קרוא וכתוב

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך…

Read Full Post »

אני ממעטת מאוד לכתוב בעמוד האישי שלי בפייסבוק, מלבד להעלות שם קישורים לפוסטים חדשים בבלוג. בשבוע האחרון חרגתי ממנהגי פעמיים. בפעם הראשונה ביום הבחירות ובפעם השנייה יומיים אחריו. הפוסט הזה ילך בעקבותיהן. לאן נוליך את החרפה: על ההסתה של נתניהו; מדינה על תנאי: על מה שחלקים בשמאל לא מבינים.

לאן נוליך את החרפה

ביום הבחירות, מיד אחרי שבדרך חזרה הביתה התקשיתי להאמין למשמע אזני ברדיו – ראש הממשלה מסית בקולו נגד 20% מאזרחי המדינה המממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע ודוחק במצביעי הימין ללכת לבחור כי “הערבים נעים בכמויות לקלפיות” – כתבתי:

המשך…

Read Full Post »

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

המשך…

Read Full Post »

ועדת השיפוט של פרס לנדאו התפרקה בעקבות פרישתה של גילית חומסקי מצוות השופטים בשל כך שמסתמן כי שני השופטים האחרים מבקשים לשוב ולהעניק את הפרס ליצחק לאור. הידיעה על כך – הפתעה הפתעה – סגורה לתגובות (פרס תנחומים) באתר עיתון הארץ.

המשך…

Read Full Post »

כל-כך הרבה מתרחש. ושום דבר שבאמת מתחשק לכתוב עליו ממש.
פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה מקבץ קצר לכבוד חג האורים:
או ההיפך / לא ארץ לנשים / מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי / האתרוג של הארץ ופרס התנחומים / הכפתור הנכון.

המשך…

Read Full Post »

ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.

הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:

כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!

המשך…

Read Full Post »

מה שמפליא במיוחד בעמדתו של אלון בן-דוד ביחס לפרסומים ב"הארץ" על חקירת ההדלפות מלשכת אשכנזי היא הביקורת שהוא מותח על עיתון בשל… פרסום מידע.

אלון בן-דוד נדהם מכך שעיתון "הארץ" מצא לנכון לפרסם כי מתנהלת חקירה בחשד להדלפות של מידע ביטחוני רגיש מלשכת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הוא מפרש את הפרסום כהתקוממות כנגד מסירת מידע מסווג לעיתונאים ולדידו מדובר בערעור האפשרות לקיים עיתונות חופשית, לא פחות.

להמשך התגובה שלי בעין השביעית

Read Full Post »

הפוסט אני חלק מהציבור הזה, שנכתב לפני שנה בעקבות יום השואה, היה רלוונטי גם השנה. שכן גם אתמול לא נמלטנו ממאמר בסדרה "למה לא עמדתי בצפירה" (אתר הארץ, במינוי או הרשמה). ריבוי ה"לעזאזל" במאמר כנראה אמור לשכנע אותנו – עיתון לאנשים חושבים, בכל זאת.

הפוסט המקורי די ממצה, לדעתי, ומומלץ לקרוא אותו (במיוחד לפני שמגיבים, אם יותר לי לבקש). אבל המאמר האחרון מאיר ומחדד נקודה נוספת. והיא מה בוחרת הכותבת לעשות? התופעות שהיא מתקוממת כנגדן במאמר כולן ראויות לדיון ואף ליותר מכך. כך, אפשר לנסות לשנות את מה שמקומם בניכוס הלאומני והפוליטי של המסר. ואפשר להציע אלטרנטיבות. במקום זה בוחרת הכותבת לא לעמוד בצפירה. (וכמובן לרוץ לכתוב על זה בעכבר תל אביב. שאולי כדאי לזכור גם את זה לגביו, אפרופו. ל”הורים שהיו בשואה” יש כל מיני הקשרים, מסתבר, כמו שאמר מישהו…). איזו מחאה! איזה מאבק, איזה מאמץ לנסות לשנות כאן משהו! מה הפלא שהשמאל בארץ נראה כמו שהוא נראה.
איך כתב חבר לעט בפייסבוק? השמאל בארץ מיטיב להתלונן!

זה לא שלכתיבה אין חשיבות. זה שכשהקושי לגלות אמפתיה לציבור שבו הוא חי מתחבר לאוורור “לעזאזלים” במקבילה הווירטואלית לבועה של מלצ’ט פינת שינקין במקום לפעולה פוליטית – נו, רחוקה הדרך לשלטון. ואפילו להשפעה ולשכנוע בדרך לשינוי.

בהקשר זה יש לציין, בשולי הדברים, כי יש מי שייקלעו לדילמות של ממש: האם “מותר” לחתום על עצומה נגד לימודי השואה בגני הילדים, כשיוזמה מזדהה כתא”ל במילואים(!) שהיה מיוזמי משלחות צה”ל בפולין(!) אבוי, החיים קשים. משטרת ה-politically correct, הושיעי נא!

אני חלק מהציבור הזה
האסימטריה של האמפתיה

Read Full Post »

שלום צבי,

הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.

אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:

לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.

ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:

עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)

[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.

Read Full Post »