הניצבים בדימוס אבן חן וקליין פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר ושר הביטחון, בגין גרימת מוות ברשלנות. פנייה שהיא דוגמא מובהקת ל-overkill. כזה שעלול לקבור את הסיכוי שאיזו שהיא נטילת אחריות והפקת לקחים לעתיד תתבצע כאן. למעשה, נתניהו יכול להיות מרוצה מהפנייה. היא מהווה בטוחה לא רעה לכך שלא יארע לו שום דבר חמור כתוצאה מהשריפה בכרמל. ארוע שהוא אחראי לו לא רק אחריות על מיניסטריאלית, אלא גם כמי שהיה שר אוצר עם סדר-יום מפורש של ייבוש המגזר הציבורי (אך חלומות על תקיפת אירן כראש הממשלה).
השריפה בכרמל היא תוצאה ושיא של הפקרה מתמשכת של השלטון את אזרחי המדינה. מי שנבחרו על-ידם לנהל את ענייניהם המשותפים כנאמניהם מעלו בתפקידם. לכן עליהם ללכת הביתה. או עכשיו או בבחירות הקרובות, המועד שבו בדמוקרטיה אזרחים באים חשבון עם שלוחיהם. חקירה פלילית איננה הערוץ המתאים לבירור וקביעה של אחריות פוליטית. גם ועדת חקירה לא אמורה להעביר דרג נבחר מתפקידו, אף אם תצביע על ליקויי התפקוד שלו ועל אחריותו לארועים. (לו הייתי נתניהו לא היייתי מתנגדת כל-כך לוועדת חקירה, זה דווקא מתכון די בטוח לקבירת מסקנות. צורך אין בה זה ברור).
את הנבחרים מחזירים הביתה רק האזרחים. במגוון האמצעים שעומדים לרשותם במשטר דמוקרטי. לא רק בחירות אחת לארבע שנים. פעילות פרלמנטרית של האופוזיציה; פעילות מפלגתית אחרת; מחאה אזרחית; הפגנות; גיוס דעת קהל. אזרחות פעילה היא הרבה יותר ממימוש זכות הצבעה. מדיה חברתית היא עוד כלי שהתוסף, אבל עם כל הכיף, לא הפייס יעשה את העבודה. הוא עלול אפילו להיות קאונטר-פרודוקטיב, ביוצרו אשליה של פעולה. עם כל הצער שבדבר (או לא), אין תחליף לעשייה הפוליטית, זאת אף אם צורותיה מתרחבות במאה ה-21. לא בית המשפט, לא היועמ”ש ולא המשטרה. וזה לא שאי אפשר למצוא היבטים פליליים בסיפור הזה; הם רק לא העניין. העניין בעיקרו הוא יצירת תרבות פוליטית של נשיאה באחריות (accountability). ואת זאת שום חקירה פלילית לא תביא. רק אנחנו.
עוד בנושא:
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
חולשתה של המערכת הפוליטית. וקלונה
קרוא וכתוב 