קושי אתי רציני.

שאלות של צדק חלוקתי עולות תמיד בנסיבות של מחסור. בנסיבות של שפע המספיק לכולם לא עולות שאלות של חלוקה ותעדוף. כולם מקבלים. קביעת סדר עדיפויות בטיפול רפואי שעה שיש מחסור (בין במשאבים, בין בכוח אדם), צריך להתבסס על עיקרון אחד בלבד: הצורך הרפואי. לא קשרים ולא קרבה; לא ממון; ודאי שלא מוצא.

המשך…

Read Full Post »

אחד המאמרים המקוממים ביותר שקראתי בזמן האחרון הוא מאמרו של פרופ' יואל דונחין "יש רופא במטוס?" שפורסם לפני שבועות אחדים במדור הבריאות של הארץ. המאמר מספר על התופעה שבה רופאים מתחמקים מבקשה לסיוע לנוסעים שחשים ברע בעת טיסה. חלקית מחשש לתביעה בגין טיפול שלא עלה יפה; חלקית משום שלעתים למרות תואר הד"ר שלהם הם אינם עוסקים בטיפול בחולים באופן סדיר; ולכך יש להוסיף שלעתים סתם מטעמי חוסר חשק. הטעם האחרון, שדונחין לא מונה מפורשות, לא בא לי בהפתעה מוחלטת. כבר לפני שנים רבות שמעתי, בתדהמה, אחות (פעם קראו לזה "אחות רחמניה") מספרת שכשהיא יוצאת לתיאטרון ושואלים אם יש רופא או אחות בקהל כי מישהו מרגיש ברע – היא לא תקום; כי עכשיו היא לא בתפקיד והיא "באה ליהנות". תכף נגיע לעניין התפקיד ולא להיות בתפקיד משבחרת במקצוע הרפואה. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts