ייאמר מייד: אין במאמרה של עמירה הס משום הסתה לאלימות במובנה המשפטי, בעיני. אין כאן שום ודאות קרובה, אפילו לא חשש, שנער פלסטיני יתחיל ליידות אבנים לאחר קריאתו (אם יעבור את חומת התשלום. גם הארץ בונים חומה).[1] לכן אין כאן מקום לטיפול משפטי. בוודאי בהינתן המשקל הכבד שנותנים לחופש הביטוי, ובצדק, האמונים על אכיפת החוק. כך גם התלונה שהוגשה נגדה ונגד עיתונה (על-ידי מועצת יש"ע) היא בעיקרה פוליטית. זה לא אומר שמאמרה אינו בעייתי. הבעיות במאמרה הן קודם כל מן הסוג המוסרי ואליהן בעיקר אתייחס.
עמירה הס היא עיתונאית שאני מעריכה. מאמריה, גם זה המבוקר ברשימה זאת, מבטאים אמנם עמדה ברורה אך גם גישה מורכבת למציאות שהיא מסקרת ומפרשנת. זאת שלא כמו עמיתה לעיתון, שהיושרה ממנו והלאה. היא אינה מהססת אף למתוח ביקורת על הצד הפלסטיני כשזה נדרש (ובכך זוכה כמובן לביקורת מחלקים מסוימים בשמאל: איך היא מעיזה להטיף לפלסטינים כיצד לנהוג?… יש שם כמה ששכחו שהתבטלות היא בדיוק תמונת המראה של ההתנשאות).
במאמר מתארת הס נכון, לטעמי, את הדינמיקה האלימה של הכיבוש. את האלימות הטבועה בכיבוש על צורותיה השונות. אינני בטוחה שמה שזקוקה לו מערכת החינוך הפלסטינית הוא דווקא חינוך להתנגדות. יתכן שעדיף לעם המבקש להשתחרר מכיבוש זר להשקיע בחינוך מודרני. ככלות הכול, יבוא יום והוא יעמוד ברשות עצמו ואז יזדקק לכל המשאבים שחינוך יכול להעניק. אבל נוח יותר להאשים בכול את האחרים ואת הכיבוש, במקום לבנות “מדינה שבדרך” היכן שאפשר. הס גם מבינה היטב שאלימות שכנגד תביא לתגובה אלימה מצד הכובשים. ובכך תנציח את מעגל האלימות. גם מעצמה כובשת רשאית בהחלט, כולל על פי כל הדינים הרלוונטיים, לנקוט בפעולות כאשר מופנית אלימות כלפי כוחותיה. גם כשמדובר בחיילים.
אבל הבעיה המרכזית במאמר איננה בכך. יותר משהמאמר מורכב יש בחלקים שלו עמימות מסוימת. דומה שהיא תוצאה של מאמר הכתוב רע באופן מיוחד ואולי היא מכוונת מסיבות אחרות. אבל יש כמה דברים שאינם עמומים כלל וכלל. הם הבעייתיים והם אלה שהקנו להס את הביקורת הנוקבת שזכתה לה. אמנם, בדברה בהמשך המאמר על החינוך להתנגדות הנדרש ממערכת החינוך הפלסטינית, היא מציינת ששם יהיה המקום ללמד הבחנות, כללים וסייגים. "(סייג לדוגמה: הבחנה בין אזרחים לנושאי נשק, בין ילדים ללובשי מדים. ועוד סייג: מוגבלותו של הנשק וכישלונותיו בעבר)". [הסוגריים במקור – נ"כ]. דא עקא, שהס איננה פותחת את המאמר שלה בכך שיש זכות וחובה להשליך אבנים על חיילי צבא הכיבוש (להבדיל מאזרחים). או להתנגד להם באופן אלים אחר. משפט הפתיחה שלה ברור וצלול, ואינו דורש שום פרשנות: "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". והיא מממשיכה: "יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות." לא ברור המטאפורה מה עושה כאן, כאשר יש לנו כבר פשט (ודרש). כפשוטו. טוב, אבל מטאפורות, ותחביר פנימי. באלוזיות גרוסמניות מעורפלות. אם כבר מדברים על תורת הספרות (מטאפורות), הרי ידוע (גם בדיסציפלינות אחרות) מה שמכונה primacy effect. לכן משפט הפתיחה של הס, שהוא ברור ולא משתמע לשתי פנים, משמעותי במשקלו בהרבה מהמודיפיקציות שאחר כך היא מנסה לתת, בסוגריים. ואם יש זכות מולדת (באנגלית זה תורגם ל-birthright) – מדוע רק אבנים? מדוע לא ירי? אז לזה כנראה שתשובתה של הס, המסוגרת אף היא בסוגריים, היא "מוגבלותו של הנשק וכשלונותיו בעבר". רוצה לומר: מבחינה תועלתנית זה לא עושה את העבודה. אין כאן (בכל אופן לא נכתב) שום סייג עקרוני.
אין זה חידוש גדול שאבנים יכולות לפצוע ולהרוג. אדל ביטון הפעוטה נאבקת על חייה כבר כמה שבועות (מישהי כבר כתבה קולולולו?) ושלוחות מכאן תפילה שתצא מכלל סכנה וברכות להחלמתה המהירה. ובעיתונה של הס דוּוח על הרשעה ברצח בגין ידוי אבנים שכתוצאה ממנו נהרגו אב ובנו. לכן ברור שמאמרה של הס מעודד ונותן לגיטימציה לאלימות. והנקודה כאן היא נקודה מוסרית (כבר פתחתי ואמרתי שאיש לא יתחיל לזרוק אבנים אחרי קריאתו, מן הסתם). הס איננה "מגלה הבנה". היא מצדיקה. נקודה.
לכל עם יש זכות להגדרה עצמית. זוהי זכות המוכרת במשפט הבינלאומי (סעיף 1 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ולאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות). כיבוש ודאי שאיננו מאפשר את מימוש הזכות הזאת (שהיסטורית אף הוכנסה לשתי האמנות העיקריות כסעיף הראשון על רקע המאבק של עמים בקולוניאליזם). וזכויות רבות נפגעות כתוצאה מהכיבוש. שלא יכול להיות תוצאה של החלטה "דמוקרטית" של הכובשים משום שאת מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למרוּת שלטונו.
האם מכאן ניתן להסיק את הזכות (מלידה!) להתנגד לכיבוש באופן אלים? אני מסופקת. מאלה הטוענים שקיימת זכות כזאת עוד לא קיבלתי את מראה המקום הרלוונטי, על אף בקשות חוזרות ונשנות. אבל גם הטוענים שזכות כזאת קיימת כי שלילת הזכות להגדרה עצמית כמוה כהתקפה חמושה על מדינה – שנגדה זכאית המדינה המותקפת להתגונן תוך שימוש בכוח – חייבים להכיר בכך שמימושה של הזכות כפוף לדיני המלחמה הרגילים, ובראשם האיסור על הפיכת אזרחים יעד להתקפה. הס, כפי שכבר כתבתי, איננה טוענת לזכות המאויכת הזאת, להתנגדות בכוח לכיבוש כשהכוח מופנה ללוחמים וליעדים צבאיים בלבד; על אף שהיא מזכירה את ההבחנה הזאת בסוגריים רפים בהמשך. ונחזור ונאמר שבמקרה כזה, של תקיפת כוחות צבא, הצד השני (צה”ל, במקרה זה) זכאי אף הוא להגיב בכוח על שימוש בכוח נגדו. גם במלחמה ללוחמים בשני הצדדים הזכות להילחם.
ניתן לטעון שאין דרך להשתחרר מכיבוש אלים אלא באופן אלים. זה קולע אותנו – מבחינה מוסרית – לבעיה הידועה כדילמת האלימות. אם אלימות היא פסולה מוסרית, כיצד ניתן להצדיק שימוש באלימות כדי למגר אותה? יש גם הטוענים שהמטרה – סיום הכיבוש – מכשירה את האמצעים להשגתה, מצד הנכבשים. אבל אלה אינם בני פלוגתא מוסריים שלי. המטרה איננה מקדשת את האמצעים. זהו עיקרון יסוד ברעיון של זכויות אדם, ומי שסבור שזה רק תלוי באיזו מטרה מקדשת את האמצעים האלימים אינו נמנה בעיני עם מי שיכולים להציג עצמם כאנשי זכויות אדם.
יש חלק נוסף במאמרה של הס, שנדמה לי כי משום מה פחות התייחסו אליו, למרות חומרתו הרבה עוד יותר בעיני. אביא את הפסקה בשלמותה:
התנגדות ועמידה (צומוד) מול האלימות הפיסית ובעיקר המוסדית: זהו משפט היסוד בתחביר הפנימי של חיי הפלסטינים בארץ זו. יום יום, שעה שעה, רגע רגע. בלי מנוחה, בלי הפוגה. ולמרבה הכאב לא רק בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) וברצועת עזה אלא גם בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל (בהבדלים אחדים של אופני האלימות וההתנגדות). אבל משני עברי הקו הירוק מצטברים משקעים של מחנק, מועקה, מרירות, חרדה, חרון והשתאות איך יכולים הישראלים להיות כה עיוורים ולחשוב שהאלימות שלהם תחזיק מעמד לנצח.
"גם בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל". האם הס מתכוונת לומר לנו ש"משני עברי הקו הירוק" מתקיים שלטון זר, שיש להתנגד לו? האם ידוי אבנים מותר – ומוצדק! – גם לפלסטינים (אזרחי ישראל) בתוך ישראל הריבונית? או שמא ה"הבדלים אחדים של אופני האלימות וההתנגדות", כפי שהיא סוגרת בסוגריים, מתייחסים לכך שפה נדרשת צורת התנגדות אחרת? כאן הס סותמת ולא מפרשת. אבל ההתנגדות, ואת זה היא אומרת במפורש, היא “יסודית לתחביר הפנימי” (נו) של חיי הפלסטינים גם בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל. משני עברי הקו הירוק.
עם המשפט הסוגר, על עיוורון הישראלים במחשבה שאלימותם תחזיק מעמד לנצח אני מסכימה ככל שמדובר בכיבוש. הכיבוש הוא אלים. אי אפשר להחזיק בו לעד ובעיקר הוא עוולה מוסרית ואיוולת פוליטית. אבל בין הכיבוש המתקיים בשטחים לבין ישראל גופא קיימים הבדלים מכריעים. מוסריים, וגם מבחינת המשטר המשפטי ונפקויותיו. הערבים אזרחי ישראל מופלים אך יש להם זכויות פוליטיות (ואחרות כמובן) שמשמעותן שבידם האפשרות העקרונית להשפיע על השלטון. זהו הבדל מכריע ודי אם נציין אותו ולא את שאר ההבדלים מבחינת הזכויות האחרות ומבחינת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל בגבולות אלה. (שקיבל גם הכרה משפטית בינלאומית, למשל ב-ICJ, אבל זה לא מעניין. את הס ומי שהיא מסתפחת אליהם במאמר זה מעניין מה אומרים גופים כאלה רק כשהם מתנגדים לישראל…). חוסר נכונותה של הס להבחין בין הכיבוש לבין גבולות הקו הירוק הוא בעיני עיוורון לא פּחוּת. מוסרי.
עוד בנושא:
מתנחלים כיעד לגיטימי: שפל מוסרי וכשל משפטי
”בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון”
טרור הוא תמיד טרור
[1] יש בעיה בהתייחסות והפניה למאמרים המופיעים ב"גן הסגור" מתוצרת הארץ. למי שאינם מנויים על המהדורה הדיגיטלית יש אפשרות לקרוא את המאמר במסגרת 10 מאמרים חופשיים בחודש אחרי הרשמה (אל תשאלו על בעיות הפרטיות…), או באופן חופשי לגמרי כאן, דרך אתר המובייל שמשום מה מאפשר קריאה פתוחה וחינמית. [והכי אני אוהבת שהארץ דורשים תשלום על מאמרים מתורגמים, שבאתרים המקוריים (כמו הגרדיאן או האקונומיסט) אפשר לקרוא באופן חופשי….].
בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות לאחזקת הבלוג (דרך הכפתור המיועד לכך). ברצוני להודות לתורמים.
"מאויכת"???
modified. (שינוי של ה"איך", ה-mode, הצורה).
(עוד ז'רגון של תורת הספרות…).
אכן קראתי מאמרים הרבה יותר טובים מרשימה מוזרה זו של עמירה הס. אני מניח שהמסר העיקרי שלה היה לומר שעל הרשות הפלסטינית להיות פעילה יותר בארגון ההתנגדות העממית וההכשרה לה.
דבר תמוה כשלעצמו, ולכך לא אכנס עכשיו. מקובל עלי שזכותו של כל מדוכא ומנוצל להתנגד לחוסר הצדק, כאשר אבל לא כל כלי ולא כל דרך כשרים. האם מוטלת עליו אבל חובה לעשות זאת? מסופקני. במיוחד אמורים הדברים לגבי ילדים. אני מניח שגם עמירה הס מתנגדת לעבודת ילדים ומה ההבדל כאן?
לי נראה שילדים ובני נוער פלסטינים מנוצלים יותר מספיק ועוברים יותר ממספיק שטיפת מוח.
ידוי האבנים קיבל מעמד דתי בחברה הפלסטינית. כמו שנעמה מציינת בשום פנים ואופו אין להכניס את החינוך להתנגדות עממית לתוכנית הלימודים. זהו רעיון המתאים אולי למקום שממנו באה הס, המפלגה הקומוניסטית, אבל בוודאי לא לחברה חופשית.
מה עמדתך לגבי זכותם של הפלסטינים להתנגדות לכיבוש?
הנה מה שכתבתי בהתייחס לפרשה זו – אני חושבת שצריך לחשוב על זה. Jewish Israelis debate the legitimate boundaries of palestinian resistance to occupation since Amira Hass article in Yesterday's Haaretz. In a historical perspective, these debates took place in colonial arenas precisely as legitimacy for colonial rule and administrative crises came up. The military legal advisors chose the term "popular terror" to describe palestinian youth throwing stones. This also is not new – attempts to equate popular resistance with terrorist attacks during emergencies in British colonies didn't fly because there is a real difference between people protesting foreign military forces in their villages, and organized groups engaged in terror. in any case, it is a colonial debate in content and structure. Those participating don't seem too aware of that.
מסכימה לגמרי. והתקרצצות לשונית, בפסקה הבאה, עדיף היה לומר 'זה כולא אותנו מבחינה מוסרית בבעיה הידועה כדילמת האלימות.' לא כן?
זה קולע אותנו – מבחינה מוסרית – לבעיה הידועה כדילמת האלימות. אם אלימות היא פסולה מוסרית, כיצד ניתן להצדיק שימוש באלימות כדי למגר אותה?
[…] על "זכות וחובה מוּלדוֹת" ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי […]
ניתוח מעמיק ומדוייק שלך מאמרה של הס. תודה נעמה.
אי אפשר להחיל על מאבקים בין עמים את ההיגיון הלגליסטי של זכויות האדם והמשפט הבינלאומי. תמיד כשמנסים לעשות זאת נתקלים בסבך סתירות שאינן ניתנות לגישור. גרוע מכך החלת שיח הזכויות על מציאות פוליטית ומדינית סבוכה היא כשלעצמה פתח לאסונות בל ישוערו.
נדגים זאת בסעיף 1 שאוזכר לאמנה המקודשת בדבר זכויות מדיניות ואזרחיות-לכל עם הזכות להגדרה עצמית. מי שיתבע ברצינות מימוש הזכות בהכרח יגרור שפע של מלחמות נוספות בכל רחבי אפריקה בטיבט וגם אולי באירופה במאה העשרים ואחת. כמעט בכל מקום שמומשה הזכות הזו היא מומשה באלימות ,דארפור דרום סודאן,והמזרח התיכון הן דוגמאות הרצחניות של עשרים השנים האחרונות. מימוש עיקרון ההגדרה העצמית מבית מדרשו של הנשיא וילסון גרר את פירוק האיפריה האוסטרו – הונגרית לעממיה וכך הפכה גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה למדינה החזקה באירופה התוצאות בהמשך ידועות.
המאבק בינינו לפלשתינאים אינו במהותו מאבק בין עם כבוש לעם כובש זהו מאבק של שני עמים[בהנחה שהפלשתינים הם עם]על אותה כברת אדמה שגבולות כאלו או אחרים שנראים הגיוניים כמו גבול הקו הירוק לא יכולים לטשטש את העובדה שהמאבק הוא על הכל ואף אחד מהעמים לא יתרגש מאמנה זו או אחרת או משרה הוגנת המקובלת על העולם התרבותי. יש משהו מוזר ותמוה מאד שממשיכים לדבר על זכות העמים להגדרה עצמית כאשר המאבק הפך להיות על חובת המוסלמים לגאל כל ארץ השייכת לעולם האסלאם וכאשר הזהות המוסלמית שוללת במפורש הגדרה עצמית על רקע לאומי
מעולם לא הבנתי את אלו המטיפים שעל הצד שכנגד לא לנקוט באלימות-אין לו דרך אחרת לסלק אותנו מכאן. מעולם לא הבנתי את אלו שמספרים לנו שחלוקת הארץ לגבולות 67 למשל משמעה "סוף הסכסוך ומימוש זכות ההגדרה העצמית " דומני שעמירה הס עצמה אינה מאמינה בכך ואינה גורסת שלקו הירוק יש משמעות כלשהי-בוודאי אין לו משמעות בעיני התועות האסלאמיות
עמירה הס אינה החשובה כאן – יש לה בעיה של זהות אישית או שיש לנו בעיה להגדיר את זהותה-את עמדת ההטפה שלה כלפי הפלשתיניים לא הבנתי- אבל זו לא בעיה שלי . הפלשתינים ינהלו את מאבקם כהבנתם ואנחנו ננהל את מאבקנו כהבנתנו. אם אכן הם השתכנעו שעליהם לנהל סיבוב התנגדות אלימה נוסף-ניאלץ לנהל סיבוב אלימות כזה ומבחינתנו לדאוג לכך שההפסד שלהם עקב סבב האלימות יהיה קשה ומשמעותי מאד. אם עמירה הס מעוניינת להטיף להם-רצוי שתזכיר כיצד הסתיימו הסיבובים הקודמים-לרוב גם במרחץ דמים פנימי.
בסופו של יום כאן,כמו בלוב,כמו בסוריה וכמו בעירק, לא המשפט הבינלאומי ואמנות חסודות הם שיקבעו אלא המציאות הברוטלית של יחסי כוחות -מחלוקות גדולות נפתרות כנראה רק בכוח החרב וגם הן נפתרות באופן זמני בלבד אלא אם עולה בידי צד אחד לשבור לחלוטין את יריבו.
ובאשר למצב הפלשתינאים הנאנקים תחת עול הכיבוש הנורא- מעניין לערוך פעם מבחן השוואתי למתרחש באזור הסמוך לנו-אנו עלולים לגלות שהכושים האומללים הם מושא לקנאה
אני לא בטוח שאני מסכים עם הקביעה הראשונה והמיידית שלך. כן, יש לדברים המבוטאים בציבוריות הישראלית השפעה על פעולותיהם של הפלסטינים. אנשי החמאס בעצמם העידו בעבר, כי המסרים שבוטאו בשיח הישראלי – ובייחוד, באופן טבעי, אלו הנאמרו מפי האליטות – היוו את הגורם שהשפיע יותר מכל על מתווה האלים והרצחני של מאבקם (https://www.youtube.com/watch?v=ciJmYASCS48).
ועם כל הכבוד לחומת התשלום של הארץ, הטור של הס מככב מאז אתמול בכל כלי התקשורת הפלסטינים (http://mida.org.il/?p=8546).
הנה מראה המקום שביקשת – החלטת עצרת האו"ם 3246 מתאריך 29 נובמבר 1974:
3. Reaffirms the legitimacy of the peoples’ struggle for liberation form colonial and foreign domination and alien subjugation by all available means, including armed struggle; …
[…] התגובות אתמול עסקו באבנים של עמירה הס. נעמה כרמי מסבירה בהרחבה את הבעייתיות […]
[…] כל הדיון הליברלי הזה לגבי האם זכותו של אדם להתנגד באלימות לכובש הוא עקר […]
הערה אחת. בשום ואופן לא ניתן להגיד "ניתן לטעון שאין דרך להשתחרר מכיבוש אלים אלא באופן אלים." כלומר ניתן להגיד אבל זאת תהה אי אמת מפגיעה. שבוחנים בצורה קרה את השחררות של עמים מאז סוף מלחמת העולם השניה (וגם מלפני) עד לימנו אנו? בדרך כלל אלו שהשתחררו מהר היו אלו שלא נהגו באלימות כלל וההפך ההוא הנכון עמים שהתנגדו לכיבוש בצורה אלימה בדרך כלל סבלו סבל רב ולא שוחרורו ואם שוחררו בעזרת אלימות מצבם עד היום רע ומר . דוגמאות למכביר:
הכיבוש של גרמניה היה אלים לעילא ולעילא בוודאי בצד הסוביטי. הגרמנים בחרו בשיתוף פעולה מלא , אפשר רק לנחש מתי גרמניה היתה משתחררת מהכיבוש אם בכלל אם מיד היו מתחילים התנגדות מזוינת לכיבוש האלים. הסוביטי למשל. הודו כמשל. נאצר בעט את הבריטים כמו שבועטים בכלב עזוב ללא שום מאבק.
ההפך בכלל כלומר על מידת ההצלחה של התנגדות האלימה לככיבוש הנאצי אין שום צורך להכביר מילים.
אלגיריה וחלק מארצות אפריקה זה עמים שהשתחררו באלימות, החיים שם היום כמעט בלתי נסבלים , אני עושה פה הקיש מסוכן אבל קונגו כדוגמא אבל אפשר רק לנחש מה היו תושבי המדינה האומללה הזאת מעדיפים היום.
אבל הקבוצה הכי מעניינת בהקשר זה זה מדינות שלכאורה בחרו בהתנגדות אלימה אבל שיחרורן ממש לא קשור להתנגדות. קניה דומגא נהדרת , אכן המאו מאו היו אלימים בצורה בלתי רגילה גם המלחמה בהם. הבריטים פשוט הביסו אותם באכזריות ועזבו ללא שום קשר ארבע שנים אחרי שאחרוני לוחמי המאו מאו הוצא להורג. אבל הדוגמה הכי בולטת הי כאן מי שמאמין לתעמולה כאן יכול לחשוב שבאמת הבריטים גורשו מכאן במאבק אלים. מי שרוצה להאמין שתלית הסראג'נטים ושעורי הקפאפ של ההגנה ופיצוץ קינג דיויד הם הם שגרשו את בביון הצורר מוזמן להאמין בכך. הבריטים יצאו מין הארץ ביום שנקבע בהחלט האו"מ, התעצבנו אולי מהתגדות אבל בהחלט לא עזבו בגלל התנגדות. להפך הם שמו קצוץ על התנגדות. אירלנד בחרה באלימות ועד היום צפון אירים פרוטסטאנטים כבושים תחת הצורר הבריטי רק יום אחד הIRA הבין שבטוב יקבלו הרבה יותר. אפשר רק לפנטז ולשאול מה היה אם הפלשתינאים ובמיוחד אחרת היו בוחרים אחרת מהמאבק המזוין עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת.