Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

המאבק לקיים דקת דומיה לזכר נרצחי אולימפיאדת מינכן בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון – המתקיימת בדיוק 40 שנים לאחר הטבח – נכשל.

יש המגינים על הסירוב להיענות לדרישה מטעמים מקצועיים-ענייניים: טקס הפתיחה אמור לשדר חגיגיות ואינו המקום לתזכורות עגומות. מה לנו שנערבב שמחה ביגון. כאילו אין בכל רגע ורגע בחיינו עירוב כזה. זרימה תמידית ומשתנית. כאילו ניתן, וראוי, להפריד שמחה מצער, אושר מכאב. כאילו בטקסים שאנו עורכים אין עירוב כזה. לא צריך לתרגל מדיטציה בודהיסטית כדי להבין זאת. יהודים יודעים זאת היטב כשבטקס הכלולות הם שוברים כוס, או כשבבית חדש הם מותירים פינה אחת לא מטויחת, לזכר חורבן הבית.

המשך…

Read Full Post »

שתי המילים המטלטלות האלה, שקראנו היום בפרשת שמיני.

טפשיים הדירוגים האלה, כמובן. מה גם שהתחרות כל כך קשה. אז מתחכמים עם פסוק האהבה היפה ביותר (“וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”); עם המזמור היפה ביותר (תהילים כ”ג, שהזכרתי בהקשר אחר בפוסט הקודם); וכן הלאה וכן הלאה. ושתי המילים לא רק היפות ביותר אלא גם החזקות ביותר – כאן הן נמצאות לנו, בפרשה הקשה הזאת של בני אהרן המומתים, על שהקריבו אש זרה. עם תלי הפרשנויות, כמובן. רק פעמיים מופיעה במקרא המלה וַיִּדֹּם, מספרים לנו. הפעם השנייה היא וַיִּדֹּם השמש. מאורע יוצא מן הכלל. שתיקת אהרן מושווית כך לעצירתם הלא טבעית של גרמי השמים: “וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד”. ושתיקתו של אהרן רועמת שבעתיים מאחר שהוא הרי פיו של משה כבד הלשון. וכאן דווקא מדבר משה. ואהרן נדם. (“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה … וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן”). יש האומרים כי ציון שתיקתו של אהרן בא בעקבות דברי משה, לא בעקבות מות בניו. דבריו של משה אינם נחמה. כי אין. לא רק נחמה אין, גם הבנה מן הסתם אין. לכן שותק אהרן. ולא סתם מנהג אבלות הוא לא לפתוח בדברים עם האָבֵל עד, אם, שמדבר הוא.

שתי המילים החזקות ביותר משום שזוהי התגובה האנושית הנוקבת ביותר לנוכח אסון שכזה. מול שני בניו המועלים באש לנגד עיניו. ללמדו, ללמדנו, שאין מהדרין פני גדול בבית דין של מעלה. אולי אף מחמירים איתו. שהוא מה שמנסה אחיו להסביר לו בדבריו. (“הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד;”). ויש האומרים וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן “משמע, שלפני זה כנראה, בכה או צעק” (ליבוביץ).

ואני רוצה להאמין שגם בימינו, עם כל הקשקשת הבלתי פוסקת שמסביב על כל דבר, לא היה רץ אהרן להתראיין ברדיו ובטלוויזיה בעיצומם של ימי השבעה. לא היה מדבר עצמו לדעת, בניסיון נואש להכיל את הכאב הקשה מנשוא. ברצונו לספר כמה יפים היו נדב ואביהוא, בניו.
לא רק בימינו התגובה הזאת חריגה, כעצירת גרמי השמים. גם בהפטרה של אותה פרשת שמיני שקראנו, תגובתו של דוד למות עֻזָּה שהוכה על ארון האלהים שונה לחלוטין: “וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה”. על אף שחרון אף הוא אפיתט נפוץ לאלהים דווקא, גם לדוד לא חסר. וכידוע, לא ניתן לו לבנות את המקדש כי ידיו דמים מלאו.

לא כדוד אהרן. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. כמה כבדה מנשוא הדממה הזאת. וכמה צלולה. אל תוכו מסתכל האדם. ומילים אַיִן. קול דממה דקה.

 

Read Full Post »

על פי ידיעה של דן אבן, כשליש מהצוות הרפואי בהדסה הודו כי התנהגותם תרמה לארוע אלים בין כתלי בית החולים. כמחצית מאנשי הצוות הרפואי אף העריכו כי התנהגותם תורמת להתפרצות האירועים האלימים. על פי המחקר, הם הודו כי יחס מזלזל למטופלים והתנשאות תרמו להתפרצות כלפיהם.

כדאי לומר על זה משהו דווקא מהכיוון החיובי. במיוחד כי המחקר מצא, באופן לא מפתיע, שהנטייה לאלימות בבית החולים גבוהה במיוחד בחדרי המיון. לפני כ-10 ימים ביקרתי במיון של בית החולים כרמל. חדר המיון המשופץ הוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה והנדסת אנוש המשרים אווירת רגיעה, משפרים את תחושת החולים ומאפשרים תנאי עבודה הולמים לרופאים ולכלל הצוות. קיבלתי שם אישוש למה שידוע מאלף מקומות אחרים: שכאשר מכניסים אנשים לאווירה רגועה ומכבדת, המבטיחה להם שההגינות נשמרת בתור והם מקבלים את היחס הראוי – רוב רובם של האנשים יתנהגו כשורה. כן, יהיה המיעוט שכנראה יהיה אלים בכל אופן. אבל כך מצמצמים אותו באמת למיעוט קטן ביותר. היעדר הדוחק; הקבלה היעילה (גם הפקידותית וגם הרפואית); ההמתנה באולם מרווח; היידוע שהחולים מתקבלים על פי סדר עדיפות רפואי; המסכים שמדווחים איזה מספר (שאותו מקבלים עם סיום קבלת האח/ות) מטופל/ת אצל איזה רופא/ה כעת; הקריאה ברמקול למספר הבא להיכנס; ובעיקר – העובדה שהבדיקה והטיפול מתבצעים בחדר סגור, כשהחולה נכנס/ת אל הרופא ומקבל/ת ממנו טיפול ותשומת לב בפרטיות – עושים את כל ההבדל. זאת להבדיל מאולם אחד שבו מכונסים כל החולים עם וילון דקיק ביניהם, עמוס צעקות ורעש, ולא ברור מתי הרופא/ה יגיע. המיון בכרמל מחולק לשניים – מיון הולכים ומיון שוכבים. מהתרשמותי מבחוץ גם במיון שוכבים לא שררו המולה וצעקות. אם זה לא היה מיון שאליו מגיעים בכאב ובחולי של שעת חירום – כמעט אפשר היה לומר שזה מקום נעים. ואפילו להתעלם מהאחות שרטנה “מה זה היום כל בנות ה… מגיעות”… אז אם מיון, ואתם בצפון – רק לכרמל.

תודה מיוחדת לד”ר ערן זיתן המקסים.

Read Full Post »

מה שמסתמנת כפרשייה החדשה בלשכת נתניהו מדגישה היבט מוכר בנסיבות שבהן אשה נהפכת לקורבן להפעלת כוח מטרידה מצדו של גבר.
“אחת ההערכות בלשכת ראש הממשלה היא שהפרשה התפוצצה כחלק ממאבקי כוח במקום”. לשכת ראש ממשלה בלי מאבקי כוח היא כמו… טוב, לא חשוב כמו מה. זה ברור שמאבקי כוח הם חלק אינטגרלי מהפוליטיקה. וכשהם מסתבכים בפרשיות הטרדה למיניהן (זאת לא חייבת להיות הטרדה מינית), האשה נהפכת לקורבן כפול. גם להטרדה וגם למאבקי הכוח המתקיימים על גבה. היא תמיד תצא מפסידה. כדאי לזכור זאת וחשוב לומר זאת כבר כעת. כי לא יהיה זה מרחיק לכת לנחש שבקרוב מאוד נשמע את נתניהו, הקוזק הנגזל, מתבכיין על זה ש”גורמים פוליטיים מנסים להפיל אותו” או משהו כזה. הדרת נשים? זאת הכול מזימה כדי להפיל את ביבי. הטרדה בלשכה? גורמים עוינים שתלו מוטרדת.”סרק סרק”!

המשך…

Read Full Post »

סיכום 2011 בבלוג

זוהי השנה הראשונה ש’קרוא וכתוב’ נמצא על וורדפרס.קום במשך השנה כולה; כך שמתאפשר להציג את הסיכום השנתי שהפלטפורמה הזאת מספקת.
הערה: קריאה ב-RSS לא נספרת ואין לי מושג כמה מנויי RSS יש לי. אישית אני קוראת כמעט הכול ברשת דרך RSS.

ובכן, ב-2011:

  • היו 120,000 כניסות. וורדפרס.קום מספרת שלו היה הבלוג תערוכה המוצגת בלובר(!), היה לוקח לכל המבקרים האלה כחמישה ימים לצפות בה.
  • פורסמו 80 פוסטים.
  • היום העמוס ביותר היה ה-13 באוקטובר, עם 2,368 כניסות.
  • רוב הקוראים הגיעו מישראל, אבל ארה”ב וקנדה לא מפגרות בהרבה.

חמשת הגדולים

ועכשיו למצעד. חמשת הפוסטים הנקראים ביותר ב-2011:
5. תזכירו לי מה מחזיק אותי פה
4. ברוך שלא עשני עבד
3. מתנחלים כיעד לגיטימי: כשל משפטי ושפל מוסרי
2. איסורי פרסום: זה קצת יותר מורכב
ובמקום הראשון:
1. עסקת שליט: בין משפחה לממשלה

אגב, הפוסט שהגיע למקום החמישי גם הניב הכי הרבה אי-הבנות שלו, כאן ובמקומות אחרים.

עד כאן מצעדנו להפעם. ניפגש בשנה הבאה. אה, היא כבר התחילה. שתהיה שנה מלאה בדברים קטנים שנעשה באהבה גדולה, כלשונה של אמא תרזה. ואם זה קשה, תסתכלו על הכול מגבוה:

 

Read Full Post »

הסרט 'עדות' מביא עדויות מהכיבוש, של פלסטינים וחיילים, המועמדות באופן דרמטי על-ידי שחקנים ישראלים כולם ונמסרות בעברית. החומרים לא חדשים ולא מחדשים. הארועים שמשרטטות העדויות הללו מוכרים – אם לא אלה בדיוק אז אחרים, דומים להם – אפילו לקוראי עיתונים; ודאי למי שנחשפו פרסומים של ארגונים לזכויות אדם, שאצל חלקם מצטברות עדויות כאלה לאלפיהן. לא הסיפורים המזעזעים ביותר, אבל חלקם קשים דים. ובעיקר משרטטים תמונה יומיומית. שגרה של התעמרות.

המשך…

Read Full Post »

במובן מסוים הפוסט הזה ממשיך או משלים את קודמו.

בחודשים האחרונים קיבלתי כמה פעמים – לאחר פוסט ביקורתי על שביתת המתמחים – תגובה שאמרה לי למעשה לשתוק, כי לי אין אחריות. "חוכמה גדולה לשבת מול המקלדת ולשפוך 'מוסר' צדקני על אנשים שמקריבים שעות על גבי שעות למערכת לא יעילה, חולה. מתי בפעם האחרונה תפסת כוננות מהבית והוזעקת לטפל בחולה ב-2 בלילה? "."מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא". בעצם, ביטא זאת הטוב ביותר אותו מתמחה שהתריס: "דורית ביניש הייתה פעם ליד מישהו ואמרה שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? … אותי ילמדו על מוסר?". כמו שכתבתי כשציטטתי אותו במלואו, זה מזכיר לי משהו. אה, כן, את הטיעונים של הצבא, למשל, כאשר בית המשפט פוסק נגדו: מה מבינים השופטים בלחימה? מתי היו תחת אש כמונו וסיכנו את חייהם?..

המשך…

Read Full Post »

כמה שווה באמת סולידריות

רוח בלהות מהלכת על פני הארץ. עוד מעט ולא נכיר את פניה. הצעת חוק אחרי הצעת חוק מפוררת את המרקם העדין, בסופו של דבר, של הדמוקרטיה. מקעקעת את עקרונות היסוד שלה. מערכת הבריאות קורסת אל מול פניו של ראש ממשלה אדיש, שבשבילו כולם ברגים בני החלפה.

הגל העכור הזה מביא לתחושת יאוש אצל אנשים שהמדינה והדמוקרטיה יקרות ללבם. אנשים שמוצגים – היום יותר מתמיד – כאויביה. רק כי הם מבקשים לשמור על עקרונות יסוד של שוויון, של הגנה על זכויות האדם של כולם, של תקשורת חופשית ושל רשות שופטת עצמאית.

המשך…

Read Full Post »

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »