הפוסט הזה לא יעסוק במבצע ובשאלות הישירות הקשורות אליו. האם הוא מוצדק; האם הוא נבון; האם הוא יעיל להשגת המטרה (ואיזו..); האם עיתויו נובע מתחשיב פוליטי ציני. שאלות שאינן זהות וכדאי להפריד ביניהן. הוא יעסוק בתובנות שעלו אצלי כמתבוננת מן הצד בשיח שאני חשופה לו, של השמאל שחלקו מכנה עצמו רדיקלי. לא שהן חדשות לגמרי, ועל כך מִלה בסוף הפוסט. אבל בימים אלה התגבשה אצלי סופית ההבנה שנבטה לפני למעלה מ-10 שנים: למה השמאל הזה כל כך שנוא.
מיד עם תחילתו התמלא הפיד שלי בפייסבוק, כרגיל בעצם, בשצף קצף נגד המבצע, ובתמונות מזעזעות של ילדים מתים בעזה (את חלקן כנראה ממחזר החמאס מארועי סוריה, אגב. אבל סוריה והיקף הטבח שהתרחש בה – לא מעניין. ככלות הכול שם בסה"כ “ערבים רוצחים ערבים”…).
האם תושבי הדרום לא הוזכרו? הם בהחלט הוזכרו. הם קלפים בידי הממשלה הצינית. הם רק ייפגעו יותר בעקבות המבצע (מה שנכון). מי שגם תושבי הדרום וגם מתנגדים בקול למבצע היו בכלל גיבורי היום ואומצו בחום. אבל שוב, לא מדובר כאן בשאלה של תמיכה במבצע או התנגדות לו. כל אזרח רשאי להתנגד למבצע, גם אם הוא לא גר בדרום.
אלא, שמה שבולטות בהיעדרן הן אמפתיה וסימפתיה לתושבי הדרום לפני שישראל מתחילה לירות על עזה. כל עוד תושבי ישראל היו רק בצד הסופג בדרום (או בצפון, כשמדובר היה בהתקפות של חיזבאללה), היה, ככלל, שקט בשיח. בין גדרה לחדרה (כמשל, או לא) התנהלו החיים כרגיל. כאשר צריך בכלל להתפרסם מכתב למערכת הנפתח כך: "מדי פעם אני נתקל בשאלה: ‘נו, מה קורה אצלכם שם בדרום? כבר התרגלתם לקסאמים?’" ואומר את המובן מאליו – מסביר מדוע מי שגרים בדרום נבהלים מ'צבע אדום', ומה פירוש לחיות באזעקה מתמדת כזאת – זוהי תעודת עניות לכולנו.
טענה אחת נכונה שנשמעה בוויכוחים מסביב היא שאנחנו אחראים רק למנהיגים שלנו ולמעשיהם. אכן. אבל יש גם מחצית שנייה לטענה הזאת. אם אנחנו אחראים רק למנהיגים שלנו, איך זה שאין לנו יותר אמפתיה לאזרחים שלנו, שמופגזים? איך זה שכשמתחיל המעגל (ואני בכוונה לא נכנסת לשאלה "מי התחיל" ומי רק "מגיב”), אז פתאום הם מהאו"ם? פתאום הכל אוניוורסלי? שלא תהיה טעות: זכויות אדם הן לגמרי אוניוורסליות. כל אדם זכאי לחיות בביטחון וברווחה ללא קשר לזהותו ולאזרחותו. אבל אי אפשר לאחוז בטענת ה"שלנו" רק מצד אחד. יש לה לגמרי שני צדדים. כמו שכתבתי פעם: "אם אתה משתמש ב”שלי” רק כשנוח לך (למשל להתבייש), ומתכחש לו כשלא (למשל להזדהות) – יש לזה שם אחר." מעבר לצביעות שעליה דיברתי אז, למה שמתגלה לנגד עינינו אפשר לקרוא האסימטריה של האמפתיה.
מדובר באותם אנשים המלגלגים תמיד על הדיווחים באמצעי התקשורת המתעניינים בישראלים שנקלעו לאסונות בחו"ל. איזו קרתנות. ובכן, זכורים לי היטב משהותי בלונדון דיווחי התקשורת האנגלית לסוגיה וגווניה, שהדגישו תמיד את מצב הבריטים שנקלעו לאסונות כאלה מחוץ לבריטניה. מה לעשות, זה כנראה טבעי. "מותו של כל אדם מחסיר ממני יען כי כל כולי בגזע האדם", כתב ג'ון דון. ועדיין, אנחנו אבלים יותר על בני משפחתנו כאשר הם מתים. ודואגים יותר לשלומם כשאנו שומעים דיווח על תאונה, פיגוע או הפגזה. טיעון ‘המדינה כמשפחה’ ללא ספק חשוף לביקורת. אבל אם מדינה היא יותר ממסגרת פורמלית להקצאת זכויות; אם יש משמעות גם לזכות להגדרה עצמית לאומית, לזהות תרבותית שרוב האנשים רוצים בה – אז המעגל של המדינה אמנם איננו כמעגל המשפחה, אבל עבור רוב האנשים יש בו יתר משמעות מאשר המעגל של כלל האנושות. כך או כך, "שלנו" פועל לשני הכיוונים.
כאמור, נתקלתי בזה כבר לפני עשור. וכבר אז הבנתי שארגונים שאינם מגלים סימפתיה לחברה שבהם הם פועלים ושאותה הם רוצים לשנות – יתקשו להשיג תמיכה מכלל הציבור באותה חברה. תמיכה שחיונית לשינוי שהם מבקשים לחולל.
בליל הסדר של הפיגוע במלון ‘פארק’, 2002, תלה בי את עיניו נער בן 15 ושאל: "נכון שמההרוגים שלנו אכפת לכם פחות?". כמו תמיד, שאלות תמות כאלה – בלי כל המטען של הטיעונים הפוליטיים המתוחכמים – מחדדות את העניין. העזתי אז, במכתב ששלחתי כיו"ר האגודה לזכויות האזרח לראש הממשלה, בפתח מבצע 'חומת מגן' – ובו התרעתי שלא להפר את הדין הבינלאומי ולשמור על זכויות האדם של הפלסטינים – לכתוב: "אנו שותפים לכאב הנורא על הפיגועים הרצחניים שמתבצעים בישראל ובשטחים". איזו סערה פרצה! המכתב גם נקט במלה "כוחותינו" (הפועלים בשטחים). חוצפה! יש גם עובדים לא יהודים ולא ציונים, נאמר. נכון. ועדיין כוחות הצבא הפועלים שם הם כוחותינו. הישראלים. צה"ל מגן גם על אזרחי ישראל הערבים. וכאן דווקא כדאי היה, לשיטת המתנגדים, לשמר את ה"שלנו". הרי מדובר באחריות יתר שלנו לכוחות הפועלים מטעם ממשלת ישראל, להבדיל מלארגונים הפלסטינים.
אותה דינמיקה חוזרת גם היום. "תושבי הדרום הם רק קלפים בידי הממשלה". יתכן מאוד. כולנו כנראה רק קלפים בידי הממשלה הזאת. זה לא מחסיר כזרת מהאמפתיה שהם זכאים לה כמי שסופגים את כל האש הזאת, גם עוד לפני שישראל תוקפת. רק שאז הם לא מעניינים כמעט אף אחד מהצד שממהר לזעוק כשגם עזה סופגת. מה שיותר עצוב, נדמה שהם קלפים בידי שני הצדדים, כל אחד למטרותיו. אצל אלה היוצאים בשמם למבצע ואצל אלה המסמנים "וי" במשבצת "להתייחס" אליהם כשהם תוקפים את הראשונים. הם כבר לא תכלית לעצמה, כמו שאמור להיות כל אדם, אלא רק אמצעי. במדיניות או בטיעון.
אין רגע אחד, לפני כל הפוליטיקה, פשוט להתעצב. ואני בעיקר עצובה.
בזה את מתעסקת? אני כבר שומעת את השאלה המתריסה. הרי לשמאל אין שום כוח. כבר שנים שהימין משליט את מדיניות ה"אין פתרון" שלו, כותש את עזה ולא מנסה לבדוק שום אופציה אחרת, שאולי כן תעשה שלום או לפחות תביא לרגיעה ממושכת. נכון. אבל אם רוצים שהשמאל יצליח להגיע לעמדת השפעה פוליטית כדי לשנות, כמו שאם רוצים שארגונים לזכויות אדם יצליחו לקדם את סדר היום שלהם – אי אפשר לנכר את הציבור אליך. צריך להבין שיש בני אדם אפילו בצד שלך… (אם מותר לקרוא לו "שלי"..). שהם מפחדים כמו כולנו. ושכדי לפתוח גם את לבם, כדי לשמוע ולקבל אלטרנטיווה – צריך לדבר אליהם במובן העמוק של המלה. של להציע להם משהו שידבר אליהם. ולא יסגור ויאטום אותם. שיחדור את חומות הפחד והכעס. ואת זה אי-אפשר לעשות בלי הבנה, בלי אהדה ובלי אמפתיה. אני חוששת שלא תהיה לשמאל תקומה אם הוא לא ישכיל להפנים זאת במלוא מובן המלה.
חוץ מזה, לא רק – הפתעה! – שאני כותבת כאן בבלוג על מה שמעניין אותי; לא רק שכל השאר כבר נלעס לזרא בכל הערוצים, הרשמיים והלא, וחלוקת עבודה פועלת לכל הכיוונים..; אלא שהשמאל הוא קבוצת ההתייחסות "שלי", אז אני מתעסקת בו. האסימטריה הזאת דווקא מוכרת לכם, לא?… 🙂 הנה, כבר כתבתי בעצמי את הביקורת על עצמי.
עוד בנושא:
שלי, לא שלי
תזכורת: הפוסט לא עוסק בשאלת המבצע, הצדקתו, תבונתו ויעילותו. אני מבקשת לא למשוך את הדיון לשם. ולעמוד במדיניות התגובות של הבלוג.
קרוא וכתוב 
אם רוצים שהשמאל יצליח להגיע לעמדת השפעה פוליטית כדי לשנות, in the next few years there is no real chance in israel that the links will have power,
נושא חשוב, בעיקר העניין שאי אפשר להתבייש כל הזמן בצד 'שלנו' ובאותה מידה לבקר את מי שהאמפתיה שלו ממוקדת לצד 'שלנו' ומי שעושה זאת צפוי שיקדם אנטגוניזם על ידי רוב הציבור 'שלנו'.
אבל זוהי תופעה שמאפיינת את השמאל בכל העולם. כדי להתקבל על ידי חוגי שמאל צריך להוכיח מצפון עמוק ובאותה מידה לשפוך גלוני אמפתיה על החלשים. אפשר אולי לבקר ולבקר את השמאל על כך, אבל באותה מידה אפשר להאשים את העליונות המוסרית הקולוניאליסטית שחודרת גם לרטוריקה ליברלית ומחייבת את מי שבאמת מחוייב לעקרונות השמאל להדגיש את העמדה שלו כדי להתקבל ל'מועדון'. הרטוריקה שתחדיר את השמאל לרטוריקה הציבורית בארץ היא שונה לחלוטין מהרטוריקה שתאפשר לו לתקשר עם תנועות שמאל בעולם ועל כן בכל מקרה השמאל ינכר עצמו מזרמים מרכזיים…
מה שחסר בפוסט הזה הן דוגמאות יותר ספציפיות לרטוריקה שאת מציגה, כי אני נתקלתי דווקא בפתיחות כלפי המוצקה של תושבי הדרום גם בקרב מי שמתנגד לפעולת הענן האימתנית.
אהבתי מאוד את הפוסט הזה, שנראה לי כקריאה לתרבות של חמלה.
לא ברור לי עד כמה אפשר לפעול במנותק מפוליטיקת זהויות – לא להתנגד למלחמה "כישראלית", אלא פשוט להתנגד למלחמה.
פוקסיפה- על איזה סוג של פתיחות כלפי מצוקת תושבי הדרום את מדברת?
אם הכוונה לאמפתיה לסבל הנגרם להם על ידי האוייב היורה באוכלוסיה אזרחית בזדון וללא הבחנה אזי אני מקבל את דברייך;
אבל אם הכוונה ל"הזדהות" עם תושבי הדרום המופלים (לשיטת המזדהים) על ידי הממשלה בגלל שהם מזרחיים ופריפריה וכו' ושהממשלה בעצם משסה בהם בכוונה את החמאס- אזי אין בכך שום חידוש ושום פתיחות.
פשוט צודקת
טוב שנותרו בשמאל כמה אנשים שפויים כמוך. גורם לי לא לאבד תקווה במין האנושי
לפי רוב אני לא מסכימה עם הטקסטים כאן, אבל הפעם כל מילה. תודה.
ע"ע: "האסימטריה של האמפתיה" . גם בטיים לוקחים בחשבון שטוב מראה עיניים.
http://world.time.com/2012/11/15/a-new-gaza-war-israel-and-palestinian-militants-trade-fire/
האם השמאל התנהג בחוסר-אמפתיה כלפי הצד שלנו גם בימי הפיגועים, כשההרוגים היו קרובים לבית? (אני קצת צעיר מכדי לזכור)
אתה מתכוון ל״קורבנות השלום״?
לי אישית יש לא מעט אמפתיה גם למתנחלים. זו ממשלת ישראל ששלחה אותם להתיישב ולהיות חלוצים גיבורים.. פתאום קוראים להם עבריינים?
מסכים עם כל מילה. ואוסיף על כך, לא רק א-סימטריה באמפתיה, אלא גם א-סימטריה בשיפוטים האתיים. כל איש שמאל שתדון איתו בהתנהלות של אלי ישי או אביגדור ליברמן ישלול אותם מכל וכל כ"גזענים", "פשיסטים" וכל יתר התארים שאוהבים להצמיד לכל אדם שאינו שייך לשמאל הרדיקאלי. יחד עם זאת, שתדון איתם בחמאס לפתע תמצא מבט אמפתי על פניהם ותשמע הסברים על הפרגמטיות של התנועה ועל הנסיבות המורכבות שגרמו לאנשים לאמץ את האידיאולוגיה ההרסנית שלה. איש לא יקום וימחה נגד אידיאולוגיה שמנפנפת בגלוי בכל הרעיונות שהשמאל טוען שהם הבזויים וההרסניים ביותר: שלילת זכותם של אחרים לחיים, הבדלה בין בני אדם לפי מוצא/גזע, פונדמנטליזם דתי, דיכוי נשים, הצדקה של פגיעה באזרחים, התנגדות לדמוקרטיה, להט ללחימה ואפילו להרג.
הבעיה המרכזית עם ההתנהלות הזו אינה שזו התנהלות שתמנע מן השמאל לרכוש כוח (למרות שגם זה נכון). הבעיה היא שזו התנהלות שמנוגדת לערכים הראויים שהשמאל מתיימר לייצג. כשאנו מבצעים איפה ואיפה לפי לאום, אנחנו מוכנים להתפשר על התביעה ליחס שיוויוני וראוי לכל אדם באשר הוא אדם. ולא, העובדה שהאיפה ואיפה פועלת לטובת "הצד השני" או "החלשים" לא מבטלת את הניגוד הברור בינה ובין מערכת ערכים ששמה את ערכי חיי האדם וכבודו במרכז.
ולסיום , דוגמא קונקרטית מהפייסבוק שלי לתופעה שעליה מדובר:
יש לי מכר שמאשים את מצביעי נתניהו ש"ידיהם מגואלות בדם" של האנשים שמתו בקרית מלאכי. כמובן, הם אלו שהרגו את האנשים הללו, ולא מי שבחר לירות רקטות לליבה של אוכלוסיה אזרחית.
אכן, על הא-סימטריה בשיפוטים האתיים, והסטנדרטים הכפולים, כתבתי לא אחת.
למשל:
כאן
כאן (בחלק האחרון בעיקר)
כאן
כאן
כאן
כאן
ועוד…
הייתי אומרת שהדוברת בקלות יכולה להחשב כבעלת עמדות "שמאלניות", מיהו אותו שמאל חסר א- סימטריה? הלא כל מי שמעז להביע כאן (בארצנו)דעה שהיא לא פטריוטית במיטבה או מעידה על הבנתו ההיסטורית מי ומה הם "הערבים" -"חמאס" נחשב שמאלן או בוגד , אני יכולה להסכים שהחמאס הוא לא טלית שכולה תכלת ואף אחד לא חושב כך ומנגד להבין שהסבל בדרום הוא תוצאה של ירי החמאס וכשל במדיניות הממשלה ( בדיוק מהסיבה שאת מלינה על השמאל- לא שמים על הדרום ואין שום אמפתיה למצבם) עניין סוגיית המלחמה היא הנושא והתוקפנות שלנו הישראלים כגורם כובש לאורך זמן. וכן שלנו אני שייכת ארצה או לא לאותה ישראליות וזכותי להתנגד לה . לכבוד לי לצטט מדברייך מפוסט אחר"זכויות אדם ראויות להגנה בכל מקום ובכל זמן, ללא קשר לזהותו של הרומס אותן, ועד כמה הוא בעצמו מקופח." כלומר גם אם אנחנו גם סובלים.
לא ברור לי טעמו של הפוסט הזה ופודטים דומים שעיקרם מענה לשאלות אינפנטיליות שאנשים טיפשים שואלים. האם עלינו לבזבז את זמנינו ומשאבנו בהתנצחות עם בורים וטיפשים?
גם התרוץ, כביכול של הכותבת, שאלו הם פניו של ה"שמאל" או "העם" ולכן יש חשיבות בטיעון הזה אינו חזק מספיק. רוב העם תמיד היה טיפש והסיבה היחידה שהוא עדיין קיים היא כי יש בקרבו מיעוט שמוביל אותו, בתקווה לכיוון הנכון. המיעוט הזה, שהכותבת נמנית עליו, לא צריך לבזבז את זמנו במענה לשאלות טיפשיות, זו רטוריקה שלא ממש מתאימה לכותבת הנכבדת והיא גם לא משכנעת – אלא להציע פתרונות, לשאול ולתהות ולומר מה לעשות. התובנות האלו חסרות כאן ולמרבה הצער זהו פוסט נוסף שמצטרף לשתיקה של ה"שמאל" או איך שלא תקראו לזה.
אני בהחלט בשמאל שעליו את מדברת ומוכרחה לומר לך שאם מדובר באמפתיה אין לי ספק שלי ולחברי יש אמפתיה, אין כאן עניין של אמפתיה. אני חושבת שאת גולשת על גדותיך בהתייחסותך אל השמאל המנוכר. הדיבור של השמאל טוען כלפי הממשלה ובצדק ולא כלפי תושבי הדרום. ואגב רבים מתושבי הדרום שסופגים טילים ופגיעות חושבים כך גם הם. לא מסכימה עם המלחמה הזו כמו שלא הייתה שום הצדקה למלחמות מאז מלחמת יום כיפור, שגם היא באה לאחר שגולדה דחתה את היד שהושיט לה סעדת לשלום… מה שמפריע לשמאל הוא העיתוי, לקראת בחירות, במקום כלכלת בחירות פוצחים במלחמת בחירות? קשה יותר לדבר על התקציב כעת אז מקשקשים בריזה כלב. ההשתקה של הדיבור הלוחמני על איראן והסבה לעזה. ומה עם האמפתיה שלך כלפי אנשים בכלל? האם בעזה אין אנשים כמוני וכמוך? נשים קשות יום שמגדלות ילדים ובעליהן שעובדים קשה לפרנס את משפחותיהם? יש רק חמסניקים וג'יהזיסטים ? מה דעתך על כך שנשאר בסוף עם אלקעידה? ומה עם העובדה שאחרי 4 שנים לאחר שברק הבטיח שלא נדע עוד הסלמה בטחונית מאז עופרת יצוקה ואנחנו שוב איזה עמוד ענן… ולמה דווקא כשאבו מאזן מציע לשאת ולתת ואנו מסרבים, מדוע כשהוא מתכוון ללכת לאום? ובכלל מדוע רצחו את הרמטכל של העזתים בדיוק כשהוא דיבר אתנו על מיתון והפסקת האש???????! אז לשמאל אין אמפתיה, ממש נורא כמה שהוא מנוכר… אם שלי וזהבה חושבות שהמלחמה מוצדקת זה לא בגלל שהן מחפשות קולות וסימפטיה על ידי קריצה לימין? בשמאל יש בני אדם ולבני אדם יש חמלה.
סטון, אני חייב לומר שסטאלין לא יכל היה לכתוב זאת טוב יותר. למרבה הצער, חשיבה טוטאליטרית כזו הופכת להיות יותר ויותר מקובלת. יותר ויותר אנשים רואים עצמם כ"נעלים" מעל הפרולטריון הנבער, וחושבים שתפקידם הוא לכפות על ההמון את האמת המוחלטת.
כמובן שהם לא שוכחים לכנות בדרך בכינויי גנאי כגון "פאשיסטים" את כל מי שמעז לערער עליהם.
מגיבים יקרים, אני מרגישה שקצת נסחפתם. יש בשמאל הישראלי גם אנשים רבים ששומרים על עקביות מוסרית. למשל ההתעקשות של אנרכיסטים נגד הגדר לעבוד עם ארגונים עממיים ולא עם ההנהגה הפלסטינית, למשל העבודה של תעאיוש ושל קבוצת הכפרים, למשל הפוסטים העקביים של יוסי גורביץ ולמשל החתירה של תראבוט לתפיסת עולם הומניסטית לכל. הנטייה הזאת לייחס לכל השמאלנים צדקנות מתחסדת כבר עוברת את גבול הטעם הטוב.
תודה נעמה
היי נעמה. תמיד אני אוהבת לקרוא אותך. גם כשאני לא ממש מסכימה. זה נכון שאנשי השמאל שהם מיעוט ואם הפיד שלך התמלא בתגובות אמפטיה לאזרחים בעזה כנראה שרוב החברים שלך הם מהשמאל.
אני יכולה לומר שברור לי שלא זה מה שהופך את השמאל למיעוט. הלוואי שבזה המדובר. בדרך כלל אנשים מהשמאל הם יותר אקטיביסטים חברתית כולל דאגה לפריפריה.
כי אני לא רואה אנשים אחרים דואגים לאנשי הדרום כולל הפוליטיקאים שצצים בדרום כפטריות אחרי גשם קסאמים. והם צריכים להיות הראשונים שחושבים על הדרום. כי בשמו הם יוצאים למבצאים צבאיים.
אני חושבת שאין סימטריה. ויש הרבה שנאה והתלהמות בנוסח תכניסו להם ותמחקו את עזה. וכולם שם רוצחים.
אני חושבת שאין סימטריה כי החמס מנוול ויורה מריכוזי אוכלוסייה. ואין להם ממדים ולא מקלטים ואי אפשר להשוות בין הפגזים שלנו לשלהם. מזל.
אז אני משמיעה את הקול הזה לא כי לא אכפת לי מאנשי הדרום אלא כי זה הקול שלא שומעים. וכי אני באמת חושבת שזה ברור שליבי עם הדרום. מה שלא ברור זה שגם שם יש דם
בחלוקה פוליטית גסה, כזו שאיננה לוקחת בחשבון ניואנסים כאלה או אחרים של השקפה שאינה תואמת מחנה פוליטי, אני שייך למחנה הימין. אני מקווה שמותר לי להגיב על הפוסט ומבקש לחסוך ממני את תגובות הפאשיסט האוטומטיות. בתור מתבונן מהצד על מתבוננת מהצד, תרשי לי לתת לך טיפ – השמאל הקיצוני ישאר שנוא על ידי מרבית הציבור גם אם יאמץ בחום את הטקטיקה שאת מתווה לו.
הרעיון לפיו הבעת סימפטיה לאזרחים "שלנו" הסובלים מהטרור תאפשר ביתר קלות לחוש אמפתיה כלפי האויב ולהיות פתוחים לרעיונות של השמאל הקיצוני – הרעיון הזה הוא גם שגוי וגם מעורר חלחלה. הוא מזכיר לי את הסיפורים הנושנים על הכובשים האירופאים הנאורים שחילקו חרוזים צבעוניים לילידים של איים רחוקים כדי לקנות את ליבם על מנת שיוכלו לקחת מהם את כל המשאבים שהם צריכים. במילים אחרות, עם ישראל (בניגוד למה שהובע כאן בתגובות ולעולם לא היה עובר חלק אילו היה נאמר על נניח, המצרים) לא טפשים עד כדי כך.
למרות שבמשך שנים, אתם מנסים להרגיל את הציבור בישראל להזדהות עם סבלו של האויב מטעמים של מוסר אוניברסלי, זה לא מצליח. זה לא יצליח גם אם תחילו את אותה ביקורת אוניברסלית על מה שעושים הסורים ומה שעושים הפלסטינים וגם אם תבצעו זאת תוך כדי ליטוף מתמיד של ראשנו, אנו נתפוס מה המטרה האמיתית של כל זה.
האמת היא, ד"ר כרמי, שאת לא ממש מתבוננת מהצד על השמאל הקיצוני. גם אם הטקטיקות שלך שונות ומעט אינטליגנטיות יותר ממה שיש לשמאל הקיצוני להציע הרי שההזדהות שלך זהה וגם הזהות שלך זהה ולראייה – כל הפיד שלך בפייסבוק/טוויטר התמלא בקשקשת שמאל-קיצונית טיפוסית מהסוג שתארת.שכוללת כמיטב המסורת המזרח תיכונית – גם סילופים מכוונים. לוחמה פסיכולוגית בשירות האויב.
לו היה נערך סקר, ד"ר כרמי, בקרב כלל יהודי ישראל (הרי אצל ערביי ישראל אתם פופולריים, כמו כל יהודי שניתן להשתמש בו) בו היו מוצגים כל הארגונים שלכם ופועלם בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי – כלומר כל פעולותיה של הקרן החדשה לישראל בנושא בתיאור נייטרלי. הייתם מגלים שלמעלה מ – 90% מתעבים אותכם, זה כולל לא מעט אנשי שמאל ואני בספק אם הטקטיקות שהצגת עשויות לשנות את התמונה הזאת . אולי באחוזים בודדים.
השמאל הלא רדיקלי, מתחיל להבין שאתם, העוסקים באופן אובססיבי בפלסטינים, אתם אבן הריחיים על צווארו, משקולת הגוררת אותו מטה. שלי יחימוביץ מבינה את זה היטב ולכן היא נמנעת משימוש בתעמולה של השמאל הקיצוני. הדרך של השמאל לחזור להשפיע במדינת ישראל היא לא באמצעות שכנוע הציבור שהוא רע או טיפש ולא באמצעות חמלה מזויפת שלא תצליח לגייס אותו נגד המדינה. השמאל יכול לחזור לשלטון באמצעות הצגת סדר יום חברתי חדש תוך הקפדה על הזדהות עם הצד הישראלי בכל סכסוך. הרי אחרי הכל , אנחנו בישראל ולא במדינת אוניברסליה המדוימנת.
סימפטיה או אמפטיה? היא מבקשת אמפטיה. לסימפטיה היא אפילו לא מתחילה לצפות. כלומר, הזדהות של השמאל עם המדינה או תושבי הדרום.
לדעתי העיסוק במה ההשפעה של השמאל כמוהו כעיסוק בבעיית ההסברה של ישראל. זו לא הבעיה האמיתית. ודאי שזו צביעות לחוש אמפתיה כלפיי תושבות-י עזה ולא כלפיי תושבות-י הדרום, הרי שתי הקבוצות משני הצדדים סובלות-ים כבר למעלה מעשור. הגיע הזמן לשנות את השיח לגבי מי הם הצדדים בסיפור הזה, כי הסבל וההפסד הוא משני צידי הגבול והרווח גם הוא. מדובר כאן על תושבות-ים שנופלות-ים קורבן למנהיגים אטומים וציניים. מעבר לצדקנות, ולא משנה אם מימן או משמאל, יש מקום לאמפתיה לכל מי שהשלטון עושה לו עוול. זה עצוב נורא. עצוב על כל אחד שקיבל צו 8 וגוייס, עצוב על בת הזוג והילדים, עצוב על קשישים שאין להם כוחות להגיע למרחב מוגן ונשארים לבדם בקומה 3 בבאר שבע, עצוב על הרוגים מרוטשים בעזה ובקרית מלאכי, עצוב אבל גם מקומם ומכעיס. זה לא גורל, זה החלטות של אנשים. אם הייתי רוצה להשפיע במשהו על 'הציבור'/'העם' זה על המקום הזה שבו לא מתווסף אל הדאגה והצער הרצון להתקומם, להבדיל מלנקום.
משהו לא מובן ברשימה-אם הטענה נכונה וארגוני הזכויות נעדרי אמפתיה לנפגעים ישראלים, הדבר מלמד שאין להם אמפתיה למדינת ישראל ולתושביה. זה לא משהו שניתן לבקר אותו-זה נתון שיש ללמוד אותו. לא מבקרים אדם או ארגון על כך שהוא מתעב אנשים אחרים או מדינות. לגבינו-אלו שאותם ארגונים אינם מחבבים יש את כל הזכות לראות בהם ארגונים עוינים ותו לא. אנחנו לא אמורים להיות מוטרדים מהעובדה שעקב חוסר אמפתיה השפעתם פוחתת. עלינו להיות אסירי תודה על כך שפרצופם האמתי נחשף.
אם קיימים פעילי שמאל וזכויות אדם שאינם נגועים בחוסר אמפתיה לתושבי ישראל [היהודים] יואילו ויתארגנו במסגרות פעולה עצמאיות ונבדלות. האם יש בכל ארגון שמאל משהו שגורם להתלכדות שונאי ישראל להצטרף אליו. אם כך המצב באמת קשה. מכל מקום הציבור רשאי להגיב על סלידה בסלידה וכך מן הסתם יעשה.
בתור איש שמאל, אני מסכים דווקא עם הניתוח של הימני שונא-השמאל עידודו. לדעתי כל הדיבורים על "חוסר אמפתיה" הם (א) המצאה שקרית ו(ב) לא רלוונטיים, מכיוון שהשנאה שיש הרוחשים לשמאל תימשך גם אחרי שאנשי שמאל יביעו אמפתיה מפה ועד להודעה חדשה. (ליתר דיוק, הטענה של עידודו היא טענה ב'. טענה א' היא תוספת שלי.)
לגבי (א) — עד שלא תביאי ראיות לכך שלאנשי שמאל לא חשים אמפתיה לתושבי הדרום או לישראלים נפגעי הסכסוך, הרשי לי להתייחס לטענה הזו כהמצאה פרועה ומרושעת. זה בטח לא תיאור נכון של מה שאני או שאר חבריי התומכים בשמאל מרגישים כשאנחנו שומעים על נפגעים מהצד שלנו, בין אם בתל אביב ובין אם באשדוד או בשדרות.
לגבי (ב) — כאמור, אני מסכים עם עידודו. ישנם רבים ששונאים את השמאל מאותן סיבות שרוב הלבנים בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד מן הסתם שנאו את המיעוט מקרבם שהתנגד לאפרטהייד והוקיעו את המתנגדים כבוגדים. אף קבוצה לא אוהבת את המיעוט שמתנגד לעוולות שהיא מבצעת, גם אם ההתנגדות מוצדקת. הסיבה לשנאה היא עצם הוויכוח, ולא עניינים כאלה או אחרים של אמפתיה והזדהות.
ומלת סיום לעידודו — אני מרגיש הזדהות עמוקה עם כל נפגע מהצד הישראלי באשר הוא בן-אדם. ויחד עם זאת אני חש גם שנאה עמוקה אלייך ולחבריך הימניים בשל הדעות המחורבנות שלכם.
תמיד חביב לראות איך השמאל הקיצוני והימין הקיצוני מתחברים..
שום ראיה שהכותבת תביא לאיש השמאל גיא לא תיחשב בעיניו לראיה, כמובן. כי הוא וחבריו לא כאלה. ואילו היא מכירה הרבה כאלה שכן, והביאה מה שהביאה לתמוך בהתרשמותה.
כמובן שבסיום דבריו גיא אפילו בלי להרגיש דווקא מאשר את דברי הכותבת. הוא חש שנאה עמוקה לימנים. לאנשי החמאס, אפשר לנחש, קצת פחות. אולי קצת יותר הבנה.
כתגובה למאמרו של גדעון לוי "עיתונאים קטנים" המצורף להלן, כמה שאלות פשוטות, כאלו שסטון ודומיו רואים כ"אינפנטילים" (ראוי להפנות את הקורא לתגובתו של יניב קטן).
עיתונאי קטן שלי,
איפה היית כאשר בסוריה נרצחו ונרצחים עד היום עשרות אלפים? למה שתקת כאשר תושבי הדרום הופגזו מעזה?
עיתונאי קטן שהילדים הפלשתינים המשמשים כמגן אנושי למחבלי החמאס לא מזיזים לו, הנאלם דום כאשר החמאס שולח ילדים פלשתינים בגיל בית הספר להתפוצץ עם חבילות נפץ.
מאות בתי ספר וגני ילדים, מאות מורים וגננות מופגזים ונרצחים בסוריה, ילדים בדרום לוקים בחרדה, ואתה מספר לנו על גננת ע"ש גנדי בעזה.
לו הצביעות היתה נמנית על המקצועות המזכים בפרסי נובל יכולת להביא לנו הרבה כבוד.
חבל.
גדעון לוי – "עיתונאים קטנים"
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1870663#.UK2pgu8nyiE.facebook
היי יופי של בלוג, נתקלתי היום.
אהבתי את הציטטה מג'ון דון – מדיטציה מס 17 מ1623 ! שידוע כמוטו של למי צילצלו הפעמונים של המנגויי. אז רציתי להסב את תשומת ליבך שיש תרגום הרבה יותר מוצלח לשיר הזה :
אין אדם אשר הוא אי, כליל בתוך עצמו: כל אדם
הוא קטע היבשת, חלק משפעת הים: והיה כי
יגרף גוש עפר במים, ואירופה כולה תחוסר,
כמו היה זה כיף-ים, כמו אחוזת מרעיך
או אחוזתך אתה היה: מות כל
אדם אותי הוא ממעט, כי
בכלל האנושות אני: לכן
לעולם אל תחקור לדעת
למי מצלצל הפעמון:
לך הוא מצלצל."
ג'ון דון
תרגום:גדעון טורי
ובמקור –
Meditation #17 By John Donne From Devotions upon Emergent Occasions (1623), XVII:
No man is an island, entire of itself; every man is a piece of the continent, a part of the main. If a clod be washed away by the sea, Europe is the less, as well as if a promontory were, as well as if a manor of thy friend's or of thine own were: any man's death diminishes me, because I am involved in mankind, and therefore never send to know for whom the bell tolls; it tolls for thee.
[…] כך או כך, חלפו מאז הטור ההוא שש שנים כמעט, ועכשיו יצא לאור בעברית הספר "מחווה לקטלוניה" (מאנגלית: יוסי מילוא, אחרית דבר מאת אלי שאלתיאל, ספרית אופקים הוצאת עם עובד תשע"ג 2012). בספר ג'ורג' אורוול מספר על חייו בספרד, אליה הגיע בעקבות מלחמת האזרחים בין הפשיסטים בראשות הגנרל פרנקו, לבין כל השאר. "מחווה לקטלוניה" הוא ספר צנוע בהקפו ובו אורוול מבקש לתאר את שראו עיניו. אורוול, כתמיד, כותב מצוין, שנון ונוקב. כמו בציטוט למעלה ולכל אורך הספר. "מחווה לקטלוניה" שופך אור על תקופה משמעותית בהיסטוריה של אירופה, תולדות הפשיזם והאירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה. ב"מחווה לקטלוניה" אורוול מעיד, מנקודת המבט המצומצמת מתוכה פעל, ומנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם מערכת התעמולה המסיבית שפעלה, משני הצדדים. כאן, בין השאר, נזרעו השורשים שלימים הביאו את הספר "1984" בו כל אמת אינה אלא אמת לשעתה. אורוול, וזאת חשוב לי לומר, אינו דוגל ברלטיביזם מוסרי ובתפיסת אמת פוסטמודרנית. לשיטתו יש צדק ויש אמת, ויש מסמן מאחורי המסומן רק שקשה מאד בתוך כל הרעש והשקר למצוא אותם. עוד יש לזכור כי ביקורתו של אורוול על הפוליטיקה ועל השימוש היצירתי שלה בעובדות לא כוונה דווקא נגד הימין, למרות שהוא היה נטוע עמוק בשמאל. אורוול כתב נגד טוטליטריות רעיונית באשר היא שם. ובתקופה מסוימת כתב בעיקר נגד הקומוניזם, מה שהפך אותו לזמן מה לחביב הימין. לאורוול היה את האומץ, שבמקומותינו יחשב אולי לטיפשות, להיות נגד הדעה המקובלת. הוא מחה נגד הקולוניאליזם, כאשר הוא נתפס כדרך הטובה ביותר לקדמה. הוא התנגד לטוטליטריות מכל סוג. הוא בז לקומוניזם כאשר זה נחשב לשיא של שחרור האדם מכבליו, אך בד בבד יצא כנגד העריצות הקפיטליסטית. אורוול נשאר בשמאל אך במידה רבה עמד באמצע. אך אין זה אמצע פשרני, בחינת "חצי קפה חצי תה". הביקורת של אורוול שמה אותו במקום שקשה מכולם לעמוד בו. אורוול עשה ניסיון אמיץ לחתור אל האמת שנמצאת אולי אצל יריבך, ולמחות על העוול גם כאשר הוא נמצא במחנה שלך עצמך. […]
[…] בנושא: האסימטריה של האמפתיה מי יתן ראשי […]
קראתי שני פוסטים – את זה, ואת הפוסט על העמידה בצפירה, והרגשתי שאני יכולה לנשום. סוף סוף מישהי מנסחת מצוין את מה שמטריד אותי ואני נאבקת לנסח במגומגם. תודה, נעמה.
[…] לא שלכתיבה אין חשיבות. זה שכשהקושי לגלות אמפתיה לציבור שבו הוא חי מתחבר לאוורור “לעזאזלים” במקבילה […]