קרוא וכתוב

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

המשך…

Read Full Post »

מה קורה כשעיתונאית מבקשת לעשות תחקיר על מחאת קיץ 2011, ורוצה לעסוק בין השאר בהטרדות המיניות במאהלים, שכבר פורסם עליהן בזמנו, והיו פעילות שהתלוננו על השתקתן? זאת כמובן מיד “הכפשה”. את חלק מהתגובות, וגם זה לא לראשונה, אפשר לראות כאן (מדובר בדיון גלוי לכול. ותודה לקוראת ערנית על ההפניה).

לגלות חשדנות כלפי עיתונאים – זה תמיד מומלץ. כל מי שחווה על בשרו לא צריך הסברים. רק מה, כשהתקשורת אוהדת את המחאה היא אחלה. כשהיא מנסה לעשות את העבודה שלה (מה לעשות), ולהיות ביקורתית גם כלפי המחאה – היא אויבת העם. זה שעושה וודסטוק כשמזג האוויר חוזר להיות נוח.  או אז מסתבר ש”אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים”, כהגדרתו הקולעת של שלום בוגוסלבסקי. כמו הכעס מימין על המדווחים על עוולות הנעשות כאן כי זה פוגע בשמה הטוב של ישראל… כי מדובר, הפלא ופלא, בשיעתוק של הטיעונים הממסדיים. שנשמעים לפתע מגרונם של מי שבימים כתיקונם יוצאים נגדם.

המשך…

Read Full Post »

מנכ”ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, ניתץ את הלבנה האחרונה שנותרה מהחומה שפעם עמדה בין המחלקה המסחרית למערכת (או מחלקת התוכן) בתקשורת.

‘המחאה בקיץ היוותה מכה קשה לשוק הפרסום ובכללו לערוץ’, אמר לעובדים והוסיף כי ‘מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות’.

בעצם, צריך להודות למר ורשבסקי על גילוי הלב. הוא אולי הציג את העניין באופן עירום ובוטה, אבל הציג אותו ישר ולעניין. אולי עדיף על פני המתכסים בכל מיני סיסמאות יפות בעוד שבחדר האחורי אצלם במערכת השיקולים הם בסופו של דבר אותם שיקולים. מי שסבורים שהנכנסים לעסקי המו”לות עושים זאת מתוך חרדה לחופש הביטוי – כדאי שיחשבו שוב. במקרה הטוב, או הרע, חופש הביטוי הוא רק סיסמה שהמו”לים מדקלמים על מנת לאפשר לעצמם את החופש האמיתי שלשמו נכנסו לביזנס – החופש לקדם את האינטרסים המסחריים שלהם.

אבל לדבריו של ורשבסקי היה גם המשך. והוא יותר מעניין אותי כאן.

‘אנחנו עיתונאים’ אמר ורשבסקי, ‘אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם’.

ואללה? ואללה!
ואני לתומי חשבתי שתפקידה של התקשורת – תמיד, ללא קשר למחאה או לעניינים אחרים שהיא עוסקת בהם – הוא לסקר חדשות ולא לייצר אותן. רק שיותר מדי עיתונאים שכחו את זה. הם מייצרים את החדשות ואחר כך מסקרים אותן; נהפכים למוקד הארוע (לדעתם); ומראיינים זה את זה בכל הערוצים כזונות המפרכסות זו את זו (הם יעדיפו שם את המשך הפסוק, מן הסתם. נו כן, תלמידי חכמים).

אז להוריד ווליום של סיקור כי זה פוגע במחלקה המסחרית – זאת בהחלט השחתה של העיתונות. לפחות זאת הראויה לשמה. אבל לפרסם בעמוד הראשון כותרת ענק “צאו להפגין!” – נו, גם זה לא מי יודע מה עיתונאות.

Read Full Post »

או: שוויון בקיבוץ תל אביב

למה תמיד על הארץ? מה עם ווינט ונרג, להם לא מגיעה ביקורת? הם הרי הרבה יותר גרועים.
בקיצור: מה את נטפלת? זאת שאלה שמופנית אלי לא אחת אחרי פוסט ביקורתי. עניתי עליה כבר לא פעם. הפעם אענה בסיפור.

לפני שנים רבות (כך מתחילים כל הסיפורים. הפעם זה סיפור שהיה באמת), עזבו כמה חברים חדורי אידיאולוגיה את הקיבוץ אל העיר הגדולה. למה? כי אין שוויון בקיבוץ, הם אמרו. זאת אומרת לא באמת.
ומה, תשאלו, בתל אביב או לאן שהם עזבו יש יותר שוויון? כמובן שלא. רק מה, שם לא מתיימרים.

הנמשל ברור. מי שמתיימר להיות איכותי יותר, נאור יותר, אתי יותר; מי שמיצב עצמו שנים כ”עיתון לאנשים חושבים” – שלא יתפלא שהאנשים האלה חושבים שצריך גם למדוד אותו בסטנדרטים שהוא מתיימר לעמוד בהם. שיש ממנו ציפיות שאין מאחרים, שעליהם הוא מתנשא ולהם הוא מטיף; שלראות את האלון עידנים הופכים אותו להיפסטרים שחושב שהוא מה זה מא-גניב – יביא לביקורת. וחריפה; שלראות את עורכיו ומו”לו מאתרגים את הגרועים בשוביניסטים – יגרור תגובה; שאם הוא החליט להיהפך מעיתון לביטאון – תמונת הראי של ‘מקור ראשון’ – הוא יקבל התייחסות בהתאם. אל תפתח ציפיות אצל אחרים אם אינך רוצה שהם יסתמכו עליהן.

זאת יומרה וזאת שכרה.

תמונה: יעל בוגן, העין השביעית

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

המשך…

Read Full Post »

כתבתי כאן לא אחת על כך שהתקשורת, המבקרת כל מה שזז, לא עומדת בעצמה לביקורת. זה נכון בדברים גדולים שלהם היא מטיפה אך לא מיישמת על עצמה, כמו ציות לחוק או שקיפות. זה נכון גם בדברים קטנים.

המשך…

Read Full Post »

לפני כמה שבועות כתב שי ניב בדיון בפייס בעקבות מאמרו על שביתת הרופאים בגלובס, על צביעות התקשורת. הוא צפה שעוד נראה איך עובדי הרכבת שעומדים לשבות לא יקבלו תמיכה תקשורתית כמו זאת שקיבלו הרופאים:

בקרוב מאוד צפויים עובדי רכבת ישראל לפתוח בעיצומים בגלל התעקשות המדינה להפריט את מערך התחזוקה בחברה. אני רוצה לראות את יונית לוי מביעה אמפטיה לאותם עובדים, שלא נלחמים על תוספות שכר אלא על הבית, ואת זה אני אומר כי בפעם האחרונה שהם שבתו חצי יום – היא גערה בשר התחבורה ישראל כץ: "אדוני, אתה שר התחבורה, איין לך שליטה על העובדים האלה?"… ככה זה – התקשורת הישראלית מוכנה לקבל בחיבוקים רופאים צעירים שנוטשים מחלקות בניגוד לצוי מניעה, אבל בשום אופן היא לא מקבלת חצי יום שביתה ברכבת, או עיכוב של מזוודות בנתב"ג.

כתב וידע מה כתב. (הדברים מובאים כאן באישורו).

מה ההבדל בין השביתות, שהראשונה נדמה כי זוכה גם לתמיכה ציבורית והשנייה לא? הנה כמה הצעות, שלא מתיימרות למצות.

המשך…

Read Full Post »

ההתנצלות של ערוץ 10 אמש היתה מהמביכות שנראו על המסך (או נקראו). וכזאת היא היתה בין אם מוכתבת בין אם אותנטית. שכן אם אכן היה מקום להתנצל כי "לאחר שידור הכתבה בדקנו את ההאשמות. בדיקותינו גילו שהאשמות אלה היו – והינן – כוזבות לחלוטין" ו"אנו מצטערים מאד שלא בדקנו את ההאשמות האלה לפני ששידרנו אותן" – זהו ביזיון עיתונאי שהכתב, העורך ואולי עוד כמה היו צריכים לעוף בגללו. לבדוק בודקים קודם, לא אחר כך… אם, לעומת זאת, זוהי התנצלות שנכפתה על הערוץ ונוסחה הוכתב ע"י נשואה – שלדון אריסון אדלסון (כפי שנכתב למשל כאן) – הרי "אסור לעבור לסדר היום על מה שנראה בעינינו כשבירה של ערכים מקצועיים ואתיים" כדברי גיא זהר בהתפטרותו בשידור חי אמש.

זהר נקט צעד אמיץ (גם המחאה של אנשי המערכת, בשידור רולר הקרדיטים הריק), אף כי חלקי. הוא לא יגיש יותר את מהדורת 'השבוע' אבל ימשיך ב"מסגרות אחרות של ערוץ 10", לדבריו. אז נמשיך לראות אותו ב’היום שהיה’, אני מבינה. טוב, כולם צריכים להתפרנס. ואני אומרת את זה ברצינות לגמרי. נראה שכל משרה בתקשורת היום כרוכה בהתפשרות על סטנדרטים אתיים-מקצועיים. כי התקשורת משרתת יותר מתמיד את בעלי ההון שמממנים אותה, לא את האינטרס הציבורי. לראודור בנזימן המתפטר יש כנראה יותר אפשרויות במפת התקשורת הנוכחית. אם אכן ההתנצלות הוכתבה ונכפתה עליהם הר כגיגית בידי רון לאודר המחזיק כיום את הערוץ בחיים – ראשי הערוץ התכופפו, כנראה, כדי למנוע את התמוטטותו (שהיתה מביאה לפיטורין ואובדן פרנסה של עשרות אם לא מאות עיתונאים ועובדים אחרים בערוץ).

באותה מהדורה אמש שודרה כתבה ארוכה על אילן בן דב, שהכין אותו כתב עצמו שעל כתבתו על אדלסון נדרש הערוץ להתנצל. סגן מו"ל הארץ (והעורך המייסד של דהמרקר!) גיא רולניק אמר בדיון באולפן שהתקיים לאחר מכן, שלו בן דב היה נכנס כמשקיע לערוץ 10, כל הדיון לא היה מתקיים. צודק. ניפגש בכתבה שיכין הארץ על ליאוניד ("שלא בפניו") נבזלין.

הסיפור הזה עצוב ומדאיג מכל זווית שלא מסתכלים עליו. לכולנו יש אינטרס בתקשורת חופשית ומגוונת. שגם יודעת להתנצל כשבאמת צריך, לא רק כשהיא מקבלת מכתב מעורך-דין צמרת של טייקון זה או אחר. שבמבחן התוצאה אפילו לא פועל תמיד לטובת הלקוח שלו.

בכל מקרה, התקשורת כולה נחלשה מהביזיון שראינו אמש. מעתה בעלי ההון חזקים קצת יותר ולנו יש תקשורת חופשית קצת פחות. אבל לפחות אנחנו יודעים את זה; נחמה פורתא.

נוסח ההתנצלות של ערוץ 10

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »