ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.
צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.
קרוא וכתוב 