טרנד חדש מתהווה לו, ואני לא ידעתי. לא לעמוד בצפירת הדומייה של יום השואה. בהפגנתיות. עד כדי כך שיש מי שמספרים לנו במילייה הזה שהם דווקא כן עומדים, ולנוכח הטרנד, בהפוך על הפוך, זה כבר המעשה החתרני!
בתחרות של מי יותר חתרני / שמאלני / רדיקלי / קיצוני אף פעם לא השתתפתי, יש להודות. לא שפחדתי ליפול מהקצה (אל דאגה: לא באמת נופלים. זה עיגול ורק מתחברים בו לקיצונים מהצד השני), כמו מטעמים של דבקות באמת פנימית.
באחד מפרקי הסדרה על ישעיהו ליבוביץ שהוקרנה לאחרונה, הוא נשאל אם הוא עומד בצפירה. האמת שאינני זוכרת אם מדובר בצפירה של יום השואה או של יום הזיכרון (שיש לשער שלגביה מתנהלת התחרות אף ביתר עוז, מכוח קל וחומר). הוא ענה בהשתוממות: איזו שאלה? אני חלק מהציבור הזה. המראיינת ניסתה להקשות, שבה ושאלה למה הוא עומד. והוא שב וחזר על אותה תשובה. כאומר: אין כאן מה להקשות, לא תקבלי תשובה אחרת. אני חלק מהציבור הזה. זאת התשובה ואין בלתה.
במובנים חשובים ליבוביץ דווקא איתגר את הציבור. לא רק כמוכיח בשער אלא כמקים פרובוקציות מכוונות, על מנת לעורר מחשבה (וגם, קצת, כי הוא נהנה מזה כנראה). ועם זאת במובן חשוב – החשוב לו ביותר – הוא אכן היה חלק מהציבור שלו: מקיים תורה ומצוות.
יש כמובן מקום לחלוק על האופן שבו המדינה (או ההנהגה ליתר דיוק) מנכסת לעצמה את זכרון השואה; עושה בו שימוש כזה ולא אחר; לצרכיה הציניים לעיתים; לא דואגת לניצולים. יש גם, לכן, אפשרויות ודרכים אלטרנטיוויות. מי שבשבילו זה עד כדי כך “לא פוליטיקלי קורקט” לזכור את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה – רשאי לזכור את הצוענים, את ההומוסקסואלים, את בעלי המוגבלויות. את כל מי שנפלו קורבן למדיניות הגזע הרצחנית של הנאצים. אחת הסיבות – רק אחת! – שאני כל כך אוהבת את שירו של שלונסקי נדר, היא שורות הסיום שלו: “קונם אם לבוקר אחזור לסורי / ומאום לא אלמד הפעם.” ומה אלמד – זה יכול להיות פתוח לפרשנות. אין לקח אחד. ודאי לאו דווקא זה שהמדינה, ככלל, מבקשת לחברת אליו. הלקח שלי הוא בעיקרו אוניוורסלי (בלי לרגע לשכוח ולהשכיח שזה קרה לעם היהודי). אבל בשביל זה צריך לזכור. ואת זה אומר שלונסקי קודם. “לזכור ודבר לא לשכוח.”
יש אנשים שאישית לא זקוקים לסמלים. זה אינו הופך את הצורך האנושי או החברתי בסמלים לחסר ערך. המתים נמצאים בלבנו כל יום; יש אנשים שאינם זקוקים לקבר ולא לעלייה אליו; ואנחנו לא זקוקים כביכול לימי שנה כדי לזכור אותם. ועם זאת, רובנו מוצאים בהם משמעות. זיכרון והנצחה הם אישיים אך לא רק. כל חברה מוצאת ומעצבת לה דרכים לזכור את מתיה. ודאי אלה שמתו בשליחותה (כמו ביום שנציין בשבוע הבא). זה לא עניין פרטי, למרות שהשתתפות בטקסים ודאי אינה חובה ויש גם המעצבים להם טקסים אלטרנטיוויים (ובכך מאשררים דווקא את הצורך, גם שלהם, בטקס; אם כי בוחרים לתת לו צביון ותוכן אחרים מאלה הממלכתיים או הממוסדים). גישה ביקורתית היא תמיד טובה, אף כי לא חייבים לתקוע לאנשים אצבע בעין דווקא ביום הזה.
אני – אודה ולא אבוש – עומדת גם כשאני לבדי בבית. חננה. מעולם לא עלתה בי בכלל השאלה אם לעמוד או לא כשאני לבד. כך אני מתחברת לזיכרון קולקטיווי, לא רק שלי הפרטי. באופן שמדבר אלי. לדומייה יש כוח רב.
בספרו 'הלב הנבון' מספר ג'ק קורנפילד על פסיכולוגית יונגיאנית שהשתתפה בסדנה מקצועית שבה הוקרן סרט של מנתחת חלומות שהיתה אחת מתלמידיו האחרונים של יונג. אחרי הסרט ענה פאנל נכבד של פסיכולוגים, כולל נכדו של יונג עצמו, לשאלות מהקהל שנשלחו להם בכתב. אחת מהן התייחסה לחלום מזעזע שחזר על עצמו, שבו ראה עצמו החולם חווה עינויים וזוועות מיד הנאצים. קורנפילד מספר כי הפסיכולוגית כבר התחילה לנסח בראשה את תשובתה, את הפרשנות שתתן לחלום. להפתעתה הפאנל כלל לא התייחס אליו:
כשנסתיימה קריאתו של החלום, סקר נכדו של יונג את הקהל הגדול. 'התואילו לקום על רגליכם?' הוא שאל. 'נעמוד עכשיו יחד דקת דומייה בתגובה לחלום הזה'.
הקהל קם על רגליו וכמוהו גם הפסיכולוגית, שציפתה לשמוע את הדיון שאמור היה להתפתח בעקבות זאת, לדעתה. אולם כשחזרו כולם וישבו במקומותיהם, עברו חברי הפאנל לשאלה הבאה. הפסיכולוגית לא הבינה מה קרה. כמה ימים מאוחר יותר היא ביקשה את אחד המורים שלה, גם הוא מטפל יונגיאני, שיסביר לה את הדבר. 'ראי', הוא אמר, 'יש בחיים פגיעוּת ברמה כה קיצונית, סבל בל יתואר ברמות עצומות כל כך, שאין מילים להתמודד איתו. כשאנו ניצבים מול סבל כזה, כל שאנו יכולים לעשות זה לעמוד ולהיות עדים לו, כדי שאיש לא ייאלץ לשאת אותו לבדו'.
לעמוד ולהיות עדים לו, כדי שאיש לא ייאלץ לשאת אותו לבדו.
אין חובה לעמוד בצפירה, ואיני אוהבת את תת-הטקס השנתי שהתפתח, שבו שולחים לבדוק אם חברי קבוצה זו אחרת עומדים או לא. אבל, וזה אבל גדול, בלהמשיך ללכת (או לעבוד, או לדבר בטלפון הנייד) במקום ציבורי בזמן הצפירה יש מסר קשה. יש בו בוז לרגשותיהם של אנשים, לזיכרון שלהם. לא חייבים להתחבר דווקא לדרך הזאת לזכור את זוועות הגזענות הרצחנית (אך לזכור צריך). אבל גם לא חייבים לנהוג בהפגנתיות. מותר להתחשב ולגלות רגישות. יותר מכל יש בהפגנה הזאת פשוט גסות רוח.
אשר לאלה שעבורם הצהרת האי-עמידה כבר נהפכה לחלק ממשנה פוליטית – אותם יש לשוב ולהפנות לתשובתו של ליבוביץ. למען האמת, גם את אלה שנימוקיהם דתיים, שלדידם מדובר בהלכות גויים. "אל תפרוש מן הציבור". אפשר להיעזר, כמובן, בטקסט שקראנו רק לפני שבועיים: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". "אילו היה שם לא היה נגאל", מוסיפה ההגדה ואומרת על הבן הרשע. שכן זוהי מידת הרֶשַע. ואם לקח פוליטי יש ללמוד כאן, הרי הוא שמי שמתנכר לציבור שלו, מי שפורש ממנו בתוכו פנימה ועוד יותר מכך כלפי חוץ, מי שלא מסוגל לגלות אליו אמפתיה – לא יצליח כנראה לחולל את השינוי הפוליטי שהוא מבקש להביא. גם אם יספר לנו עד מחר עד כמה הוא עושה כל שהוא עושה כי אכפת לו מהמדינה ומהציבור החי בה. גם אם השינוי המבוקש טוב ונכון בפני עצמו. וחוץ מהכול, זה כמובן חבל מאוד.
עוד בנושא:
האסימטריה של האמפתיה
גמני: למי מותר לדבר כאן
מי יתן ראשי מים
קרוא וכתוב 
יפה כתבת. אפשר לעמוד בזמן הצפירה ולו רק בשם הערך "אל תעשה לחברך את אשר שנוא עליך." כבוד, כמו זכות קדימה, נותנים ולא לוקחים בכח
וזה כבר לא רק הצפירה. ומה לעשות עם הדיווח על מאות חוגגים בגו סאקר, מבני אחינו החרדים, צולים בשר על האש ביום השואה. מה לעשות חוץ מלהסכים בזעם ובצער עם מה שכתבת בעניין הקצה שאי אפשר לפול ממנו.
ובעניין המכתב של יונג, הנה מה שכתבתי אתמול, ערב יום השואה
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=538749
נכון, זה עצוב וכואב.
אך מתי יבינו כמה עצוב וכואב לראות גם כל כך הרבה אנשים שלא מרגישים "חלק מהציבור" שנטבח וגורש מארצו, ולפיכך לא רואים בתשעה באב יום אבל לאומי ?
נורא קשה להיות כאן כולנו ביחד, וכל אחד שיתן למושגים "כאן" ו "כולנו" איזה מובן שמתאים לו, מדינת ישראל, העולם המערבי, העולם בכלל, העם היהודי, אזרחי המדינה, האנושות… באמת לא משנה להקשר הזה. בשביל בכל זאת להצליח צריך לפעמים לעשות דברים כי כך נהוג ומקובל, כי זאת המסורת, כי כך עושים כולם. עמידה בצפירות היא אחד מהם, כמו לא לסוע במכונית ביום כיפור גם אם אתה לא דתי, כמו למחוא כפיים בסוף הופעה גם אם לא נורא נורא נהנית, כמו לענות מענה חביב ששואלים אותך מה שלומך גם אם אתה מרגיש חרה.
איך אמר אובמה – אנחנו לא לבד.
כתבת יפה מאוד
מסכימה איתך מאד. זה צורם לראות ציבור או פרט שלא מכבד ציבור אחר.
חשוב לי לציין בהזדמנות זו שלציבור החרדי חורה שלא מכבדים את השבת וימים מיוחדים אחרים.
מתוך היכרות מעמיקה עם כל העולמות, החילוני, המסורתי, הדתי והחרדי – חשוב לי לתווך ולבטא את רגשותיהם ודיעותיהם של אלו ואלו, אל הציבור האחר שלא מכיר אותם.
הסולידריות בעם שלנו היא שורש קיומנו. הלוואי ויום אחד נמצא דרך לחזק את המכנה המשותף ולכבד את המנהגים ואת הרגשות של האחים שלנו, גם אלו ששונים מאיתנו.
תודה נעמי על ניסוח המילים הפשוטות שאומרות הכל. חינוך, כבר אמרנו ?
איזה פוסט יפה ומעורר מחשבה. נהניתי מאוד מהקריאה. תודה.
ובהמשך ליונג, בכלל, לשיטתו, כל מי שיתעלם מהלא מודע הקולקטיבי דן עצמו כבחוק נפשי לערער את נפשו, והוא כעץ מחוסר שורשים, קשר עם הארכיטיפים המעצבים את זהותו ודווקא לטובת הצורך באינדיבידואציה.
תודה רבה על הטקסט. הוא הפיג במשהו את הבדידות שחשתי היום בעומדי בצפירה, הרחק מן הטרנד הסואן.
כתבת מצוין, פוסט חשוב ומנמק היטב את מה שגם אני מרגישה ולא ידעתי לנסח כך. תודה
לגמרי. אבל אי העמידה בצפירה לא מפתיעה אותי, לצערי. היא רק עוד פן בשטיחות וברדידות שכבר קנו כאן יותר מדריסת רגל, והם הולכים ומעמיקים.
לגבי ליבוביץ – השאלה התייחסה ליום הזיכרון לחללי צהל, ועל כך הוא השיב את תשובתו.
תהיתי, בתחילת דברייך, למה התפלאה המראיינת על ישעיהו ליבוביץ'. האם משום שהוא חושב בצורה עצמאית? האם משום שהוא דתי? אני נתקלת באחרונה בכל כך הרבה אנשים שלא מבחינים בין זרמים שונים של דתיים, שלא אתפלא אם זו הסיבה השנייה.
כך או כך, כרגיל אהבתי את הכתוב. גם אני – חננה שכמוני – עומדת לבד בבית. אבל היום בפעם הראשונה תהיתי אם מישהו רואה אותי (החלונות כאן גדולים והשכנים ממול יכולים לראות הכול) ואם זה נראה מוזר.
מסכימה מאוד. ולגבי הלא-עומדים, החתרנים בעיני עצמם: בעיני זו דווקאיות לשמה, שאין בינה לבין אותנטיות אישית ולא כלום. ילדים זורקים חול זה על זה בארגז החול.
"מותר להתחשב ולגלות רגישות". בעיני אלה הם עיקרי הדברים הטובים שכתבת. התרגשתי גם לראות את תגובתם של הרבים פה. אנו לא לבד.
העמידה בעת צפירה נתפסת אצלי כמצווה החלה בציבור,כפי שיש תפילה בציבור ותפילת היחיד ועל כן כשאני לבדי בחדרי איני קם,לא מתוך התרסה חלילה, אלא בשל הפרדה פנימית מובהקת בין המצוות שיש לקיימן בציבור ואלו שיש לקיימן בכל מקום.
אכן כל אחד לומד משהו אחר מלקח השואה ועבורי הלקח העיקרי הוא שאין דבר שבני אדם בנסיבות המתאימות אינם מוכנים לעולל לאחרים ואין תועבה שלא יהיה מי שיצדיק ואיכשהו
אנחנו היהודים מהווים תמיד קרבנות רצויים, אם גם לא בלעדיים. אם באמנת החמאס מצוטט החדית' הקובע כי "לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי העצים והאבנים ואז יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי המתחבא מאחורי בוא והרגהו" -אני מקבל את הדברים כפשוטם. לא ההכרה בזכויות האדם וחשיבותן היא הלקח המרכזי שלי-אם כי הן חשובות מאד בעיניי אלא ההכרה הכאובה כי בעולם הזה יימצאו תמיד הצידוקים להתעלם מהן ולהאביד אותי ואת עמי. מהלקח הזה נגזרות הרבה מסקנות פוליטיות ואחרות.
תודה על רשימה מעניינת.
לא ידעתי על הטרנד. אני חושב שהוא מבטא בעומק הדברים – מתחת לנימוקים כאלה ואחרים – אמירה הפוכה בדיוק לזו של לייבוביץ: "אני לא חלק מן הציבור הזה".
פוסט מצויין מכל הבחינות. היקפת את הסוגייה היטב. מכאיב שיש צורך בכלל בפוסט שכזה. האם יש בכלל שאלה כזו – לעמוד בצפירה או לא? – מקווה שהטרנד לא לעמוד בצפירה משום הניכוס שעושה השלטון בזכר השואה, הוא זמני בלבד. שזו בדיקת גבולות הקונפורמיות מול ה"רציונליות" כביכול של אלו ש"מבינים" שזו "אחיזת עיניים" ושהאמת המסתתרת מאחורי הריטואל חייבת לצאת לאור ולשם כך הביקורת והסירוב. ניחה, גם זה יעבור.
תודה על דברים בהירים ונבונים, כרגיל בבלוג הזה. וגם על כך תודה.
עם רוב דברייך הסכמתי, קצת קשה לי הסיפא בא את מציגה את אלו שאינם עומדים כרשעים.
האם הם חסרי רגישות ? כן בהחלט. אבל רשעים ?
קביעה מוגזמת וצינית אולי אף קצת מניפולטיבית. והרי ביננו, הרבה מן העומדים לא עושים זאת כדי לזכור את הנופלים, הם אינם רוצים לפרוש מן הציבור (זו הסיבה שלייבוביץ עומד לפי טענתו , הלא כן ?) והשימוש בהגדה כדוגמא להגדרה מיהו רשע , מקוממת גם כן(לדעתי).
יישר כח על הדברים הנכוחים. לא קל לשלב כך בין אנליטיות לאמפתיה. כל הכבוד.
[…] אני חלק מהציבור הזה, שנכתב לפני שנה בעקבות יום השואה, היה רלוונטי גם השנה. […]