• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« נעשו טעויות
העיתונאים והחוק 2 »

קדחת הפריון

5 ביוני 2012 על-ידי נעמה

במשרד הבריאות שוקלים להפסיק מימון טיפולי פוריות לנשים מבוגרות ולהפנות את הכסף למימון טיפולים להבאת ילד שלישי לעולם של נשים צעירות יותר. כך על פי ידיעה של דן אבן אתמול. כיום ממומנים טיפולים לשני ילדים לנשים עד גיל 45, ללא הגבלה של מחזורי הטיפול. המשרד בוחן את האפשרות להוריד את גיל הנשים ל-43 ובכסף שייחסך להגדיל את זכאות המימון לשלושה ילדים.

בעוד שחלקה הראשון של ההצעה סביר, הרי חלקה השני הוא לא פחות משערורייתי.

ההחלטה להוריד את גיל הזכאות למימון טיפול הפריה בלתי מוגבלים (אפשרות אחרת לחשוב עליה היא הגבלה של מספר מחזורי הטיפול הממומנים) – איננה בלתי סבירה. עם כל הכאב שבדבר, החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן לעיתים קרובות הכרעות טרגיות ותמיד קשות. אבל גם כאשר שואפים שהסדרים חברתיים צודקים יפצו על אי-שוויון טבעי – במקרה זה, שנשים שלא יכולות להביא ילדים לעולם יקבלו את האפשרות הרפואית והכלכלית לעשות זאת – אי אפשר להתעלם מהסיכויים להצלחה בטיפול, ההולכים ויורדים עם הגיל. כן, החיים לא הוגנים. הטבע בכלל אף פעם לא התיימר להיות כזה ואפילו הרפואה המודרנית לא מצליחה לגבור עליו לגמרי (לראיה: כולנו נמות). העקומה היורדת הזאת של סיכויי ההצלחה של טיפולים יקרים עד מאוד (לעיתים מיליוני שקלים להיריון אחד בגיל זה, על-פי הידיעה), מחייבת לשאול האם השקעה בהם מבטאת סדר העדיפויות סביר ומוצדק. או, האם אפשר וצריך להפנות את הכסף למטרות רפואיות אחרות, לא פחות נעלות.

נגיד, הייתם חושבים, לטיפול במחלות קשות. להצלת חיים. לרפואה מונעת. עוד כמה מטרות שהרפואה אמורה לקדם.
חס וחלילה. פוריות היא שם המשחק. וישראל היא שיאנית בתחום של טיפולי הפריה ביחס לגודל האוכלוסייה. אבל הרעיון שסל הבריאות הציבורי צריך לכלול מימון לטיפולי הפריה כדי להביא ילד שלישי לעולם מעיד על סוג של טירוף מערכות. לא קיימת זכות מוקנית להביא לעולם שלושה ילדים. אפשר בהחלט להשתתף בצערם של מי שרוצים בזה ולא מסתייע. אבל שום זכות – נגיד, לחיי משפחה – אינה נפגעת אם יש לאנשים רק שני ילדים. לא כל אינטרס, שלא לומר שאיפה, הם בעלי מעמד של זכות המטילה חובה נגדית על צד ב’ – המדינה במקרה זה – לאפשר את מימושה. וסדר עדיפויות המממן את הרצון הזה בסכומי עתק, בעודו מזניח חולים שתרופותיהם אינן בסל וצריכים לממן את הטיפול בכספם – הוא סדר עדיפויות מעוּות.

ואם כבר ילדים, אולי כדאי שהמדינה תתחיל להשקיע כסף לא רק בהבאתם לעולם אלא בהפיכת חייהם כאן לנסבלים. כי מרגע שהם נולדים היא פחות או יותר מתנערת מכל אחריות לחייהם ולעתידם. ומסיוע להוריהם, שגידולם נהפך פתאום למשימה פרטית שלהם. לא די לעזור לילדים להיוולד. מומלץ גם לדאוג כי ייהנו מרמת חיים הולמת, בריאות וחינוך. כמו שכבר כתבתי בעבר: המדינה מעודדת מאוד ילדים, עד שהם יוצאים לאוויר העולם. כשיגדלו יילכו לשדרות רוטשילד.

עוד בנושא:
בדרך לפריון
ילדים זה שמחה חה חה חה

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בזכויות אדם, פמיניזם | מתויג זכות לחיי משפחה, חלוקת משאבים, טיפולי פוריות, ילדים, סל התרופות, רפואה | 16 תגובות

16 תגובות

  1. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 09:54 oritarif

    חותמת על כל מילה שלך


  2. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 10:03 הירושלמית

    זה כל כך נכון ואם לקחת את זה צעד קדימה – אחרי שיולדים את הילדים (עם הפריה ובלי) מבינים במלוא העומק כמה שהמדינה שלנו לא מתעניינת במה שקורה איתם אחר כך, או יותר נכון, מניחה שהאמא (וכנראה גם הסבתא) פשוט תקבל עליה את מלוא העשיה בנושא.

    אין שום דרך אחרת ליישב את ריבוי ימי חופש לילדים – מול מיעוט חופשי העובדים, חודשיים שלמים של חופש ביולי אוגוסט, את זה שברוב המשרות יום העבודה מסתיים בחמש-שש-שבע כשאת הילדים צריך לאסוף בארבע, העובדה שגני עיריה שבהם גננת וסייעת על שכר מינימום אמורות לדאוג לכל צרכיהם של ילדים בני 3-4 פשוט לא מסוגלים לספק מענה איכותי לילדים ושבתי ספר החל מכיתה א', מסתיימים בשעה 13:00.
    זה פשוט משגע אותי.

    אז בהחלט, אין שום דבר שעוצר אישה שרוצה גם ילדים וגם סוג של פרנסה מלעשות את זה, רק אין שום תמיכה ממשלתית בזה שאיכות החיים של הורים וילדים תהיה נסבלת.
    מאוד קשה לשלוח ילדים למסגרות ציבוריות ולהיות רגועים בקשר לאיכות המסגרת.
    אם ההורים באמת רוצים לגדל את הילדים שלהם ולהיות נוכחים בחייהם (משעה ארבע ובחופשים, אני לא מדברת על הום סקולינג חלילה) וגם מן הסתם חייבים להתפרנס, אז הם ממש נאלצים לסגת למודל לא שוויוני שבו רק האבא עובד, או להישען על סבתות, בהנחה שיש, או לרדת משמעותית ביכולת ההשרדות הכלכלית. זה ממש מתסכל.

    בנוסף, אני חושבת שצריך לעצור במימון טיפולי הפריה לילד אחד. בהרבה ארצות אין גם את זה ואחד מספיק בהחלט. שלושה ילדים זו פשוט הפרזה מכל כיוון. גם לזקנים מגיע טיפול רפואי. גם לנכים. גם לילדים עם צרכים מיוחדים (אפילו שהם כבר נולדו).


  3. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 10:04 nachum

    מיליוני שקלים להיריון אחד the big money that the state of israel spend is not to make babys but to keep the good doctores and researchers in israel. this why israel has the record in this field.


  4. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 10:10 טל

    כל כך מסכימה איתך וכל כך חשוב שכתבת את זה. עם כל קדחת הפריון הזאת מערכת הבריאות והמדינה זונחות אנשים ואזרחים חיים וקיימים שזקוקים נואשות לטיפול שיאפשר להם חיים נורמליים, או אפילו יציל את חייהם.


  5. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 10:32 nina ramon

    לגמרי לגמרי!!!
    כל כך נכון.
    תודה


  6. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 11:59 goolash

    בהחלט! במיוחד נוכח העובדה שבהלת הפוריות צועדת יד ביד עם מסעות ההפחדה נגד הפלה ועם ההסתה הגזענית בדבר איומים דמוגרפיים.

    אם חושבים כמה יקר להביא תינוק לעולם בטיפולי פוריות וכמה מאמצים המדינה משקיעה בגידול האוכלוסייה היהודית שלה, מצמרר לחשוב באיזו קלות מוכן אהוד ברק להקריב 500 אזרחים בשביל הרפתקה צבאית באיראן, בציטוט הזכור לשמצה שלו (וזה בלי להביא בחשבון את עיקר העניין, כלומר שברון הלב של המשפחות).


  7. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 12:04 gal

    תיקון טעות: גם כעת הטיפולים המסובסדים מוגבלים במספרם. למעשה, נוצרה תחרות מסויימת בין קופות החולים השונות ביחס לסוג וכמות טיפולי הפוריות (ובכלל זה שירותים שוני להיריון וללידה) שהן מעניקות מכיוון שכנראה יש קהל גדול שזה מעניין אותו.
    מעבר לכך, אפשר בקלות להלעיג כל רצון ברגע שמשווים אותו לרצונו של אדם חולה בבריאות (את רוצה, נניח, סבסוד למשכנתאות לזוגות צעירים? מהי בעלות על דירה לעומת מזור ממחלה אנושה? וכי אי אפשר לחיות בשכירות חיים טובים? וכד'). העובדה הפשוטה היא שיש הרבה נשים שרוצות להיות בהיריון ונזקקות לטיפולי פוריות כדי לממש את רצונן. למה להלעיג את רצונן?
    השמיכה התקציבית היא קצרה מכדי לכסות את כל הרצונות של אזרחי המדינה. יחד עם זאת, לא הוגן להשוות דווקא את הרצון הזה, שהוא רצון נואש למדי עבור נשים מסוימות, גם אם הן אמהות לשני ילדים, לרצון לחיות. יש הרבה מאוד עניינים אחרים שהשמיכה התקציבית נמתחת כדי לכסותם שכדאי אולי היה לחשוב עליהם קודם. למשל, כספי העתק שיוקדשו להזזת בניינים מנקודה א' לנקודה ב', כדי לרצות את דייריהם הבלתי-חוקיים.


    • ב- 6 ביוני 2012 בשעה 13:21 הירושלמית

      להלעיג?
      אני ממש לא רואה במה שנעמה כתבה, לעג.
      הרצון בילד הוא מובן ולכן אני (ונדמה לי שגם נעמה) מסכימה שצריך לאפשר טיפולים מסובסדים עד להבאת ילד אחד לעולם.
      לא יזיק באותה הזדמנות, אם אנשים יקחו בחשבון את עובדות החיים ולא ינסו להתחיל להרות אחרי גיל 40, לדוגמה. שאת זה, לפי דעתי המדינה לא צריכה לממן.
      אם אישה רוצה להתעלם מכך שלפוריות שלה יש פגות תוקף ולהתרכז בדברים אחרים (לגיטימי לחלוטין), אני לא חושבת שיש לה זכות לצפות מהמדינה להיכנס להוצאות יתירות בגלל זה. לטפל כן, אבל בלי סבסוד, או עם סבסוד מופחת.

      בקשר לכמות הטיפולים – בדיוק כמו שאני לא מצפה מהמדינה לסבסד את הפנטהאוז בעל ששת החדרים שאני חולמת לגור בו, אלא לאפשר לי לרכוש דירה של 3 חדרים במחיר סביר, למה שאני אצפה מהמדינה לממן לי את משפחת חלומותי? ואם יתחשקו לי שישה ילדים, כי בלי זה "זו לא משפחה"?
      אין בשאיפה לריבוי ילדים, משהו מקודש יותר מאשר צרכים אחרים שאותם המדינה לא מסבסדת בכלל או באופן מינימלי.


  8. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 13:09 shaksuka

    זה מה שקורה שהאישה היא רק רחם לענייני דמוגרפיה. ולכן עדיפה רחם צעירה עם הסתברות גדולה יותר להגדיל את הרוב היהודי. אבל מאחר ואנחנו "דמוקרטיה עם שוויון זכויות" צריך לראות איך זה יסתדר עם הגבלת קצבאות הביטוח הלאומי לאלה שאין להם בעיה לעשות ילדים.
    ואם במקרה אתן שואלות איפה הילד ? אולי לאגודה למען הילד יהיו תשובות כי מה שחשוב שהוא יצליח לשרוד ולהתגייס לצבא.


  9. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 14:05 דניאל

    לא ברור האם את מתנגדת לתמיכה בפריון בכלל או רק למבוגרות. אם אינך מתנגדת לעידוד ילודה, מה לך כי תליני על השימוש במשאבים בצורה היעילה ביותר. אם את מתנגדת, למה לממן ולו טיפול פוריות ראשון? האם יש זכות לאישה ללדת, גם אם יש בה פגם שלא מאפשר לה ללדת באופן טבעי?
    בנוסף, את מתנגדת משיקולי (חוסר) ההשקעה (של המדינה) בילד לאחר שנולד – למה לעצור במדינה ולא לבחון גם את ההורים? האם להורים מבוססים שרוצים סיוע במימון הטיפולים, אך יש להם את המשאבים להשקיע בילד, יש לתת עדיפות על הורים פחות מבוססים, שלאחר הלידה "ייפלו" על החברה בדרישה לעזור להם במימון הגידול שלו?
    כמו שאמרת, הטבע אכזרי. לא ברור לי מתי לדעתך יש לפנות ל"הסדרים חברתיים צודקים" ומתי מחליטים שהטבע, לרבות כושר הפיריון והכלכלה, "אכזרי" ויש לקבל את הדין?
    לגבי התנגדות לעידוד ילודה – לדעתי, יש בהחלט מקום לעשות זאת לאור המגמה העולמית של ירידה בפריון שמציבה בעיות לא פשוטות בפני הדורות הבאים:

    "בשנים האחרונות עלה על סדר היום משבר דמוגרפי חדש והפך לנושא של דיון טעון ביותר: חברות השפע, החברות המתקדמות ביותר, החופשיות ביותר, אינן מביאות לעולם מספיק ילדים כדי להבטיח את קיומן. ספרים שהתפרסמו לאחרונה, כולל ספרו של פיליפ לונגמן The Empty Cradle (העריסה הריקה) (2004), ובן ואטנברג Fewer (מעטים יותר) (2004), מתארים את התוצאות העגומות של אותה ירידה בילודה. מנהיגי עולם מכל קצוות הקשת, מוולדימיר פוטין ועד האפיפיור בנדיקט ה-16, קראו לנקיטת מדיניות תומכת ילודה. כתבי-עת ועיתונים פופולריים שבעבר הביעו דאגה מאימת "התפוצצות האוכלוסייה" – רעב המוני במדינות מתפתחות, אסונות סביבתיים, שעבודן של נשים שלכודות תחת המשא הכבד של לידת ילד אחר ילד – תוהים היום אם אותן חברות שואפות בכלל להמשכיות.
    כרגע, התשובה – למעט כמה יוצאים מהכלל – היא לא. "
    http://www.kivunim.org.il/article_print.asp?id=184

    לאור האמור, נראה שהמסקנה צריכה להיות הפוכה משלך: שישראל צריכה להשקיע בילודה ולעשות זאת בדרך היעילה ביותר שלוקחת בחשבון את סיכויי ההצלחה, כלומר גיל היולדת, (ואולי גם איכות הטיפול בילד לאחר לידתו), ולא את הזכות (הלא קיימת, לדעתי) של בני אדם ללדת צאצאים.


  10. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 17:13 anatlevin12

    תודה על העבודה החשובה והמרתקת שלך.
    בנוסף לדברים, אני תמיד חושבת על כך שזה מעניין להבחין שהשיח בנושא הזה סובב תמיד סביב אי-הפוריות, הילודה, המימון, מחזורי הטיפול. האישה עצמה תמיד נעדרת, היא כלי (שבור או סדוק), היא חלק (יש לה "איבר זה או אחר פגום", אף פעם לא מכלול של "גוף ולב שבור"). וגם אם מצליחים "לתקן" אותה, להפוך אותה למכונת הילדים שהיא אמורה להיות, היא נותרת לבדה עם הסיכונים, הקשיים ובסופו של דבר, כפי שכתבת, גם עם הילדים.
    גם בשיח הפנימי מאוד של עולם הפיריון, ישנה תמיד מעין תחרות סמויה. אחת השאלות הראשונות שעולה בשיחות שונות, נוגעת פעמים רבות למספר מחזורי הטיפול שאישה עברה. נשים מתגאות בזה שעברו 10, 15 מחזורי טיפול בזמן קצר, שהן "הולכות עד הסוף". אני לא רוצה לשפוט את הנשים הללו, המסע שלהן קשה ממילא, אבל במובנים רבים הן בהחלט מפנימות את "התפקיד" שהוטל עליהן ומסכימות להקריב הרבה מאוד בדרך. והרבה מאוד הן, אנחנו, לא יודעות, לא כי מסתירים במכוון, אלא כי לא מדגישים במיוחד.
    אני חושבת שלצד כל פרסום בעניינים של טיפולי פוריות צריכה להופיע אזהרה דומה לזו שמופיעה על גבי קופסאות סיגריות: "טיפולי פוריות מרובים מזיקים לבריאות". כפי שגילה המשיח במחקר הזה:
    http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1715321
    וזה אותו האיש שאמר בעבר ש"מחלת הפוריות היא מחלה אנושה לא פחות מסרטן, היא מקננת ומתפשטת בכל הגוף במשפחה חסרת הילדים…מי מאיתנו יגיד פה שהוא היה מוותר על ילד? אף אחד. אולי חלקיקי אחוז מהאוכלוסיה, והם מופרעים".


  11. ב- 5 ביוני 2012 בשעה 18:04 עדו

    אין בעיה, רק תגידי לאנשים במשרד הבריאות שלפי הנוהל החדש נשים ערביות יוכלו ללדת ילד שלישי ויהודיות בנות 45 לא ותראי כמה מהר הם מתקפלים.


  12. ב- 6 ביוני 2012 בשעה 10:28 economydummy

    טור מצוין ונכון. תודה!


  13. ב- 6 ביוני 2012 בשעה 10:38 ביטחון, פריון, נקיון « האחות הגדולה

    […] קדחת הפריון (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]


  14. ב- 6 ביוני 2012 בשעה 22:52 karnykern

    מצאתי את בלוגך המעניין בשיטוטיי בחוצות וורדפרס. באתי רק להביע תמיכה בנושאים שלך. ולספר לך שאני פה. קוראת שקטה וצופה בנעשה.


  15. ב- 8 בספטמבר 2012 בשעה 12:36 בפאב לא, בחדר הרופא – כן « קרוא וכתוב

    […] קדחת הפריון בדרך לפריון […]



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie