קרוא וכתוב

שבועות הוא חג החסד. חג החמלה וקבלת הנוכרי(ה). וגם הגאולה. הפרטית, ואולי יותר מכך.  זהו חגה של הגיורת הראשונה, הדבקה בחמותה לא לעוזבה. “כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”. חג הקוצרים המצוּוים “וְלֹא תַכְלִימוּהָ… וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ”. והתזכורת שדוד המלך (שמביתו יבוא המשיח, כזכור) הוא צאצאה של נוכריה. נישואי תערובת, קוראים לזה היום. יש הרבה מה לומר על מגילת רות מנקודת מבט פמיניסטית. כיצד אשה יכולה לעשות את דרכה בעולם פטריארכלי ומה מגדיר אותה בו, על דיני הקניין והנחלה הנוקשים שלו. אבל לא הפעם.

המשך…

Read Full Post »

שני מקרים של אונס ותקיפה מינית שביצעו על פי החשד אריתראים באזור דרום תל-אביב פורסמו לאחרונה. על-פי הדיווחים בתקשורת, בתחילת השבוע נעצרו ארבעה בחשד לאונס בת 19. היום פורסם כי נעצרו שלושה בחשד לאונס של קטינה בת 15 בערב יום העצמאות. המקרה האחרון מזכיר את המקרה הקודם של אונס בחניון גן העיר, שהחשוד בביצועו הוא פלסטיני, בכך שעל פי החשד בשני המקרים אילצו התוקפים את חברהּ של הנערה לצפות כיצד הם אונסים אותה.

פרט זה הוא האחראי, כנראה, לתגובה המזועזעת במיוחד מצד מגיבים רבים. שהרי לאונס של נשים אנחנו כבר רגילים. אבל השפלת הגברים שאיתם – את זה אנחנו עוד לא מכירים. וגם לא נתרגל. זה כבר מערער את החוקיות. זה כבר עובר את הגבול.

אפס סובלנות לעבירות מין, זה העיקרון המנחה. והוא תקף ללא קשר לזהות התוקפים. במידה ויורשעו, יש למצות איתם את כל חומרת הדין. אף אחד לא צריך לקבל הנחות כי הוא מסכן. ושום גמגום לא צריך להישמע מצד מי שמגן על זכויותיהם – ההגנה על זכויותיהם נעשית בצדק. ואם וכאשר אנשים מסוימים מתוכם מבצעים פשעים חמורים, יש להוקיעם.

כאשר התוקפים הם זרים, או “אחרים”, התגובה הציבורית, ככלל, לא מסתפקת בזעזוע מעצם המקרה. היא קוראת להפקת לקחים. להסקת מסקנות. כך, שר הפנים אלי ישי קרא בעקבות המקרה הראשון שבו היו מעורבים לכאורה אריתראים, לכלוא את כל מבקשי המקלט. האשמות קולקטיביות הן פסולות, כנראה, רק כשהן מופנות לחרדים, אליבא דהשר הנכבד. שאין זו הפעם הראשונה שהוא מסית נגד זרים, במיטב המסורת הגזענית. פעם היהודים היו הזרים וחטפו בדיוק את אותה סאת גזענות, כזכור. אבל את “כי גרים הייתם בארץ מצרים” ישי לא הפנים, מסתמן. למוקד סיוע לעובדים זרים הגיעו שיחות איום בנוסח “זה מוקד סיוע למסתננים בני זונות נאצים שאונסים יהודיות?” ו”אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה”.

כי כשמדובר בזרים, לא רק שזאת הזדמנות פז לקרוא לגרש אותם. אלא שהם אלה שתמיד באים ל… את הבנות “שלנו”. של האומה. של השבט. זה שהדרת כבודו (honor) תלויה בבתוליהן ובצניעותן המינית. הנשמרת לבעליה. ואת זה השבט לא יסבול. ועם זה האומה לא תסכין.

וכך גופן של נשים מופקר פעמיים. פעם אחת לתקיפות מיניות ופעם שנייה מגויס כמטבע לשמירת הכבוד הלאומי.

Read Full Post »

השב”כ ממליץ להרוס את בתיהם של רוצחי משפחת פוגל מאיתמר, שנידונו לכמה מאסרי עולם. היועמ”ש אמור לדון ולהחליט אם לאשר את ההמלצה.

הריסת בתים עונשית היא אחד האקטים הברבריים ביותר שניתן להעלות על הדעת. ענישה קולקטיבית מהסוג הגרוע ביותר (לא שיש סוג לא גרוע). היא פעולה עונשית ללא משפט. היא איננה מענישה את הפועלים (agents), שכבר נידונו ונענשו, אלא את בני משפחותיהם. “למען יראו וייראו”. לא רואים ולא יראים: הצבא עצמו קבע לפני שנים שהריסת בתים אינה מרתיעה ובחשבון כולל ייתכן שאף גורמת ליותר נזק. (מראה הריסות ביתו ודאי לא גורם לילד או לנער לגדול להיות שוחר שלום גדול). בנוסף להיותה לא מוסרית ולא יעילה (למי שנימוקי מוסר הם קטנות בלתי נחשבות בעיניו) – הריסית בתים עונשית גם אינה חוקית על-פי הדין הבינלאומי. והעובדה שבג”צ אישר אותה פעמים רבות היא אות קלון למוסד הזה.

המשך…

Read Full Post »

מקרה האחים עמיר הוא סוג של מבחן רורשאך לאנשי שמאל וזכויות אדם. למרבית הצער, חלק לא קטן מהם נכשלים בו. (אי אפשר “להיכשל” במבחן רורשאך, כמובן, אבל זה רק משל).

יגאל עמיר זכה לחוק פרסונלי המונע ממנו כל חנינה אפשרית, פרי יוזמתו של ח”כ מהשמאל (נניח). חגי עמיר, ששוחרר לאחר קרוב ל-17 שנות מאסר על סיוע לרצח, שאותן ריצה באופן מלא – לקבלת פנים שקראה לרדוף אותו עד יום אחרון, פחות או יותר.

איפה השוויון בפני החוק? להיכן נעלם הרעיון שהעיקרון של גמול ועונש ממוצה כאשר אדם ריצה את עונשו? ולמה זה לא מפתיע אותי?
כי זאת ממש לא הפעם הראשונה שבה מתחוור שלא מדובר בשאלה מהו העיקרון, אלא בשאלה במי מדובר. בזכויותיו של איזה צד, או באינטרסים של מי מבקשים לקדם.

כשאהוד ברק כראש ממשלת מעבר ניהל מו”מ מדיני – זה היה תקין בעיניהם, כי זה נעשה “מהצד הנכון”.
כשמתנחל משוחרר למעצר בית – הזעקה גדולה. מדוע הוא לא נשאר במעצר? כמו שכתבתי פעם, “החלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים. אני שותפה מלאה לביקורת על האיפה ואיפה שנוקטים כלפי מתנחלים בתחום אכיפת החוק, אבל יישור הקו צריך להיות עם הנורמה הראויה של זכויות האדם, לא עם הנורמה הפסולה.”  ובישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ.
כשמדובר בהפרת זכויות ההליך ההוגן, יש מי שתמיד מזכירים, בצדק, כשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.

בלהט התשוקה לאסור על נישואיו של יגאל עמיר, בזמנו, נקראה לדגל “הדמוקרטיה המתגוננת”, לא פחות. כי כשמדובר בעמיר, המוחזק בבידוד שנים רבות, יש הסבורים שצריך ומותר להפעיל נשק לא קונבנציונלי. ולעזאזל זכויות אדם.

נו טוב, אנחנו יודעים ממי עלינו להתיירא.

עוד בנושא:
הדמוקרטיה המתגוננת נגד הנישואים

Read Full Post »

התפרסם במסגרת המדור ‘בלוג אורח’ בקומפרס

גם אתם מרגישים ביום העצמאות חריגים בשכונה רק כי על הבית שלכם לא מתנופף דגל ישראל? ואת המכונית לא מכסים דגלונים כחול-לבן (השנה בפורמט מיוחד של כיסויי פנסים שעדיף לא לומר מה הם מזכירים לי)? אולי לא. כלומר אולי אתם לא מרגישים חריגים ואולי אתם כן תולים. בכל מקרה, איך הייתם מרגישים לו הייתם נמנעים מכך אבל השכנים היו מחליטים שגם אתם חייבים להשתתף בחגיגה? והיו תולים לכם על הבית, או על הגדר בחצר, את הדגל לקראת יום עצמאותנו?

לפי הידיעה המתפרסמת בהארץ, זה בדיוק מה שקרה למשפחת זבידאת, שבתום מאבק משפטי ממושך התירה להם הדמוקרטיה הישראלית לרכוש מגרש בישוב רקפת שבגליל.

המשך…

Read Full Post »

בד בבד עלו, שוב ושוב, הקריאות ברמקול לסילוק כל הנשים מבית הקברות. בתחילה היה זה הכרוז שפקד: ‘כל הנשים החוצה בבקשה. כל הנשים, בלי יוצא מן הכלל. זאת ההוראה של האמא, שלא תהיה פה התערבבות’. לקראת סיום הטקס, הוחרפה הנימה. בן המשפחה, קצין צה”ל בדרגת סגן, בעל חזות חילונית, נטל את המיקרופון לידיו ופקד: ‘נשים, בבקשה לא להיות פה. זה לא מקום של נשים. גיא ביקש זאת אישית. נשים החוצה, צריך לכבד את המקום’. הסגן הצעיר סיפר שבהלוויה של דוד המשפחה, אחיה של אביבית, שנפטר לפני כחודש, אמר לו גיא: ‘כמה זה נפלא שאין נשים בבית הקברות’. עכשיו תבע הסגן בשמו של גיא המת את הוצאתן של כל הנשים מהלווייתו שלו, כמשאלתו האחרונה. מעט הנשים שעוד נותרו בבית העלמין עזבו אותו נכלמות.

תודה לולווט על ההפניה לפסקה הזאת, הלקוחה מתיאורו של גדעון לוי את הלוויה של האב וחמשת ילדיו שנספו באסון השריפה הנורא.

המשך…

Read Full Post »

“אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. נהלו את המאבק על ‘פונדקאות – טוב או רע’ בנפרד מהמאבק על שוויון הזכויות של הקהילה הגאה”, פורס את תחינתו ניר דריימן. בהחלט: התנגדותי לחוק איננה קשורה לקהילה הגאה וזכויותיה. הבעתי אותה בהקשרים הטרוסקסואליים לגמרי (קישורים למטה).  אבל מי שפותח את דרישת השוויון שלו ב”אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים” תוך שהוא עומד על זכותו לממש ניצול זה כהומוסקסואל (שוויון!) – לא יקבל גם הנחות. אי-אפשר לדרוש זכויות כמיעוט מדוכא שמהותן לנצל באופן מחפיר (הוא אמר) קבוצה אחרת.

המשך…

Read Full Post »

הביטו בתמונה משמאל. זוהי אחת מהתמונות שבהן בחרה תנועת סולידריות שייח ג’ראח “לפרסם” את הקמפיין נגד מגרון.

הפוסט הזה יהיה חריג, בכך שהוא בעצם הפניה לפוסט אחר. כי מעין אמרה את כל מה שיש לומר בנושא כרגע. העם הפלסטיני שואף לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי.

ולמי שחושבים שגם הפעם הם “יחליקו” את העניין, וימשיכו להכחיש ולהוליך בכחש – הפעם זה כנראה לא יילך. יותר מדי עדויות קשות הצטברו לאחרונה על המשך ההטרדות המיניות בהפגנות ובעיקר על המשך השתקתן וטיוחן. 

אז שמאלידריות (או אולי סמולידריות) ניסתה להתנער באמצעות הסטת האש: “מסע ההכפשות המובל בידי קבוצה מצומצמת של בלוגרים ובלוגריות בעלות אג’נדה מפוקפקת”. הפעם (כפי שמעין הספיקה כבר לעדכן בפוסט שלה): “לעיתים הרגישות הזו (לרגשות של אחרים – נ”כ) מצרה את אמצעי הביטוי הפוליטיים של המחנה שלנו והופכת אותנו מצודקים לצדקנים. אבל אנחנו מסכימים שאין טעם להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון”.

צדקנים. מצרים לנו את “אמצעי הביטוי הפוליטיים” (אונס!). וההסרה של קמפיין הפייסבוק רק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון. לא, חלילה, כי מדובר בקמפיין שערורייתי על פי כל קנה מידה. ואותו הגו אנשים שחלקם מציגים עצמם כלוחמים לזכויות אדם. לא תצליחו. כי אתם אלופים ביצירת שערוריות משלכם. שלא נופלות מאלה שאתם יוצאים נגדן. דעתי על מגרון ידועה. פירסמתי כאן גם מאמר אורח בנושא. אבל מי שבוחרים לנהל את הקמפיין שלהם נגד אנשי מגרון באופן כזה – לא טובים מהם.

דימויי אונס ווזלין. בשביל הסולידריות.

עדכון: בינתיים הצטרף פוסט נוסף שכדאי לקרוא. וזלין. כדאי גם להזכיר, לטובת מי שלא מכירות את המקור משנות ה-70, של”סלוגן” של ה”קמפיין” הזה יש גם רפרור פורנוגרפי ברור.  אונס, אנלי ופורנו. שילוש קדוש.

מה היה לנו:
משת”פיות של הימין
פמיניסטיות של גופיות ספגטי

Read Full Post »

היו שנים שבהן נמנעתי מלשיר את הבית הראשון של ‘התקוה’, מתוך הזדהות עם הערבים בישראל שלא יכולים לשיר אותו. נכון שגם הבית השני מדבר על “ארץ ציון וירושלים”; אבל עם “להיות עם חופשי בארצנו” כל אחד יכול להזדהות, mutatis mutandis. (אולי כדאי שהתוקפים את ג’ובראן יחשבו שוב…).

אני לא מצפה מהערבים בישראל להיהפך לציונים. ולכן אי אפשר ולא ראוי לדרוש מהם להזדהות עם מה שיכול להיות ההמנון של התנועה הציונית, אבל כהמנון של מדינתם – מדיר אותם. אני כן מצפה מהם, כמו מכל אדם, לכבד את ההמנון כשהוא מושר. לא לצאת בהפגנתיות, לעמוד. השופט ג’ובראן כיבד את השמעת ההמנון. אבל לחייב אדם לשיר אותו? מישהו כאן, סליחה, התחרפן.

הדרישה מאדם לשיר את ההמנון שקולה בעיני לתקנונים או קודים שמחייבים לאהוב. אי אפשר להורות על רגשות. האמת היא שאפילו קשה לי לנסח הסברים למה הדרישה ממישהו לשיר את ההמנון היא כל כך מופרכת. זה מסוג הדברים שהכרזת העצמאות האמריקאית מכנה “ברורים מאליהם” (self evident).

אינני בטוחה שאני שותפה לדרישה לשנות את ההמנון הישראלי. אפילו בדרום אפריקה לא שינו את ההמנון הישן אלא הוסיפו בית. המנון הוא סמל. סמלים מטבעם לא יכולים לכלול את כל המיעוטים ובמדינת הלאום של העם היהודי הם יהיו, מן הסתם, יהודים. מצד שני, יש להשתדל לא להדיר את המיעוטים וודאי לא לדחוק אותם לפינה. אישית, נפשי שלי הומיה מאוד עדיין. מתוך תשוקה ומחויבות שהמדינה שהוקמה כאן תממש את חזון הנביאים; שתזכור ש”גרים הייתם בארץ מצרים”; שתקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
מי שמביישים את כל אלה, ואותי כאזרחית – הם מי שתוקפים את השופט סלים ג’ובראן, לא הוא.

לשירת התקווה

Read Full Post »

אתמול פירסם אליעזר יערי מאמר בהארץ על השתיקה נוכח המתחולל בסוריה. אמנם, בתור מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, יערי יכול היה להשפיע הרבה יותר על מה שעושים ולא עושים ארגוני זכויות האדם. קצת חבל שהוא מתעורר מאוחר וכשכבר אינו בעמדת השפעה. ואולי זה לא מקרי.

אני רוצה להתמקד כאן בהאשמות שהוא העלה נגד ארגוני זכויות אדם, שניסה לשווא לגייס כדי שישמיעו את קולם. ולעזוב בצד את עניין הח"כים הערבים שלא היססו לחלות את פני הרודנים הללו ולבקר ממקום מושבם אצלם את זוועות המשטר הציוני הרצחני. הכול בשם ההזדהות עם בני העם (או האומה הערבית, זה מתחלף על פי הנוחיות), שפתאום נשכחת כאשר מי שטובח בהם הם אותם בני אומה עצמה והם ממלאים פיהם מים. באמת אי אפשר לדרוש מטיבי לגנות את אסד. יש סדר עדיפויות: הוא עסוק בחיבור גסויות רוח הרוויות שנאת נשים עתיקת יומין על חברת כנסת ש"נדפקה לה האינסטלציה". (הוא גינקולוג, אף כי לא מומחה, הוא יודע). ומסביר בהיתממות שה"כוס אמוק" היה בחולם. טוב שאנחנו לפחות יודעים עכשיו, בזכות לשון הביבים והקישור ההיסטורי בין אנטומיה נשית לטירוף, מה מסתתר באמת מתחת לתארים המכובדים של ח"כ וד"ר. תודה למאיר שלו על התובנות מאירות העיניים שלו בעניין זה. (טיבי טען שכל הביקורת עליו היתה רק משום שהוא ערבי. כמובן. הוא אמור לקבל פטור מסטנדרטים ראויים בשל מוצאו, כנראה).

אבל אני, כאמור, אתמקד בעניין השני. של ארגוני זכויות אדם. כדברי יערי: “חודשים שאני כותב על זה ומנסה לדבר על לבם של ארגוני זכויות האדם. את מיטב שנותי ומרצי הקדשתי לביסוסם, מתוך אמונה שאי אפשר לפצל זכויות אדם (…) מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם. התשובות שקיבלתי היו מגומגמות: זה תפקידו של ארגון אמנסטי. או: הנה העולם מגיב, אנחנו חלק ממנו. אנחנו צריכים להקפיד על מה שקורה כאן, זה תפקידנו.”

המשך…

Read Full Post »