על אחריות, מחאה והומאניזם
שאט נפש היא התגובה ההולמת לטענות (כפי שפורסמו) של בכיר במערכת הבנקאות, לאחר הרצח הנורא אתמול בבאר-שבע, ש"המחאה החברתית" הסיתה נגדם והתירה את דמם.
אבל גם חלק מהתגובות מן הצד השני, שהאשימו את המדינה ברצח, איך לומר בלשון המעטה – לא ממש מבריקות. כמעט תמונת ראי של ניצול טרגדיה איומה לצרכיך הפוליטיים. וראוי להתעכב על כך משום שאלה האנשים שמספרים לנו שהם נאבקים למען חברה “טובה יותר”.
אמרה משעשעת קובעת שהבנאדם מתחתן כי הממשלה לא יכולה להיות אשמה בכול… ובנימה יותר רצינית: הקלות שבה מסירים מבני אדם אחריות למעשים שלהם, ובעיקר מטילים אותה על “המערכת”, היא בלתי נסבלת. כן, צריך לשנות את השיטה. כן, כל אחד ראוי לחיים של כבוד, לפרנסה, לרמת חיים הולמת. זאת צריכה להיות המטרה של כולנו. אבל הרצח לא ארע בגין סירוב הבנק לתת הלוואה או בשל חוב של כמה אלפי שקלים. אנשים לא רוצחים בני אדם מזדמנים בסניף הבנק כי הם נדחפו לכך בגלל מצוקה כלכלית. אם הם עושים זאת זה משום שהם בוחרים לעשות זאת. (ויש להם כלי נשק זמין). ומהאחריות לבחירה הזאת אני לא מוכנה לפטור אותם, גם לא בשם מטרות פוליטיות ראויות ככל שיהיו.
אנשים שונים מגיעים מרקעים שונים, עם קשיים שונים. יש ילדים מוכים ההופכים להיות הורים מכים. יש מי שעברו התעללות בילדותם ונהפכים לבוגרים המתעללים בזולתם. אבל יש גם כאלה שלא. ויש אפילו כאלה שצמחו מרקע כזה ומקדישים את חייהם למען המוכים, ה-underdogs וחסרי הכוח באופן כללי. יש תמיד אפשרות בחירה. זה חלק ממה שעושה אותנו לאנושיים. ומי שמרגישים שאין להם יכולת הבחירה בהחלט צריכים לקבל עזרה וטיפול מתאים ברמה האישית. אם היה הרוצח מבאר שבע נשאר בחיים ונשפט, היתה ודאי עולה השאלה המשפטית של כשירותו הנפשית לעמוד לדין. לו היה נקבע שלא מדובר באי-שפיות זמנית והוא כשיר לעמוד לדין, היו ודאי הרקע והנסיבות עולים כטענות הגנה להקלה בגזר הדין, בהנחה שהיה מורשע. ואז היינו בתחום השאלות עד כמה הרקע הקשה של אדם צריך להוות הקלה שכזאת. שאלות של דטרמיניזם ובחירה.
אז לא שמצדיקים את הרצח, חלילה. ואפילו לא מגלים כלפיו הבנה, יש לומר. רק משחררים מאחריות. כמה נוח. זה מתיישב כל כך יפה עם כל המסרים האחרים בדבר עוולותיה של המדינה. מה זה דמם של עוד כמה אנשים על ידיה. ובדרך הרוצח, בלי להרגיש, נהפך ללא יותר מכלי שרת עבור מטרות פוליטיות הראויות בעיניהם. לא רק השיטה שוללת את האנושיות שלו, גם אלה שממהרים לפטור אותו מאחריות. ולהטיל אותה על המדינה כמובן. ויש כאלה שמרחיקים לכת יותר: אין דרך אחרת למהפכה אלא אם בעלי ההון יבינו שאם לא יחלקו בו – יהרגו אותם. "יש מישהו שלא חלם להרוג מנהל בנק?". האם יש להזכיר שעובדי בנק, אפילו מנהלו – שלא לדבר על לקוחות שאתרע מזלם להזדמן למקום – אינם בדיוק בעלי ההון? שכל אדם הוא חסר תחליף, חיים שלמים שנגדעו ומשאירים חסר נורא, עם בני משפחה המומים ואבלים וילדים שנשארו יתומים? והאם מותר במילייה הזה לומר, רחמנא ליצלן, שגם לטייקונים זכות לחיים, ושלא משנים את השיטה ברצח או בהתרת דם? שאחד מסממני הדמוקרטיה הוא שאת השלטון מחליפים בבחירות ולא מפילים באלימות? שאת השיטה משנים בפרלמנט?
מול אמירות כאלה, שלחלקן נחשפתי, כנראה שאין מה לשלוח לספרי ההיסטוריה (או הספרות היפה; דיקנס, נניח), כדי ללמוד איזה שהוא שיעור מהמהפכות האלימות האוכלות את בניהן, משפיכות הדמים ומהקאונטר-רבולוציה. פשוט, כי מבחינתם נראה שזה מודל לחיקוי. יש בהם הקובלים על כך שהמחאה לא אלימה. חיי אדם? זה לא מי יודע מה נחשב. יחסית לרעיונות הפוליטיים הנעלים. חיי אדם נחשבים רק כשהמדינה מתעמרת בהם, או הורגת אותם חלילה. אבל להם מותר להחליט חייו של מי ראויים וחייו של מי לא. בקרוב הגיליוטינות.
יש כמה מגמות באזור הפוליטי הזה שכבר נקעה מהן הנפש. אם הנפש עודה מאמינה שחיי אדם הם ערך. לא רק שמחה בשוליים על טייסים שנהרגו בתאונת אימונים (כי מה שהם עשו בעזה…); אחרי מקרה המוות במרתון תל אביב התחילו הדיבורים על מה בדיוק עושה היחידה של איש הקבע שמת. מה מבליעים דיבורים כאלה? על מה הם מרמזים? שלא כל-כך נורא? שמגיע לו? אחד פחות?
אז אמנם, כלשון החידוד הידוע, הומאניסט הוא מי שאוהב את האנושות ושונא בני אדם; אבל בכל זאת הגיע הזמן לומר שאנשים כאלה אינם טובים יותר מכל השיטה שהם יוצאים נגדה. בני אדם (מסוימים) לדידם הם רק ברגים. בדיוק כטענה שלהם כלפי המדינה… מסתבר שיש, ועוד איך, שמאל לא הומאניסטי. וכשאלה האנשים שמספרים לנו שהם נלחמים למען "חברה טובה יותר" – תודה, אבל לא תודה. כשחיי אדם לא נחשבים בעיניהם אם הם מהצד "הלא נכון" – הרשו לי לפקפק לא רק במניעים הנעלים אלא גם בתוצאה הצפויה: בכך שהחברה שהם מבקשים ליצור תהיה אכן טובה יותר.
דמוקרטיה איננה רובנות. אבל ההצדקה להכרעת הרוב כמנגנון לקבלת החלטות משותפות (להבדיל מבענייני הפרט), היא שעדיף לספור ראשים על פני לכרות ראשים. חִזרו כשתבינו את האמת הבסיסית הזאת. כשחיי אדם ייחשבו בעיניכם באמת, יהא אשר יהא מי שנוטלם או רומסם. כשתתחילו (או תשובו) להיות הומאניסטים.
עוד בנושא:
לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה גדולה לבלוג דרך כפתור התרומות. ברצוני להודות לתורמת.
אכן כך.
אבל הרי כל כך קל להתחבא מאחורי מושגים, שיטות, אידיאות…
לעניין למידה ממהפכות אלימות, נזכרתי איך בשנה ב' שלי ניסיתי לשכנע את המרצה לאתיקה ופוליטיקה להכניס לסילבוס לא רק את "לוויתן", אלא גם את ספרו המוכר-פחות של הובס, "בהמות (הפרלמנט הארוך)". טענתי בחום שמהשניים, בהמות לא נופל בחשיבותו כספר פילוסופיה פוליטית כמו גם כנותן הצצה להלך הרוח בסביבתו של המחבר. אני נזכר בזה בכל פעם שאני מתדין עם אחד מאנשי ה"עולם ישן עדי יסוד נחריבה".
צבא שלם של אנשי קש בנית בשביל הטיעון שלך. מי אמר מה אמר? אפשר אולי מובאות בשביל הקשר למציאות?
ולעניין, מנהלי ובעלי הבנק נושאים באחריות רבה לאירוע שהתרחש לולא מדיניות השוד הממוסד שלהם אירועים כאלה היו סבירים הרבה פחות. זה לא אומר ואף אחד!! לא טען שהרוצח לא אחראי לפעולה או שפעולתו היא בגדר התנהגות סבירה.
טיעון "אנשי הקש" מועלה כאן תמיד כשהביקורת לא מוצאת חן בעיני המבוקרים… ובכל זאת אתה מתבקש להגיב בנימוס בבלוג שלי.
שלא כמו אחרים, אני משתדלת לא לחשוף כותבים בפייסבוק במיוחד כשהסטטוסים לא פומביים, אך מדובר בציטוטים מהמדיה החברתית.
זו כנראה פעם ראשונה שאני קורא משהו שכתבת ולגמרי לא מסכים איתו.
אחריות אישית למעשים, קיימת ואינה פותרת אדם פרטי. הנסיון לתת לרצח הזה הקשר חברתי, אינו פוטר את האדם הפרטי.
אם ניקח את אנאלוגיית הילד המוכה. ישנם אנשים שהיו ילדים מוכים, והופכים לאבות למופת, אבל אותם ילדים צריכים לשלם מחיר כדי להפוך להורים שאינם מכים, שהוא גבוה יותר משצריכים ילדים שגדלו בבתים נורמטיביים. למשל, הם אינם מכירים פתרונות לבעיות הורות, שאינם כרוכים בהכאת הילדים, ולכן צריכים להשקיע זמן וסבלנות כדי ללמוד את הפתרונות הללו. בדומה, הפוטנציאל לרצח היה אצל הרוצח מבאר שבע. אבל הנסיבות הביאו את הפוטנציאל לכדי מימוש. יש לרוצח אחריות אישית, על כך שהיה לו פוטנציאל כזה, אבל מיצויו תלוי בנסיבות. לכן הנסיבות יש חלק ואחריות, ממש כמו לאדם עצמו.
במקרה הזה, אני מסכים שאין להאשים את הנסיבות, אבל מסיבה אחרת לגמרי: רצח אחד, מזעזע ככל שיהיה, אינו תופעה חברתית חובקת. ברצח השלישי – דברו איתי על תופעה. עכשיו? זו חריגה. עשרות אנשים חיים יום יום, בלי לנקוט בשביב אלימות כלפי מנהלי הבנק שלהם.
ל"נסיבות" לא יכולה להיות "אחריות כמו לאדם עצמו" מהסיבה הפשוטה ש"נסיבות" הן אובייקט נטול בחירה, נטול agency.
לאנשים שגורמים לנסיבות יש אחריות, ויש להם בחירה, אבל כאן כבר צריך לפרק את האחריות הזו בין האנשים שמחליטים על מדיניות כלכלית-חברתית מסוימת, האנשים שבחרו בהם, האנשים שעודדו אחרים לבחור בהם, האנשים שהפכו כלי נשק לנגישים לאנשים שאי אפשר לסמוך על שיקול דעתם, ואלו שבחרו אותם וכד'.
לנסיבות יש חשיבות – כן. כחלק מהסבר, הבנה, נסיבות מקילות, גורמים, כחלק מהיכולת שלנו לנתח את המצב. כלמיני דברים. אבל "אחריות" יש לבני אדם.
ואם כבר, יחס הפוטנציאל והנסיבות הוא הפוך – לנסיבות יש תפקיד ביצירת הפוטנציאל, לרוצח – במימושו.
חד, בהיר ומדויק. תודה!
תודה!
מסכימה
לפני כחודש התראיין אצל קרן נוייבך עו"ד פיני רובין ממייצגי הטייקונים האמתיים[לא מנהלי סניפי הבנקים וסגניהם] בהקשר להסדר מחיקת החוב של בנק לאומי לנוחי דנקנר וקבע נחרצות שהציבור הנבער אינו יכול להביע דעה או להתערב במשהו שהוא עניין מקצועי בלבד ואינו צריך להיות נושא לדיון ציבורי. בעקבות הרצח בבאר שבע שוב קבע רובין ש"ליבי ליבי עם אנשים כמו איתמר אלון שניצבים עם הלשון בחוץ מול מנהל הבנק ונתקלים בברז שנסגר, אבל אם הבנקים יאפשרו דחייה גורפת בתשלומי חובות – זה מסוכן"" כמובן שאסור לנו כחלק מהציבור להביע דעה על התנהלות הבנקים גם בפרשה פעוטה זו כי בוודאי לא נבין.
אני מתחיל להבין, בוודאי לא להצדיק, כיצד חוסר האונים מתפרץ למעשי טרוף ואני מתחיל להבין שים אחד כל הזעם הנורא עלול להתפרץ ולכרות הרבה ראשים, חלקם בוודאי חפים מפשע.
כנגד הדמגוגיה של המערכת הבנקאית הייתי יוצא במסע דמגוגי נגדי נגד בנק הפועלים[שמתם לב שהצניעו מאד את זהות הבנק?] שבאטימותו הביא אדם נורמטיבי למעשי טירוף בעוד שאין לו שום בעיה למחול על חובות אדירים בעלי הון -זו דמגוגיה כמובן אבל אני לא רואה שום נשק אפקטיבי אחר. אני יכול לטעון נמרצות נגד הקיצוצים האחרונים בתקציב ויעדי הפגיעה שלהם ונגד מדיניות המיסוי וזה לא ישפיע בכלום אבל המיטה בטיסה של נתניהו תעשה את העבודה פי אלף יותר טוב.
קומם אותי הרעיון לקשור את הרצח האכזרי של אדם אחד לכל המבנה החברתי והכלכלי. ספי רכלבסקי מוצא קשרים בין "המבנה התאצ'רי" למעשיו של אדם אחד. זהו קישור מעוות לחלוטין, שלמעשה פוגע בביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, על "השיטה".
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2025191?utm_medium=facebook&utm_source=dlvr.it
רכלבסקי לא היחיד. "בארגוני הסיוע החברתיים מותחים קו בין משה סילמן לאיתמר אלון" (יובל גורן, מעריב)
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/471/534.html
[…] נעמה כרמי על התרת דם וההבנה את מעשיו של איתמר אלון נוכח עוולות חברתיות אלו […]
אני לא יודעת מי התעמק בפרטי חייו של איתמר אלון, בכל מקרה, מכל מה שסופר עליו (בין היתר על ידי משפחתו), עומד בקנה אחד עם תיאור של הפרעת אישיות גבולית (ועל פי הרמיזות של אחותו, אולי כזו שפרצה בעקבות טראומה מהשירות הצבאי). הלוקים בהפרעה כזו, מתאפיינים גם בהתקפי זעם בלתי מוסברים.
כולם מסכימים שהאדם היה מעורער ולא מייצג, אבל מתעקשים עדיין לשים את האצבע על הבנקים שדחפו אותו לקצה ושהמפתח נעוץ בהתנהגות שונה מצד הבנקים. אז להגיד שהבנקים דחפו את האדם לקצה והם האשמים, במקרה הזה ובנסיבות הספציפיות של המקרה הזה, זה כמו לומר שאישה מוכה דחפה את בעלה לקצה בכך שהתגרתה בו ואמרה לו דברים שעצבנו אותו, והיא האשמה באלימות שקיבלה. מישהו פה תומך בטענה כזו?
הבנקים יכלו להתייחס אליו נהדר ולתת לו את כל האשראי שיש לתת לו. הוא עדיין היה נותר בנאדם מעורער, עם נטייה להתקפי זעם והתנהגות תוקפנית, וההתפוצצות היתה מגיעה מתישהו אחר. אולי לא בבנק, אולי בכביש. אולי בסופר מול קופאית חצופה. אולי מול ההורים שלו. לפי הרציונל שאנשים מתעקשים לתחזק, הרי האשמה במה שקרה בבאר שבע היא בעצם של העולם כולו. שזה נהדר, כמובן, כי מי כמוני תתנגד למאבק כולל בכל האנטיפתים והבריונים שיש בעולם, בכל מי שמדבר לא יפה, בכל מי שלא מחייך, בכל מי שלא חותך בכביש, בכל מי שעקשן ובונקר ולא מתגמש לכל בקשה, כי וואללה, יש אנשים מעורערים שם בחוץ, והם יכולים להיות מושפעים מהדברים האלה הרבה יותר, והרי האשמה היא בטריגרים, חס וחלילה בשורש.
[…] ככה זה. מוטב לספור ראשים מלכרות ראשים, כבר הזכרתי בפוסט קודם. ומי שעניינים מהותיים/עקרוניים לא מעסיקים אותו, כדאי […]