קרוא וכתוב

מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.

למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.

איבדו את הבושה

כתבתי כאן לא אחת על הבעיות והסכנות במִשפוט היתר של החברה הישראלית. לא אכנס כאן לניתוח הסיבות, הקשורות גם לחולשת המערכת הפוליטית, גם לנטיות אימפריאליסטיות של מערכת המשפט וגם לעוד עניינים, מן הסתם (אפשר לעיין בקישורים בסוף הרשימה). מה שברור הוא שהמשפטיזצייה פושה בכול. אנשי ציבור המזוכים בדין או לא מועמדים כלל למשפט – צחים כשלג, כביכול, גם אם במעשיהם חרגו בבוטות מכל נורמה של התנהלות ציבורית ושל אתיקה ציבורית. ‘זה לא ייעשה’ – זהו משפט שמכירים רק באנגלית, במקרה הטוב. כי הכול ייעשה כאן. האם אין צורך בתחקירים עיתונאיים כי הם לא חקירה שכנגד בבית משפט? האם למי שנאנסה לפני 20 שנה אסור לדבר על כך כי יש על זה כבר התיישנות (בפלילים)? נדמה לי שלא רק שהתבלבלנו, אלא שאנחנו יורים לעצמנו ברגל.

בושה, כמו אשמה, היא תכונה מוסרית חשובה. כשאנחנו מתביישים במעשינו משמע שאנחנו מבינים שנהגנו שלא כשורה. זה פותח לנו פתח למודעות, לשינוי, לאי-חזרה על המעשה בעתיד, בקצרה: לתיקון. וזוהי ליבת האתיקה, להבדיל מהמשפט. המשפט מעניש, האתיקה משפרת. המשפט מטפל בתחום השחור, האתיקה – בתחום האפור. לכן ידידי א’ נוהג לומר כשהוא מתפלץ לנוכח מה שהוא רואה מסביבו: זאת לא בושה, זה כבר חוסר בושה.

הכרת המגבלות היא בלב המקצועיות

אני האחרונה לזלזל במשפט ובחוק, כפי שידוע לששת קוראי. אני אפילו נוטלת חלק צנוע בחינוכם האקדמי של משפטנים לעתיד. אבל דווקא משפטנים – אף כי רק הטובים והכנים שבהם, נודה על האמת – הם הראשונים להכיר במגבלות הדיסציפלינה שלהם. זה, אגב, נכון לגבי כל עיסוק, מקצוע ודיסציפלינה. אם אקח תחום שקרוב ללבי, הרי זכויות אדם אינן ממצות את המוסר. העובדה שתביעה מסוימת איננה חזקה דיה כדי לקבל מעמד של זכות, שהיא אינה יכולה להטיל חובה נגדית על צד ב’ – איננה אומרת שהיא אינה צודקת או שאין להיענות לה מטעמים אחרים. אני אמנם מתעניינת בזכויות אדם ולכן מטבע הדברים כותבת על ארועים דרך המשקפיים שלהן, אבל בעיני זאת רק דרך אחת לעשות שינוי חברתי. ודווקא לא כדאי להעמיס עליה יותר מדי, כי שכרנו ייצא בהפסדנו: האמירה שהכול זכויות אדם משמעה ששום דבר אינו זכויות אדם. כפי שהאמירה “כולנו אשמים” משמעה שאיש אינו אשם למעשה. הצניעות, ידיעת מגבלותי – היא-היא אבן היסוד של כל התנהגות מקצועית, בעיני. איש מקצוע אמיתי – בכל תחום! – יגיד לפונה אליו: זה איננו בתחום התמחותי. אפנה אותך למישהו אחר. לא יהיה זה אחראי מצדי לבצע את העבודה, לחוות דעה, לתת עצה. לא אוכל לכתוב על הנושא הזה כי אינני מצויה בו די.

עיוות ומשטוּר

אלת הצדק – המסמלת בהקשר זה את המשפט אף כי ידוע לכול כי אין זהות בין השניים – איננה רק עיוורת ולא אוחזת רק מאזניים, כדי לשקול את השיקולים לכאן ולכאן. בידה השנייה היא מחזיקה חרב. חרב החותכת לכאן או לכאן, על-פי ההכרעה. וחרב איננה מתאימה לכל הפרקטיקות החברתיות ואפילו לא לפתרון כל הסכסוכים, כפי שאפילו מערכת המשפט עצמה יודעת היום היטב.

התבוננות בכל דבר דרך פריזמה משפטית אינה רק חלקית, היא מעוּותת. ישנו תחום שלם של חיים שלא נכון ולא היינו רוצים להסדיר באמצעות חוק. כי החוק איננו מתאים להסדרתם. כי הסדרה כזאת תגרום לנו לחיות בחברה ממושטרת, שבה לפני כל צעד ופעולה נצטרך לעיין בספר החוקים (או לפנות לעורך-הדין הצמוד, סוף סוף תהיה עבודה לכולם), כדי לדעת אם הם חוקיים. כי הסדרה כזאת תנוון את האיבר המוסרי שלנו, את המצפון, ואת השיפוט המוסרי שלנו, ותרדד הכול לגוונים של שחור ולבן: חוקי או לא חוקי. והחיים, עדיין, מורכבים מהרבה יותר צבעים. איזה מזל.

עוד בנושא:
חולשת המערכת הפוליטית. וקלונה
בית המשפט לענייני מוסר
שומרונים רעים