קרוא וכתוב

האמרה “הכי חשוך לפני עלות השחר” משמשת לעיתים מזומנות לעודד אנשים (או קהילות) הנמצאים במצוקה קשה, וחשים כי ירדו לתהום שקשה לצאת ממנה. רוצים לומר: אל יאוש, עוד רגע ויעלה האור. והרגע הכי חשוך, קרי, הכי קשה – זה שאתם נמצאים בו והכול נראה לכם חסר תקווה – הוא רגע לפני הזריחה. זריחת האור.

יש סיפור יפה על השאלה מתי נגמר הלילה ומתחיל היום. שרציתי להביא בעקבות הרשימה אהימסה שמאהימסה. הוא לקוח מספרו של ג’ק קורנפילד ‘אחרי האקסטזה’, שבמקור נקרא ‘אחרי האקסטזה – כביסה’ (After the Ecstasy, the Laundry); אך התרגום לעברית השמיט משום מה את המלה החשובה ביותר בכותרת. שכן כלשון המבוא לספר, “רובם של התיאורים הרוחניים מסתיימים בהארה. אבל מה אם נשאל מה קורה אחר כך? מה קורה כאשר מורה זן חוזר הביתה, לאישה ולילדים? [המממ – נ”כ] מה קורה למיסטיקן הנוצרי, כשהוא יוצא לקניות? מה קורה בחיים כשהאקסטזה נגמרת? איך נממש במלואן את התובנות שהגענו אליהן?”
המלה החשובה היא “כביסה”, אפוא, משום שהספר מבקש לחקור את היכולת לחיות חיים רוחניים ביומיום (חיים מלאי ערמות כביסה, כידוע); את מה שקורה אחרי רגעי ההארה. או במילים אחרות, את הקשיים שבירידה מגג התודעה הרחבה.

הנה הסיפור:

רב חסידי זקן שאל את תלמידיו כיצד יידעו שהלילה נגמר והיום התחיל, משום שזהו הזמן המדויק לתפילות קדושות מסוימות. “כאשר אפשר לראות חיה במרחק ולהבחין אם זו כבשה או כלב,” הציע אחד התלמידים. “לא,” ענה הרב. “השעה הזו היא הרגע שבו אפשר לראות את הקווים בכף היד שלך,” ענה אחר. “זו השעה שבה, כאשר אתה מביט בעץ, אתה יכול לזהות אם פירותיו הם אגסים או תאנים,” ענה תלמיד שלישי. הרב דחה את כל התשובות. “אם כך,” אמרו התלמידים, “אמור לנו אתה.”  “זה הרגע שבו אתה מביט בפניו של כל איש או אישה ורואה שזהו אחיך או אחותך. עד אז, הלילה אינו תם.”

עד אז הלילה אינו תם.

וכפי שהצבעתי ברשימה הקודמת, גם בקהילות רבות המתיימרות להיות קהילות רוחניות, אנחנו נמצאים עוד הרחק מסופו.

הערה מנהלתית: אני מבקשת להודות למי שתורמת באופן קבוע לאחזקת הבלוג.