Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גדעון לוי’

ב"שיח" הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.

זעזוע, עצב, כבוד לאֵבֶל – נעדרו מחלק גדול מדי של השיח הזה (לא מכולו). רגע אחרי הפרסום על חטיפת הנערים מיד התחיל השיח הצעקני לייצר, על אוטומט, את ההצדקות. של כל צד. מה שנעדרה ממנו היתה בעיקר חמלה אנושית בסיסית, שלא רותמת ארועים מזעזעים לצרכיה הפוליטיים. כן, משני הצדדים.

מימין ההתלהמויות הצפויות הקוראות להיכנס בהם, להפציץ, לשטח, להרוס. סגן שר הביטחון שקרא להוריד את שלטר החשמל ולפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. היינו שם כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.

המשך…

Read Full Post »

גדעון לוי צודק בביקורתו (נדרש רישום) על ה"התיישבות" בבקעת הירדן. זוהי התנחלות אסורה בשטח כבוש, בדיוק כמו שאר ההתנחלויות. אבל ההתייחסות לארוע כ"רצח החוואי הלבן" בלב מחוז האפרטהייד, אפעס, קצת יוצרת את הרושם שהוא ממלא בתסריט הזה (שבינתיים גוברת ההערכה שמדובר בכלל בארוע פלילי ולא בפיגוע), את אותו קול ב'חרפה' של קוטזי שראה באונס הלבנה בחווה בדרום-אפריקה התקוממות לגיטימית או חצי לגיטימית של השחורים.

ואורן פרסיקו מזכיר לנו היום בסקירת העיתונות של העין השביעית, שהמו”ל של אותו עיתון, עמוס שוקן, אמר בישיבתה האחרונה של מועצת העיתונות לדורון גלעזר, עורך “מעריב” לשעבר: “גם את האידיאולוגיה משווקים. אתה נבהל, שיווק זה לא רק מה שאתה חושב". (את הפרוטוקול המלא של הישיבה ניתן למצוא כאן).
נכון. בואו נזכיר מהו שיווק נוסח הארץ. איך העיתון לאנשים חושבים בוחר לשווק את האידיאולוגיה שלו. הם אמרו.
גם זה סוג של חוואות לבנה, אם תרצו.

ובאופן רק חצי קשור (אבל מסוג הקישורים הרופפים שהארץ דווקא מתמחה בהם): בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע (PDF) (במקרה של Delfi AS v. Estonia), כי הטלת אחריות משפטית על אתר חדשות בגין טוקבקים פוגעניים איננה מהווה הפרה של סעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם, המגן על חופש הביטוי. בית המשפט פסק כי החבות שהוטלה על האתר על ידי בתיה”מ באסטוניה היוותה הגבלה מידתית ומוצדקת על חופש הביטוי של האתר.
לתשומת לבם של החוואים הלבנים, המתירים גידולי פרא בערוגתם.
”… I had a farm in Africa”

Read Full Post »

בין ורטר ללוי: על הייצוג התקשורתי של יצוג הנשים בפוליטיקה

יוסי ורטר מעיתון הארץ קיבל אתמול את אות מיס פיגי של הבלוג (זאת הפעם השנייה, אגב), על הפסקה שחתמה את מאמר ה"פרשנות" שלו ביום שישי, שכבר הספיקה לעשות די הרבה רעש (הנה שתי תגובות מוצלחות כאן (FB) וכאן):

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

המשך…

Read Full Post »

לפני שש שנים כתבתי על כך שהארץ חגג בעמודו הראשון על טעות שעשה הניו-יורק טיימס. טעות שהטיימס תיקן בכתבת תיקון שפירסם בעמודו הראשון, ובהערת עורך (תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך) מיוחדת:

המשך…

Read Full Post »

לפני זמן מה כתב גדעון לוי בעיתון הארץ: “אם ניוותר עם הדיגיטל לבדו, יבוא הקץ על עיתונות המתנהלת על פי אמות מידה מקצועיות".
כן, אמות מידה מקצועיות, המהמתי בתגובה. כמו, למשל, אלה של העיתון שהוא כותב בו: בפרשת כשר האחרונה, בפרשת הזרחן, בפרשת הטיפול הרפואי לאריק שרון. ואלה רק כמה דוגמיות ששליתי מהזיכרון. באף אחת מהן העיתון לא תיקן; שלא לדבר על התנצל.

המשך…

Read Full Post »

מה שמסתמנת כפרשייה החדשה בלשכת נתניהו מדגישה היבט מוכר בנסיבות שבהן אשה נהפכת לקורבן להפעלת כוח מטרידה מצדו של גבר.
“אחת ההערכות בלשכת ראש הממשלה היא שהפרשה התפוצצה כחלק ממאבקי כוח במקום”. לשכת ראש ממשלה בלי מאבקי כוח היא כמו… טוב, לא חשוב כמו מה. זה ברור שמאבקי כוח הם חלק אינטגרלי מהפוליטיקה. וכשהם מסתבכים בפרשיות הטרדה למיניהן (זאת לא חייבת להיות הטרדה מינית), האשה נהפכת לקורבן כפול. גם להטרדה וגם למאבקי הכוח המתקיימים על גבה. היא תמיד תצא מפסידה. כדאי לזכור זאת וחשוב לומר זאת כבר כעת. כי לא יהיה זה מרחיק לכת לנחש שבקרוב מאוד נשמע את נתניהו, הקוזק הנגזל, מתבכיין על זה ש”גורמים פוליטיים מנסים להפיל אותו” או משהו כזה. הדרת נשים? זאת הכול מזימה כדי להפיל את ביבי. הטרדה בלשכה? גורמים עוינים שתלו מוטרדת.”סרק סרק”!

המשך…

Read Full Post »

ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.

מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים).  אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון?  יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?

אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.

לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?

הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי;  מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.

עוד בנושא:  ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות 

Read Full Post »

גדעון לוי צודק, כמובן, בכותבו היום:

השאלה שתעמוד להכרעת העם היא שאלה לא מוסרית. על הפרק יעמוד המשך הכיבוש, מי בעד ומי נגד, כאילו מותר בכלל לשאול את השאלה הזאת (…) השאלה אם להמשיך את הכיבוש אינה לגיטימית כלל ועיקר.

נכון. שכן דמוקרטיה משמעה שבני אדם משתתפים, לוקחים חלק, בהחלטות על גורלם. שהם יכולים להשפיע על השלטון שהם סרים למרותו.

רק מה, אני זכרתי גדעון לוי אחר בעניין משאל עם והחלטות “דמוקרטיות” על הכיבוש. לפני קצת יותר משנה הוא כתב משהו אחר לגמרי. אז הוא הציע, לא פחות ולא יותר, משאל עם בעניין הכיבוש. ואף הגדיל לומר:

אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון.

בתגובה כתבתי אז את הפוסט משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה. הסברתי בו ששום משאל עם, אפילו לא שלושה, אינם יכולים להפוך את הכיבוש להחלטה “דמוקרטית”; גם אם כך יכריעו כל אזרחי ישראל פה אחד. כי את מי שלא שואלים כאן לדעתם הם את אלה הכפופים לאותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט בהם.

טוב לדעת שגדעון לוי התפכח ממקסם השווא של ה”דמוקרטיות” שבמשאל העם שדחף אז, רק כי רצה להדגיש שהכיבוש לא נמצא באג’נדה הישראלית ולכן,

הגיעה העת לקיים את משאל העם הראשון של ישראל: בעד או נגד המשך הכיבוש, עם כל מה שמשתמע מכך.

או שאולי הוא פשוט מחליף בתפקיד המזגזג בעמדותיו בין מאמר למאמר את יואל מרקוס, שנעדר ממשמרתו.

משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה

Read Full Post »

ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."

לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.

ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש.  כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.

לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.

העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.

Read Full Post »

משהו רע קורה בהארץ. לא שזה חדש: ההצהבה וירידת הסטנדרטים בכל תחום (כולל הלשוני)  כבר פשו בעיתון מזמן. וכתבתי על כך לא אחת. אני לא מנויה על העיתון כבר כשנתיים, אני חושבת. עדיין, אתר הארץ הוא מקור להתעדכן בו, ואני מרפרפת על מהדורת האינטרנט שלו.
המגמה הרעה הזאת כנראה מכוונת מלמעלה, כך אני קוראת. אכן יכולה להיות מחלוקת בשאלה איך (מה שהיה) עיתון איכות יפח את נשמתו יותר לאט: בכך שיבדל עצמו ממתחריו, זאת אומרת ינסה להמשיך להיות אליטיסטי ולהעניק לקוראיו קריאה מאתגרת, או בכך שינסה להתחרות אתם במגרש שלהם, של העממיות והנמיכות. בהארץ בחרו מזה זמן באפשרות השנייה.

אבל הרוח הרעה הגיעה בזמן האחרון לליבה של העיתון: למאמרי המערכת ולטורי הדעות. אתמול פירסם ארי שביט, המוביל את מגמת הנפיחות העצמית של הארץ (שטרם הסתנכרנה עם הצְהבתו) – מאמר בגנותה של ציפי לבני. מה זה בגנותה, מאמר אזהרה. תעיד כותרתו. רק שכל ה"עדויות" ה"מפלילות" את ציפי לבני, חלק גדול מהן מתחום הפסיכולוגיה, נמסרו בעילום שם. לא רק שאמיץ זה לא, רציני זה לא. העניין איננו בחיסול החשבונות עם לבני, שאם להמשיך בשדה הדימויים של העולם התחתון, שביט מלוהק בו רק לתפקיד הרוצח השכיר, לא מזמין הרצח. העניין הוא בסטנדרטים העיתונאיים המאפשרים לפרסם פתשגן כזה בעילום שם.  (עוד על מאמרו של שביט מומלץ לקרוא אצל יוסי גורביץ).

מאמרי המערכת הם סוגה בעייתית הרבה יותר, משום שעל-פי המסורת של העיתונים שהארץ מנסה להידמות אליהם (אך הולך ומתרחק מהם), הם אינם חתומים. כביכול מייצגים את דעת העיתון. מאמר המערכת מיום חמישי שעבר, התערב התערבות אדיטוריאלית חסרת תקדים בחופש האקדמי ובמינויים אקדמים. המאמר נכתב, כך מלחשים, לא על-ידי גדעון לוי  – המועמד הטבעי לעמוד מאחורי מאמר שערורייתי כזה, הכותב לאחרונה רבים ממאמרי המערכת – אלא על-ידי המו"ל של העיתון, עמוס שוקן. לא פחות. מאמר המערכת של היום קרא לא להצביע מרצ.  שוב, מקובל בין עיתונים דעתנים, מקבוצת ההתייחסות של הארץ עד לא מזמן, שערב בחירות הם ממליצים למי להצביע. בין אם בכיוון הכללי ובין אם הם נוקבים בשמם של המועמד או המפלגה. עד כאן זה בסדר גמור. לקרוא למי לא להצביע – זה נע בין תמוה לנבזי. גם הנימוק מעניין. מרצ תמכה בשלב הראשון של מבצע 'עופרת יצוקה'. מכיוון שקשה לי להאמין שהארץ יקרא להצביע לחד"ש (זה בכל-זאת לא בדיוק מתאים לקו של הדה-מרקר), מעניין יהיה לראות למי הוא כן יקרא להצביע. האם בעוד מי שתמך תמיכה מסויגת וחלקית נפסל, תקבל מפלגתו של יוזם ומוביל המבצע את ההכשר של הרב גדעון לוי (או האדמו"ר עמוס שוקן)? אני לא אפול מהכיסא.  (מזה זמן שאני צופה בפליאה משועשעת בנטייה של המביעים עמדות אולטרה-שמאלניות מדי יום, לקרוא ערב בחירות להצבעה מאד מיינסטרימית. כך גדעון לוי שקרא לפני שנים אחדות להצביע פרס, ואורית שוחט, שקוראת היום להצביע לבני. כן, ברור שגם לתופעה הזאת יש הסבר, אני יודעת).

לי נדמה שהשילוב של צהוב, סטנדרטים מקצועיים נמוכים, רישול לשוני וסהרוריות פוליטית – הוא מתכון בטוח להתאבדות של עיתון. אבל מי יודע, אולי הקהל שאליו מכוונים בשלושת הגורמים הראשונים בכלל לא מגיע לקרוא את מאמרי הדעות המגלומניים של ממליכי מלכים מטעם עצמם, ואת מאמרי המערכת הסהרוריים. אולי אנחנו עומדים לצְפּוֹת בהצלחה כלכלית מזהירה. איכות עיתונאית? זה כבר סיפור אחר.

Read Full Post »