בין ורטר ללוי: על הייצוג התקשורתי של יצוג הנשים בפוליטיקה
יוסי ורטר מעיתון הארץ קיבל אתמול את אות מיס פיגי של הבלוג (זאת הפעם השנייה, אגב), על הפסקה שחתמה את מאמר ה"פרשנות" שלו ביום שישי, שכבר הספיקה לעשות די הרבה רעש (הנה שתי תגובות מוצלחות כאן (FB) וכאן):
מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.
גדעון לוי, לעומת זאת, יוצא להגנתה של מרב מיכאלי בפסקה שלמה במאמר שלו היום. הרעיון המרכזי: "רוח השטותניקיות שלה התחלפה באידיאולוגיה". בולט בעיקר מה שנעדר ממנה: אף מלה, בפסקה שלמה, על כך שמיכאלי היתה בת זוגו. ספר לי עוד על יושרה עיתונאית, גדעון. (ובכלל, זאת לא הפעם הראשונה שכנראה עדיף שלוי לא יכתוב כתבי הגנה).
רגע, עלתה בי המחשבה החתרנית: האם אלה שתי האופציות היחידות עבור עיתונאים גברים מסוימים לייצוג, או הכלה, של נשים חזקות? מועמדות לכנסת? האם הם מסוגלים להתייחס לנשים כאלה או באופן השוביניסטי והמבזה של ורטר שלשום, או דרך היכרות אינטימית? (שלא מוזכרת, אבל זה כבר סיפור של אתיקה עיתונאית).
הקטנת נשים היא אחד הטריקים הישנים בספר. כך, למשל, כשמציגים אותן בלי שם משפחה (כמו שעושים גם לילדים). או כשמתייחסים למראן או לגילן. מצד אחד חסר להן שלא יישארו צעירות למראה, מיד יחליפו אותן במודל יותר צעיר. מצד שני גילן הצעיר פועל לרעתן כי הרי ברור שאין להן ניסיון. בתור צעירות שובבות (“שטותניקיות”?) כאלה זה נחמד שיש איתן איזה רומן. שאחר כך מאפשר לכתוב עליהן בפטרונות-מה. הן התבגרו. בכל זאת, אנחנו גידלנו אותן.
אבל כאשר ראיתי את תמונתה של סתיו שפיר בין הפוליטיקאים הקשישים, שפורסמה באחד האתרים, עברה בי שאלה קשורה: הייתכן שנשים יכולות להצליח להתברג (או לצנוח) לקדמת הרשימה לכנסת רק כאשר הן צעירות ונאות למראה? כמובן שהחשיפה התקשורתית להן ולפועלן עוזרת. את זה רואים גם במיקומם של עיתונאים (או פוליטונאים כפי שקרא להם פרופ' דן כספי) אחרים, לאו דווקא נשים. פריימריז פועלים מצוין לטובת בעלי ההון. הון חומרי (זה עסק יקר), אבל גם סימבולי. זה שמושג, למשל, בעזרת הסלבריטאות התקשורתית. (אילו כישורים נוספים מביאים איתם עיתונאים כאלה, ההופכים אותם מתאימים לפוליטיקה, הרבה פחות ברור לעיתים קרובות). אבל מראש, אילו נשים יצליחו לקבל חשיפה תקשורתית? בעיקר בעידן הטלוויזיה, שוב, צעירות ונאות. העובדה הזאת בולטת מאוד במרקע הישראלי (לעומת זה של ה-BBC, למשל, שהרשים אותי בזמנו במגוון הגילים, הצבעים והמינים של שדרניו). גברים יכולים להתקשש יפה מאוד ולהמשיך בקריירה הטלוויזיונית. כשמדובר בנשים הן תמיד צריכות "לעבור מסך". תכונה שנעלמת הרבה יותר מוקדם בחייהן הביולוגיים, משום מה.
המסר בכל מקרה כפול ומבלבל: תהיו קטנות. בגילכן, בגודלכן. בחלל שאתן תופסות בכלל: אל תעשו יותר מדי רעש. לנשים עם רקורד עשייה רציני אבל מבוגרות יותר או שלא נחשפו (תרתי משמע) בתקשורת אין סיכוי, כפי שהוכיחו כמה מהן שנדחקו אחורה באותה רשימה. משהצלחתן, בדיוק אותה קטנוּת תפעל לרעתכן, ואם לא כבר נדאג להקטין אתכן עוד יותר. כי מה כבר אתן מביאות אתכן מלבד ג'ינג'יוּת ("וזה אומר הכול") או כל מיני שטיקים מביכים, מטופשים וילדותיים. אל דאגה: בכל מקרה ניתן פרשנות מינית לכל תכונה או פעולה שלכן, כפי שהרע לעשות דווקא נחום ברנע. כמעט הייתי אומרת שזה no-win situation.
זה אולי המקום גם לציין שאפשר להפסיק להתעלף, כמו שעשו דיווחים מסוימים, מכך שיש 6 נשים ב-20 המקומות הראשונים של העבודה. זה פחות מ-30%. במרצ המצב קצת יותר טוב אבל לא הרבה כשלוקחים בחשבון גם את מספר המנדטים השונה. אם מרצ תקבל את מספר המנדטים העכשווי שלה, תהיה בה אשה אחת ממש כמו היום. 30%. לא סתם מופיע המספר הזה, הוא בדרך כלל תקרת הזכוכית. אם רוצים לדבר על ייצוג שווה צריך ליישם את שיטת הריצ'-רצ'. זה ללא ספק מעלה בעיות אחרות, ולא זה המקום לדון בהן, אבל בואו ניפטר לפחות מהיומרה. (ובשתיהן המצב טוב יותר מבחד”ש ה”מתחדשת”).
בהצלחה לא רק למיכאלי ולשפיר אלא לכל הנשים ברשימות. ואתן תצטרכו הרבה ממנה. כפוליטיקאיות נשים, יעשו לכן את המוות באופן כפול.
עוד בנושא:
קרב המאסף של מועדון הבנים
מספר הנשים בעבודה הוא אכן מביש. ואני אומר את זה כמי שהיה חלק מהמאבק הכושל להעלות את שיעור הייצוג.
לגבי מרצ – זה נכון שאם מס' המנדטים ישאר כמו היום, גם ייצוג הנשים ישאר כמו היום (הגבוה בכנסת, יחד עם ישראל ביתנו ובל"ד, אגב) – אבל זה המצב הגרוע ביותר. בכל מספר מנדטים אחר, משניים ועד שמונה, תהיה רשימה של 50% נשים.
כמה נקודות:
1. דווקא לגבי ה-BBC היתה לא מזמן שערוריה לא קטנה על אותו נושא ממש (http://www.dailymail.co.uk/news/article-2204764/Fiona-Bruce-I-dye-grey-hair-age-issue-women-TV.html)
2. למר"צ יש היום 3 חברי כנסת, להגיד שיש להם 30% נשים זה נכון אבל לא מדוייק, כי בסופו של דבר אי אפשר להגיע קרוב יותר ל-50% מאשר 33% או 66% (אלא אם כן יצביעו להם יותר ואז יהיו להם יותר חברי כנסת), בפיזיקה רושמים תוצאה כזאת כ- 33% פלוס מינוס 33%.
3. שליש זה תוצאה די מכובדת גם ביחס לעולם המפותח. בסנט האמריקאי החדש ישבר שיא של 20 סנטוריות (20% כמעט כמו בכנסת היוצאת), 16 מהמפלגה הדמוקרטית (32%, פחות ממר"צ), ואחוז הנשים בבית הנבחרים יהיה אפילו נמוך יותר. בבריטניה יש 143 חברות פרלמנט (מתוך 650, 22%) שמלבד הירוקים עם כסא אחד (ו-100% נשים) שאר המפלגות לא עוברות את רף השליש (והגדולות נמצאות הרבה הרבה מתחת). למעשה, שאני מסתכל על רשימת כל המדינות (http://www.ipu.org/wmn-e/classif.htm) אז רק שתיים עוברות את רף החצי, ורק 9 את רף ה40%, וכשמסתכלים על המדינות עצמן קשה להגיד שמדובר על מדד מוצלח במיוחד.
בצרפת לראשונה ישנה חלוקה של 50% בין השרות והשרים, 17-17. זה לא אומר שזה יישאר המצב למשך 4.5 השנים הקרובות עד הבחירות החדשות ב-2017 כי לפחות בממשלה הקודמת היו 2 סבבים של חילופי שרים/שרות בקדנציה אחת. אבל זה ללא ספק מרשים, מדובר בתקדים.
כמו כן הייצוג הנשי בפרלמנט הוא הגבוה אי פעם, 27%.
ישנן מספר נקודות (ויתכן שאסתור את עצמי):
1) בבחירות לכנסת ה 18 נבחרו 21 נשים 17.5% שזה שעור הנשים הגבוה ביותר עד לכנסת זו, ולאחר חילופי גברים ב2010 נכנסו עוד 2 נשים, האם זה מראה על שינוי?
2) אריאנה מלמד מסכמת עשר הערות נכונות על ההבדלים בהתיחסות של החברה לאכילה בידיים למשל בין מיכאלי לשאר "אנשי רוח" שמתנהגים כך, בהבדל אחד, הם היו גברים.
לאחר פרסום פרשת פטראוס בארה"ב התפרסם מאמר: http://ksuweb.kennesaw.edu/~uzimmerm/Notes/Ludwig+Longenecker,%20The%20Bathsheba%20Syndrome.pdf
על סנדרום בת-שבע. על גברים "חזקים" שנמשכים לנשים מחוץ לנישואין. זה קיים לאורך כל ההסטוריה. השאלה העיקרית היא מה דינה של אישה אמיצה, במקרה הפוך, שתודה שיש לה קשרים מיניית עם גברים. האם זה יהיה גזר דין "מוות" מקצועית או אישית. פטראוס בארה"ב התפטר, אבל קלינטון לא נענש. ובארץ, אותן *קלטות* שהוטחו בפני מנהיגים שכולם גברים לא גרמו לכל תהליך ענישתי. וכמובן שאני מודעת להבדלים בין מנטליות של ארה"ב למנטליות שבארץ.
3) האם כולנו לא שבויים באותה דעה קדומה. על קלינטון נכתב כי נבחר בין השאר בגלל איך שנראה. גם נאמר שמראה גופו הספורטיבי של אובמה עזר לו, לפחות בקדנציה הראשונה. לסיכום, אני טוענת ששני הצדדים שבויים במראה החיצוני וההתנהגות נותנים גושפנקא מזוייפת לעיתים על האייכות האנושית.
השאלות שעולות, ולחזור לנושא הרשומה, האם נשים לא נענשות יותר על התנהגויות "שובבות" מאשר גברים? ואיך כנשים עלינו לשנות את התייחסות הזאת?
וגם כאן
http://www.haokets.org/2012/12/02/%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%90%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%91%D7%95%D7%AA/
הערה לעניין הגיל, כתבת: "אבל כאשר ראיתי את תמונתה של סתיו שפיר בין הפוליטיקאים הקשישים, שפורסמה באחד האתרים, עברה בי שאלה קשורה: הייתכן שנשים יכולות להצליח להתברג (או לצנוח) לקדמת הרשימה לכנסת רק כאשר הן צעירות ונאות למראה?"
אני לא יודע בקשר לנאה למראה, אבל בקשר לגיל, הנשים במקומות הריאלים ברשימת עבודה, פרט לסתיו שפיר, אינן צעירות בהרבה מהממוצע ברשימה. קשישים ממש אין ברשימה פרט לבן-אליעזר. בין המועמדים החדשים יש כמה וכמה גברים בני פחות מ-40, בערך בני גילה של מיכל בירן וצעירים יותר ממירב מיכאלי, הפנים הנשיות החדשות. חלק מן החדשים, כמו שמולי, צעירים מהן. המועמדים הוותיקים, שכבר כיהנו כחברי כנסת, הם ברובם בערך בני גילן של יחימוביץ', חילו ואביסדזה, המועמדות שכבר כיהנו בכנסת, סביבות ה-45 עד +55. כלומר אם יש כאן הבחנה בגיל, היא בין חברי כנסת שכיהנו בעבר לבין פנים חדשות, ולא בין גברים ונשים.
לא כשמדובר בעשירייה הראשונה שאליה התייחסתי (חיליק בר משוריין מתוקף מזכ"לות): http://news.walla.co.il/?w=/2780/2591895.
אגב, את התמונה שהתייחסתי אליה אפשר למצוא כאן, בין התמונות המתחלפות למטה מתחת לכותרת "תוצאות הפריימריז בעבודה". שפיר בין בן אליעזר לברוורמן.
כן, אבל כדאי לזכור שגם מיכאלי ושפיר נכנסו לעשירייה הראשונה בזכות שיריון. מבחינת כמות הקולות שהן קיבלו הן שייכות לעשירייה השניה.
נכון בהחלט. אבל זה רק מחזק את הנקודה: מיהן הנשים שמקבלות הכי הרבה קולות, ולכן את השריון של העשיריה הראשונה ולא השנייה…
אני מסכים לגמרי עם ההשקפה הבסיסית שלך, הביקורת על האפליה המגדרית המובנית בחברה, וכמובן עם הזעזוע מורטר ולוי.
יש הרבה סממנים לאפליה המגדרית וליחס השונה במהות בין גברים לנשים, וכשהפוליטיקה צעקנית וכוחנית כמו בישראל אפשר להבין למה נשים נרתעות מלקחת בה חלק. אין מחסור של נשים איכותיות בחברה, אבל יש מחסור בהן בפוליטיקה.
לעניות דעתי, ההצלחה של שפיר ומיכאלי קשורה יותר לתופעה הכללית של הצלחת ידוענים להיכנס לפוליטיקה. ומהבחינה הזאת, בהחלט עוזר (ואף חובה) לנשים להיות צעירות ומושכות כדי להפוך לידועניות, כפי שכתבת. אבל אני עדיין חושב שצריך להפריד בין האבחנה הזו למסקנה שלחברי מפלגה קל יותר לבחור בנשים *מהסוג הזה*. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מעידה אחרת. בפריימריס קודמים במפלגת העבודה פוליטיקאיות בולטות וותיקות נבחרו בצמרת וגם לא היו צריכות את ה"הקפצה" של השריון – דליה איציק, יולי תמיר, שלי יחימוביץ עצמה. גם אסור לשכוח שציפי לבני זכתה בפריימריס על הנהגת קדימה כמועמדת לראשות ממשלה. לא שהדרך איננה עוד ארוכה, לצערי.
[…] תהיו קטנות (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]
ללא שיריון, מירב מיכאלי היתה מגיעה למקום תשיעי בפריימריז (מקום עשירי ברשימה), ולא לעשירייה השנייה. סתיו שפיר היתה מגיעה למקום 13. השריון עזר להן אישית, אך ייתכן שפגע בנשים אחרות, כי הוא קיבע את הנורמה שפחות מחמישים אחוז זה אחוז סביר לנשים.
במקרה לפני חנוכה פתחתי פורום של קישוטיי סופגניות והמילים הראשונות היו "שלום בנות.." רציתי לצעוק, למה "בנות.."? האם בנים לא אופים? האם זה לא שהנשים (אנחנו) תורמות גם לאוירה הזו. אני נגד שריון מקום לנשים, אני נגד מפלגה פמיניסטית (ובאותו עניין אני גם נגד מפלגה ששמה דגש, למשל, על גיי'ז בלבד). אני בעד יצוג ענייני של דעות פוליטיות. הליכה לפוליטיקה היא כדי לקדם את הרעיונות המדינייים של המפלגה, ובתוך המצע ניתן לקדם רעיונות של שויון (לנשים, פנסיונרים, גיי'ז ועוד). אישה לא צריכה להמדד במעלותיה כאישה (יפה, צעירה, שובבה, ג'ינג'ית..), אלא ברעיונתיה לקדום המפלגה.
דבר נוסף, להזכיר שבארה"ב עדיין לא נבחרה נשיאה. עד 1920 נשים לא הורשו בכלל להצביע http://askville.amazon.com/women-vote-United-States/AnswerViewer.do?requestId=15170942
144 שנים אחרי שארה"ב כבר הייתה קיימת. לנו נראה כל-כך ברור שגולדה מאיר הייתה ראשת ממשלה, זה לא כך בעולם. לדעתי אם נשים רוצות מעמד זהה הן חייבות להמשיך להשקיע ולהתקדם בכל המישורים: מדע, מסחר וכד' ולא לנגן על היותן נשים כדי לזכות במעמד מיוחד.
[…] בפוסט האחרון עמדנו על כך כי נשים חזקות המועמדות לכנסת במקום ריאלי זוכות אצל הפרשן הפוליטי יוסי ורטר לתואר “ילדות שובבות”; וחטאיהן – החל מג’ינג’יות וכלה בישיבה על שולחן – נמנים ומוזכרים. אפשרות אחרת היא לנהוג מנהג נחום ברנע, ולתאר פוליטיקאית כזאת, שעה שהיא רצה בבגדי ספורט מהוהים על חוף הים, כמופיעה ב“בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט”. נו בטח, אחרת איך תיבחר (“היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא”). דווקא זאת ש”אוכלת בידיים” זכתה אצלו באותו טור למחמאות על רצינות כנות ומאבקה העקבי, במסגרת הטקטיקה הידועה של הפרד ומשול. אבל אז היא עוד לא היתה מועמדת. […]