קרוא וכתוב

“זכויות אדם זה בסדר גמור, זה דבר שצריך לכבד. אבל זכויות אדם זה לאדם שהוא אזרח המדינה". הדובר, שלא ברור מה הוא מפגין יותר: בורות מביכה בתחום, אי-הבנה יסודית, או זדון מכוון, הוא לא אחר מח”כ דוד רותם, יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת(!).

האמת, כמובן, היא שזכויות אדם – human rights – כשמן כן הן: זכויות המגיעות לאדם באשר הוא אדם. מתוקף טבעו האנושי. ולא מתוקף מעמדו האזרחי. המדינה איננה מקור הזכויות אלא הגוף שאמור לכבד ולהבטיח אותן. גם המשפט אינו מקור הזכויות אלא רק אמצעי יעיל לעיגונן ולהסדרתן. כבר במאה ה-17 ביטא הפילוסוף ג’ון לוק בתפיסתו את הרעיון כי זכויות אדם אינן תוצר של חברה ומשפט, פרי הזמן והמקום; אלא קודמות להם: נכס של האדם כאדם, עוד בטרם חי בחברה מדינית על חוקיה ומוסכמותיה. 
ראיית המדינה כבעלת החובה המרכזית להגן על זכויות אדם צומחת מהגותו של לוק ומתעצמת ומתעגנת לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות המשפט הבינלאומי של זכויות האדם. המעניק הגנה הולכת וגוברת ליחידים. גוף משפט זה עומד בסימן של מתח בין ריבונות המדינה, העיקרון שעליו מבוסס המשפט הבינלאומי הקלאסי, לבין זכויות אדם והחובה להגן עליהן. חובה המתעגנת בהסכמים (אמנות) בין המדינות, ואשר נוגסת למעשה בריבונותן, כאמור מתוך הסכמתן. 

הטעם לכך שהמדינה היא בעלת החובה הנגדית הראשית להגן על זכויות אדם הוא בעיקרו המדינה היא זו שבידה מרוכז כוח רב. כוח המאפשר לה מצד אחד להשתמש בו לרעה: לפגוע בזכויות אלו או לשלול אותן. (במובן זה זכויות אדם הן מגבלה על כוח השלטון). ומצד שני, כוח המאפשר לה להגן עליהן: הן על-ידי יצירת תשתית כדי לממשן הן בכך שברשותה האמצעים והמנגנונים לאכיפתן ולהטלת סנקציות על הפוגעים בהן.

ואולם, הקשר הנורמטיווי בין זכויות אדם לאזרחות נותק על-ידי משטר זכויות האדם שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה. האמנות לזכויות אדם שאומצו אחריה בחרו בחירה עקרונית: לא להטיל על כל מדינה להגן על זכויות האדם של אזרחיה, אלא על זכויות האדם של אלה הנמצאים בשטחה ונתונים לסמכות שיפוטה. הזכויות היחידות המוקנות בדין הבינלאומי לאזרחים בלבד (זכויות האזרחות) הן זכות ההשתתפות הפוליטית, הזכות להחזיק במשרה ציבורית, וזכות הכניסה הקבועה למדינה, המוקנית מלבד לאזרחים גם לבעלי זיקה מיוחדת לארץ והמשפט הבינלאומי נוטה להרחיבה לתושבי קבע.  יתרה מזאת, למעמדו החוקי של אדם במדינה אין נפקות לגבי רוב זכויות האדם המגיעות לו. הגנה כללית זאת אינה מותנית במעמד החוקי של השוהה בשטח המדינה והשאלה האם אדם נמצא בשטחה של מדינה כדין איננה משליכה על זכויות האדם שלו כל עוד הוא נמצא בה. מצד שני, המדינה יכולה בכל רגע נתון לגרשו משטחה ובכך לפטור עצמה מהחובה להגן על זכויותיו. שכן, כאמור, לא מוקנית לו זכות הכניסה הקבועה לארץ, שממנה נגזר איסור הגירוש. חריג חשוב לכלל זה הוא עיקרון ה-non-refoulement, המחייב מדינות שלא להחזיר פליטים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, ושלא לגרש אדם הצפוי לעינויים במקום שאליו יגורש. כן אסור גירוש למדינה שקיים בה עונש מוות שהמגורש צפוי לו. הגנת המדינה על זכויותיו של אדם שאיננו נהנה מחסינות מפני גירוש ממנה היא, אפוא, ארעית באופייה. לכן ברורה החשיבות של אזרחות ולמרות שזכויות האזרחות הבלעדיות נראות מעטות, ברורה חשיבותן. בעיקר החסינות מפני גירוש, שכן מרגע שאדם נמצא בשטח המדינה היא מחויבת להגן על זכויותיו. 

זכויות אדם – ולא אזרח – מעוגנות גם בדין הישראלי הפנימי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיפו הראשון את “זכויות היסוד של האדם בישראל”. אדם ולא אזרח. וכל הזכויות המנויות בו בסעיפים הבאים נקבעות ביחס ל “אדם”, לא ביחס ל”אזרח”. זאת זולת הזכות להיכנס לארץ המוענקת, בסעיף 6ב’, לאזרחים. בכך הולך הדין הישראלי בעקבות זה הבינלאומי. זכויות אדם – לבני אדם. והמדינה מחויבת בהגנתן.

כדאי לציין בהקשר זה שהשם “האגודה לזכויות האזרח” ניתן בעיקר משום ששעה שהוקמה היה קיים ארגון לא פעיל שנשא את השם “האגודה לזכויות האדם” והיה צריך לבחור בשם שונה. אבל המונח “זכויות אזרח” היה תרגום לא מוצלח ל-civil rights, שהתרגום הנכון שלהן הוא ”זכויות אזרחיות”: אותה קבוצת זכויות בתוך זכויות האדם הקשורות לחיים של בני תרבות (civil מלשון ציוויליזציה). למרות השם המטעה, ההגנה היא על זכויות אדם ולא על זכויות של אזרחים.

בפועל, למרות שרוב רובן של זכויות האדם אינן אמורות להיות תלויות באזרחות, ברוב מדינות העולם קיים פער בין המצב הנורמטיווי הזה למצב בפועל, שבו אזרחים מקבלים יותר. ולא מדובר רק בזכויות המוקנות כדין (הבינלאומי) רק לאזרחים. אלא, במלוא הזכויות שאמורות להגיע גם למי שאינם אזרחים (בעיקר בולטת הפרקטיקה השונה באשר לזכויות כלכליות וחברתיות, אך לא רק). אני נוהגת לצייר את המצב הזה כרצף, שעל נקודות שונות בו ממוקמים בעלי מעמד שונה. לא סתם מכונה אזרחות “הזכות לזכויות”. וכתבתי בעבר (כאן וכאן) על הפרדוקס שדווקא כאשר מוסד משטר בינלאומי (של זכויות אדם) שביקש להתבסס על האנושיות לבדה, הודגשה חוסר התוחלת שלה כמגן בפני הברבריות. זה נגלה לעין כאשר ניטלה מבני האדם אזרחותם. שלילת אזרחותם של היהודים היתה הצעד הראשון במדרון שאיפשר לעולל להם הכול. כחסרי אזרחות הם נותרו, בפועל, חסרי הגנה.

אז כן, האזרחות חשובה. ההכרה בכך הביאה גם לגיבוש אמנות המגינות על חסרי אזרחות ולצמצום המעמד של היעדר אזרחות. ויש עדיין הרבה עבודה לעשות כדי שזכויות אדם יקבלו – בכל מקום – הגנה אפקטיווית. אבל הטענה כי זכויות אדם מגיעות רק לאזרחי המדינה היא מופרכת, משוללת כל יסוד ומסוכנת.

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה גדולה לאחזקת הבלוג, ששעות רבות מוקדשות לכתיבתו, דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורם. וכן לתורמת המעלה תרומה באופן סדיר.