אתמול פירסם אליעזר יערי מאמר בהארץ על השתיקה נוכח המתחולל בסוריה. אמנם, בתור מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, יערי יכול היה להשפיע הרבה יותר על מה שעושים ולא עושים ארגוני זכויות האדם. קצת חבל שהוא מתעורר מאוחר וכשכבר אינו בעמדת השפעה. ואולי זה לא מקרי.
אני רוצה להתמקד כאן בהאשמות שהוא העלה נגד ארגוני זכויות אדם, שניסה לשווא לגייס כדי שישמיעו את קולם. ולעזוב בצד את עניין הח"כים הערבים שלא היססו לחלות את פני הרודנים הללו ולבקר ממקום מושבם אצלם את זוועות המשטר הציוני הרצחני. הכול בשם ההזדהות עם בני העם (או האומה הערבית, זה מתחלף על פי הנוחיות), שפתאום נשכחת כאשר מי שטובח בהם הם אותם בני אומה עצמה והם ממלאים פיהם מים. באמת אי אפשר לדרוש מטיבי לגנות את אסד. יש סדר עדיפויות: הוא עסוק בחיבור גסויות רוח הרוויות שנאת נשים עתיקת יומין על חברת כנסת ש"נדפקה לה האינסטלציה". (הוא גינקולוג, אף כי לא מומחה, הוא יודע). ומסביר בהיתממות שה"כוס אמוק" היה בחולם. טוב שאנחנו לפחות יודעים עכשיו, בזכות לשון הביבים והקישור ההיסטורי בין אנטומיה נשית לטירוף, מה מסתתר באמת מתחת לתארים המכובדים של ח"כ וד"ר. תודה למאיר שלו על התובנות מאירות העיניים שלו בעניין זה. (טיבי טען שכל הביקורת עליו היתה רק משום שהוא ערבי. כמובן. הוא אמור לקבל פטור מסטנדרטים ראויים בשל מוצאו, כנראה).
אבל אני, כאמור, אתמקד בעניין השני. של ארגוני זכויות אדם. כדברי יערי: “חודשים שאני כותב על זה ומנסה לדבר על לבם של ארגוני זכויות האדם. את מיטב שנותי ומרצי הקדשתי לביסוסם, מתוך אמונה שאי אפשר לפצל זכויות אדם (…) מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם. התשובות שקיבלתי היו מגומגמות: זה תפקידו של ארגון אמנסטי. או: הנה העולם מגיב, אנחנו חלק ממנו. אנחנו צריכים להקפיד על מה שקורה כאן, זה תפקידנו.”
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.