כמו מדי שנה (לפחות פעם אחת), מגיע האי-מייל מהאגודה לזכויות האזרח שמציע למרצים בתחומים קרובים לשלב בקורס שלהם “הרצאת אורח בתחום המשפט ההומניטרי הבינלאומי”. הטקסט חוזר על עצמו כל שנה. גם היהירות. אבל למעלה, כמנהגן של תוכנות מסוימות, מתנוסס שמי כאילו היתה זאת פנייה אישית. “ד"ר נעמי כרמי שלום רב”.
קשה, נכון? קשה לעשות עוד מאמץ קטן כשכבר מנסים לשוות לפנייה אופי אישי ולדאוג שתאייתו את שמי נכון. או במקרים אחרים שתהיה התאמה בין השם לבין המין בגוף המכתב (“כבלוגר בעל השפעה”). במיוחד למי שאמורים להבין ששם הוא זהות ולאדם יש זכות לזהות, למשל. כמו גם את חובתם, בנסיבות אחרות, למחוק ממאגרי המידע שלהם את מי שכבר אינם חברים בארגון ולהפסיק לדוור אליהם. פרטיות, אתם יודעים. נלחמים עליה שם כשלא מדובר בהם עצמם.
קשה במיוחד לאגודה לזכויות האזרח לזכור את השם הנכון של מי שהיתה פעם היו”ר שלה. אפילו יו”ר מאד פעילה. ואת העובדה הזאת אי אפשר להעלים על אף שאנשי הארגון טרחו למחוק את שמה מהדו”ח השנתי שלו באותה שנה, בל ייזכר. כך משכתבים את ההיסטוריה. הוא הוחזר רק בעקבות התערבות של ועדת ביקורת וכמה ממייסדי הארגון שמחו על כך נמרצות. והוא נמחק שהרי כידוע לכל קוראי הבלוג הזה (כל השישה), שמי יוצא לפני כימנית, גזענית ושונאת ערבים. וזה דורש טיהור. במיטב המסורת הז’דנוביסטית. לכן זכיתי שם גם למשפט שדה כהלכתו. (הליך הוגן? הצחקתם אותם. זה רק אצל אחרים). משפט שדה שבו “מיטב” המשפטנים שכחו את משנתם ונופפו בעדויות שמיעה בלתי-רלוונטיות מעניינים אחרים לגמרי. טוב שלא הביאו את הגננת מהקיבוץ. ושלא יהיה ספק: מדובר במי שאוהבים להציג עצמם בראש חוצות ורשת כאבירי זכויות האדם. אחר-כך הם אמרו לי או כתבו לי, בכל פעם שניסו להפיס את דעתי או לגייס אותי מחדש – אבל חס וחלילה בלי להתנצל – שאפילו על עוולות אזרחיות יש התיישנות אחרי שבע שנים. ובכן, על הפגיעה בעקרונות של זכויות אדם שהיו למרמס, ולא פחות מכך על העלבון – אין התיישנות ואין מחילה.
מי שרואה את תפקידו למתוח ביקורת צריך לדעת גם לעמוד בביקורת. אבל כל מי שמשמיע ביקורת מושלך שם לכלבים ודמו נשפך כאילו היה אויב זכויות האדם. “ימני”. כי כידוע זכויות אדם הן רק עניין לשמאל. מי שחושב שצריך לדרוש את אותן דרישות של זכויות אדם מכל הצדדים – מועלה למולך.
מלה אישית: כעשר שנים אני נושאת את הכאב הזה בלי לכתוב עליו במישרין. האי-מייל שקיבלתי היום, עם שיבוש שמי, היה כנראה הקש. הנסיבות האישיות שאיפשרו לקש הזה לשבור אותי יישארו שמורות איתי בשלב זה.
אבל אין לכאב האישי ולעלבון ולא כלום לביקורת הנוקבת שצריכה להישמע, ולמנגנוני הביקורת שצריכים לפתח הארגונים האלה. גם הם – כמו מי שהם מבקרים – צריכים לעמוד לביקורת. לא לפיקוח של הכנסת, לא לוועדות חקירה. כן לביקורת. דווקא כי התפקיד שלהם חשוב.
לאי-מייל שבו פתחנו: גב’ נועה אשל שהשבתי לה שלפחות תאיית את שמי נכון אם היא כבר פונה אלי באופן “אישי” – לא טרחה כלל לענות לי. לעצם הפנייה: למען האמת, נראה לי שאתם תרוויחו לא פחות מלבוא לשמוע שיעורים שלי ושל מרצים נוספים, מאשר לחשוב שאתם יכולים ללמד אותנו על המשפט ההומניטרי הבינלאומי או על עניינים אחרים. קצת צניעות לא תזיק. אבל זה אף פעם לא היה הצד החזק שם.
לפעמים כדאי לזכור גם להיות בני-אדם. במיוחד כשמדברים כל כך הרבה על זכויות “אדם”.
עוד בנושא:
בזכות ההפרדה
מתי (לא) מגינים על מיעוט
קשטו עצמכם תחילה
ויש עוד, שאפשר למצוא בבלוג
קרוא וכתוב 
עבדתי קצת עם האגודה לזכויות האזרח,וההתרשמות שלי מהם היתה חיובית. התרשמתי מהרצינות, מהניסיון לדבוק בקו מתון יחסית. אני משער שיש באגודה, כמו כמו אירגון הרבה חילוקי דיעות מלחמות אגו ולעיתים אף דברים המריחים רע.
אם את יוצאת בהתקפה על אירגון שכזה, ולו בשל החולשה הכה עצובה של השמאל הישראלי, הייתי שמח לשמוע עוד קצת פרטים על הנסיבות של העניין שהבאת.
זכותך לשמור את נסיבות הפגיעה ומחולליה לעצמך ולא לחלוק. חלקת את זה שישנה פגיעה ואני לא מפקפקת בעצם קיומה. אבל אם אפשר ללמוד ממה שעמד מאחוריה לקח, ביחסים מול הארגון הספציפי הזה או מול ארגונים דומים ואחרים, ובהינתן "מס ריקושטים" סביר – כדאי לפרט. שנדע ממה וממי להיזהר.
הנסיבות היו הבנה והצדקה של עובד באגודה לפיגועי טרור בנימוק שלרשות אין ברירה אחרת. למעשה, אמירה שהמטרה מצדיקה את האמצעים. בדיוק מה שארגוני זכויות אדם יוצאים נגדו מול ממשלות. מפני שההבחנה בין מטרה לאמצעים היא קריטית לרעיון של זכויות אדם, שאוסר להשתמש בכל האמצעים גם למען מטרה מוצדקת. אבל הכותב היה ערבי ולכן חסין. בדרך מישהו שכח שעקרונות של זכויות אדם הם אוניוורסליים.
לעומת זאת ביטוי של אמפתיה לקורבנות הפיגועים בתוך ישראל במכתב שלי לרה"מ – שבכלל תבע שישראל תעמוד בחובותיה ע"פ המשפט ההומניטרי הבינ"ל גם בשעת חירום – לא היה קביל…
העובד נשאר, אני לא. מנהלת המחלקה שגיבתה אותו היתה למנהלת האגודה. יש שכר ועונש.
לינוי, אין כאן "ממי" להיזהר. הדבר היחיד שיש להיזהר ממנו הוא מפני פעולה ללא ביקורת. מפני יוהרה. שגורמת לך לחשוב שהעקרונות שאת דורשת מכולם לא חלים עליך. אף אחד לא חסין מפני ביקורת. לא בשל מוצא ולא בשל עמדה. ומי שמתפרנס מביקורת על אחרים צריך לדעת את זה טוב מכולם.
ורם און: התבלבלת. מי שיצא בהתקפה היו הם עלי.
נעמה-
אני לא ממש בקיא בפרטי האירוע המצער שלך, אולם האם אפשר להציע כאן קריאה אחרת? ממה שאני קורא, היה שם איזה אידיוט שהתבטאותו נוצלה והוא קיבל גיבוי ממי שרצתה לרשת את מקומך, מינפה את האירוע כדי להשחיר את פניך ולכשעזבת זכתה ביו"ר מן ההפקר. ובקיצור – מסתבר שהתועלת מושלת גם בליבם של ארגוני זכויות. 1:0 קטן ליום הובס ובנתהם על קאנט…
היא לא ירשה את מקומי. היא מונתה למנכ"ל, אני שימשתי כיו"ר (נבחר). אבל אין ספק שהיא קודמה הודות לגיבוי שנתנה ושאחרים הרוויחו באופן שאתה מתאר.
לא יודעת אם הייתי שמה את זה במרכז אבל ללא ספק גם זה היה. וכדאי לשים לב גם לקריאתה של חנה את המפה בתגובתה.
קראתי את דבריה של חנה ולא הבנתי מה קשורה "פטריארכאליה" כאן, אלא אם כן זה ז'רגון ליחסי כוחות בתוך מערכת. אני לא יודע, אבל אני מנחש, שלאנשים מעטים מאוד יש השפעה רבה על קבלת ההחלטות , וזו אינה נחסמת כמעט על ידי גורמים מבחוץ. אני גם מנחש שמשום כך הקידום בארגונים הללו הוא עניין פוליטי לחלוטין (במובן של קשרים ו"יד רוחצת יד") משום שאין שום לחץ חיצוני בתחום זה. לפיכך אני לא מופתע שזה מה שאירע (ואין זה משנה שהיא הפכה למנכ"ל ולא ליו"ר) משום שייתכן מאוד שהפוליטיקה שלך התנגשה בפוליטיקה שלה וכדי שהיא תתקדם את היית צריכה ללכת. מעניין אותי לדעת מה לדעתך היה קורה אילו הפעיל ההוא לא היה מקבל ממנה גיבוי, וגם הייתי שמח לשמוע מה עלה בגורלו של אותו פעיל (אני חושב ששתי התשובות ישפכו אור רב על מה שארע שם).
והרי אשה חכמה אחת, בלי להזכיר שמות, אמרה לי לא מזמן שהשמאל אוהב אדם ושונא אנשים… 🙂 אנחנו רואות את זה בקלה כבחמורה בסוגיות זכויות אדם: כיבוש לפני נשים, טובת הארגון לפני הוקעת מחללי זכויות אדם (אופס….שוב של נשים) וכיו"ב. זו השיטה וזה המרקם הפטריארכאלי. ברור שהוא נשאר ואת הלכת וזו שגיבתה אותו התקדמה. סוגיית השכר והעונש הסמוייה בפטריארכאליה היא זו שמפארת את שומרי הסף של השיטה ומוקיעה את האחרים.
היום, כמפוקחת יותר, ברור לי שהבדל בין ימין לשמאל ובין פעילי זכויות אדם למפרי זכויות אדם, הוא יחסי, חלקי ובעיקר שאלה של הגדרה.
בעקרון, אני חושב שהדרך הקצת יותר מדוייקת היא בהתייחסות בין אנשים המונעים מאהבה לבין אנשים המונעים משנאה. אני מכיר אנשים שאהבתם לארץ ישראל כה חזקה עד שהם נמצאים חזק בימין הפוליטי, אבל זה לא מפחית מהיותם בני אדם. מאידך, ישנם אנשים ששנאתם למדינה כה עזה, שהם מעוגנים בשמאל הישראלי, אך עדיין כל דרכיהם ומנהיגהם – שנאה.
לדעתי, אפשר ורצוי להגדיר סדר עדיפויות בטיפול. לדעתי, המאבק כנגד הכיבוש צריך להיות בראש סדר העדיפויות, כי הוא הבסיס לכל הרעות החולות. מהיחס לנשים ועד להחלשת שכבות.
לא ידעתי שהיית יו"ר האגודה. כבוד (כן, אני יודע, לאור מה שסיפרת אולי לא כזה כבוד… ובכל זאת). כשאמרת "מי שהיתה יו"ר האגודה ושמה הושמט" חשבתי שאת מדברת על ד"ר גביזון.
טוב זה ממש לא קשור, אבל של מי הרישום בגג של הבלוג?
George Grosz (פרט מתוך Pandemonium)
זה מופיע בעל הבלוג
רק לעניין הסרת כתובתך מרשימת התפוצה – יכול להיות שהם צריכים להסירה מיוזמתם אם הפסקת את חברותך, אבל בכל אופן מוטב לבקש באופן יזום שיפסיקו לפנות אלייך (אם גם אחרי בקשה כזו הם אינם מסירים את הכתובת מהרשימה, זה כבר באמת לא בסדר).
כבר הפניתי את תשומת לבו של מי שצריך שם.
והתשובה היתה שהם יבדקו ויתייעצו האם זה באמת לא בסדר…
אפרופו רישום: אורית עריף האחת והיחידה שלחה לי את הלינק הבא, על נסיונה שלה עם האגודה, והרשתה לי לעשות בו שימוש. לקרוא מהתחלה. ולא לשכוח ללחוץ בתגובתה על הקישור "ואז נפל לי האסימון" כדי ליהנות מהסטריפ המקסים שלה ולא פחות מכך מהלקח.
הכאב שלך מאוד אנושי ומשום כך נוגע ללב, הנסיבות המדוייקות מבחינתי ממש לא חשובות. ואפרופו אפרופו הרישום – איפה הלינק של אורית עריף?
תודה.
זה הלינק להסבר של הסיפור.
זה הלינק לרישום עצמו (שמובן על רקע ההסבר..).
ענק, פשוט ענק. חבל שאין לי את הכשרון לעשות קומיקס גם על סתירות פנימיות נוספות בארגוני זכויות אדם ואקטיביזם אחר. למשל – ארגוני נשים שמשלמים פרוטות במעונות היום שלהן למטפלות (מהגרות, חד הוריות, מוחלשות) כדי שישאר להן כסף לעזור למהגרות, חד הוריות, מוחלשות, או ארגוני שמאל שוויוניים שמאפשרים הטרדה מינית בשורותיהם כי "המטרה מקדשת", או חנות סחר הוגן למוצרי נשות פריפרייה שלא משלמת לעכובדות שלה (הו, ההתנדבות הקדוש). בעצם, תחת כל עץ רענן ניתן למצוא את התופעה הפסולה הזו.
כל פעם שאני נתקל במאמרים של פעילים התוקפים פעילים אחרים, אני נזכר בבריאן כוכב עליון, בסניצה בה יושבים "חזית ההתנגדות היהודית" ומשמיצים את "החזית המתנגדת היהודית" או אלוהים זוכר מה היה שם.
כל אירגון, באשר הוא אירגון, פועל באופן שגוי לעיתים. אני יודע שבשל המחסור במשאבים, לעיתים ההתנהלות של גופי השמאל נוגעת במה שנראה לעיתים כנצלנות. אבל כאנשי שמאל, לדעתי צריך לדעת לסלוח. הרי הדרישה שלנו מהציבור היא גם לדעת לסלוח על כל המעשים של הפלסטינים. מהעמדה הזו, אני חושב שאנחנו צריכים לסלוח גם אחד לשני על העוולות שנעשו לעיתים.
לדעתי אין לנו את הפריוולגיה לתקוף את עצמנו. גם אם נעשו מחדלים, וברור שנעשו, וגם אם היו מעשיים גועליים (וברור שהיו) צריך לנוע לכיוון של עשיה ותיקון.
אם נעשה עוול, וכנראה שנעשה, הייתי שמח לראות אותך חוזרת לעשיה, או לפחות מציינת את העשיה הנוכחית שלך בפוסט הזה. כי צריך להמשיך לנוע הלאה. המציאות בישראל מתדרדרת מהר מדי ועמוק מדי.
יצא לי להכיר את אבנר מהאגודה, ולעבוד עימו מעט בנושא חוק המאגר הביומטרי. ולדעתי הוא וחבריו הם אור והחשיבות שלהם לחברה הישראלית ולצדק במדינת ישראל היא קריטית.
סליחה באה בחשבון כשמי שעיוול מבקש סליחה. מכיר בעוול שגרם ומוכן לתקן. בפומבי כמו שעיוול.
אני לא צריכה "לציין את העשייה הנוכחית שלי בפוסט הזה" ולא צריכה לתת לא לך ולא לאף אחד אחר דין וחשבון על מה שעשיתי בחיים בתחום החברתי. עשיתי לא פחות מאחרים ובניגוד להם לא קיבלתי על זה תשלום.
אבל אני שבה ואומרת: לא רק המטרה חשובה, גם הדרך. המטרה איננה מכשירה ולא מקדשת את האמצעים.
ועל מחסור במשאבים תדבר עם מישהו אחר, לא עם מי שיודעת היטב על אילו תקציבים יושבים שם.
(אגב, עם אבנר אני יושבת במועצה הציבורית להגנת הפרטיות ונהנית משיתוף פעולה מצוין איתו).
באשר למשפט "הדרישה שלנו מהציבור היא גם לדעת לסלוח על כל המעשים של הפלסטינים" מעניין אותי בשם מי אתה מדבר. בהנחה שהתשובה לשאלה היא "אנשים שזכויות האדם חשובות להם" אני לא מקבל את המשפט הזה. יש מעשים שאין עליהם סליחה ולא חשוב אם המבצע הוא ישראלי, פלסטיני או כל אחד אחר. חשוב מאוד שנסתכל על הפלסטינים כאחראים למעשיהם ולא נהיה מוכנים לסלוח להם על דברים שאיננו מוכנים לסלוח לאף אחד אחר. אגב, ברור לי שגם אני (באופן קולקטיבי לפחות) גורם עוולות לפלסטינים, יתכן מאוד שאפילו חמורות ופחות ראויות לסליחה מאלו שהם גורמים לי. המטרה לא צריכה להיות לגרום לסליחה אלא קודם כל למצוא פתרון למצב שמייצר את העוולות. האם חלקי במצב הזה גדול מהחלק הפלסטיני? יתכן מאוד. האם הפלסטיני נקי מאחריות? בשום אופן לא.
רם און, אני אוהב אותך, אבל זה?
"לדעתי אין לנו את הפריוולגיה לתקוף את עצמנו. גם אם נעשו מחדלים, וברור שנעשו, וגם אם היו מעשיים גועליים (וברור שהיו) צריך לנוע לכיוון של עשיה ותיקון."
זה מין ז'דאנוביזם מתיפייף. מי שמתנהג כמו חרא יקבל בראש שהוא מתנהג כמו חרא, גם אם הוא מהמחנה שלי. רק כך *אפשר* לנוע לכיוון של תיקון. נכון שלא צריך לשים את המתקפה במרכז ולא צריך להגזים בה, אבל הרשומה שלעיל אינה מניפסט על איך לתקן את הלקוי באגודה, אלא רשומה אישית על חוויה אישית וברור שברשומה כזו יעמדו העלבון והדחייה האישית שנעמה חשה – בצדק גמור, כעולה מן הסיפור – במרכז הדברים.
האמת- פוסט קצת מפתיע: לבלוג אופי פוליטי ולא אישי בדרך כלל.
זו אולי הזדמנות לומר שאת מגדלור של יושר אינטלקטואלי מבחינתי.
זה לא אומר שאת לא מצליחה לעצבן לפעמים, אבל לפחות זה נעשה בהגינות מופתית.
הסיפור שסיפרת מזכיר לי אירוע דומה באמנסטי עם אחד ממשוחררי מחנה המעצר בגואנטנמו שדומני שכתבת עליו לפני מספר חודשים.
את צודקת מאד בכל הטענות.
יחד עם זאת, היות ולא ציינת את זה במפורש, בולטת כאן, נדמה לי, הפגיעה האישית. באגו…?
וזה כבר פחות לעיניין, ופחות חשוב.
לא הבנתי למה פגיעה אישית זה פחות לעניין ופחות חשוב. אגו זה לא דבר שלילי כל עוד הוא לא מנופח. דווקא הנכונות של נעמה לא להישאר במגרש הפוליטי ולחשוף את הכאב האישי שנגרם לה מאוד ראוייה לציון בעיני.
The beauty (as well as the ugliness) is in the eyes of the beholder, דני. שתי מסקנות מסקנות אישיות מתגובתך המוזרה: אתה מבין משהו באגו ולא ממש קראת את הפוסט של נעמה… 😛
[…] הייתי רוצה לחיות תחת שלטונו של השמאל הקיצוני, והבדש”ר (בית דין השדה של השמאל הרדיקלי). מחויבותו לדמוקרטיה אמיתית, הגנה על […]
[…] על הפיגועים הרצחניים שמתבצעים בישראל ובשטחים". איזו סערה פרצה! המכתב גם נקט במלה "כוחותינו" (הפועלים בשטחים). […]