אני ממעטת מאוד לכתוב בעמוד האישי שלי בפייסבוק, מלבד להעלות שם קישורים לפוסטים חדשים בבלוג. בשבוע האחרון חרגתי ממנהגי פעמיים. בפעם הראשונה ביום הבחירות ובפעם השנייה יומיים אחריו. הפוסט הזה ילך בעקבותיהן. לאן נוליך את החרפה: על ההסתה של נתניהו; מדינה על תנאי: על מה שחלקים בשמאל לא מבינים.
לאן נוליך את החרפה
ביום הבחירות, מיד אחרי שבדרך חזרה הביתה התקשיתי להאמין למשמע אזני ברדיו – ראש הממשלה מסית בקולו נגד 20% מאזרחי המדינה המממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע ודוחק במצביעי הימין ללכת לבחור כי “הערבים נעים בכמויות לקלפיות” – כתבתי:
יש מצב שראש הממשלה עבר היום על סעיף 144ב לחוק העונשין? האמת, זה ממש לא משנה לי. ההסתה הגזענית כלפי הערבים אזרחי ישראל הגיעה לשיא חסר תקדים בבחירות האלה. ראש ממשלה שמסית נגד אזרחים שהולכים לקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית. לאן נוליך את החרפה.
בינתיים ראיתי שמישהו לקח ברצינות את הרעיון וקרא להעמיד לדין את נתניהו בגין הסתה לגזענות על פי סעיף זה. רעיון די מטופש.
ראשית, משפטית די ברור שאין כאן קייס. שכן הגדרת העבירה דורשת שההסתה תהיה מתוך מטרה להביא לגזענות:
144ב. (א) המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים.
(ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו
אמת או לא.
ההגנה המשפטית הברורה שתעמוד לנתניהו תהיה שלא עשה זאת “מתוך מטרה להסית לגזענות”. אלא במטרה לעודד הצבעה למפלגתו.
שנית, התוצאה של הרעיון הזה תהיה לא הסתה אלא הסטה: לשיח המשפטי. התוצאה של המשפטיזציה הזאת היא, בין השאר, שמה שלא מהווה עבירה מקבל לגיטימציה. כאילו כל מה שלא פלילי הוא ראוי. בעוד שמה שחשוב הוא השיח הציבורי. והערכי. של ראש ממשלה שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים, אין לו אלוהים והוא לא לוקח שבויים בדרך למטרה האחת והיחידה, לשמר את שלטונו לקדנציה נוספת (של אין מעש). לשם כך אין לו בעיה לא להחריב את היחסים המיוחדים עם ארה”ב; לא לחזור בו ושוב לחזור בו מעניין המדינה הפלסטינית; לא להציג את הניסיון להחליף את שלטונו כבלתי לגיטימי; לא להסית ולזרוע בין האזרחים פירוד, שנאה, גזענות ואלימות.
אתמול, בפורום סגור ותומך של “נציגים ממגזרי המיעוטים”, כלשון נתניהו, הוא הביע צער על כך שהדברים שאמר “פגעו בערביי ישראל”. ודוק: הוא לא התנצל על אמירה מסיתה שהנפיק כראש ממשלה, תוך התייחסות מפורשת למוצא לאומי, בשיאו של מסע של שיסוי והסתה נגד כל מי שלא תומך בו. הוא הביע צער על כך שיש מי שנפגעו מאמירתו….לו היתה זאת התנצלות של ממש, אפשר עוד היה לדון בשאלה האם לא עדיף, אם כבר מסיתים ופוגעים, להתנצל על כך. אבל מעבר לכך שזוהי השיטה אצל המסית הלאומי, להסית ולהצטער (או “להבהיר”) – התנצלות, כאמור, לא היתה כאן.
התגובה הנכונה לדבריו המקוממים של נתניהו, אגב, היתה לא לקרוא לנשיא לא להטיל עליו את הקמת הממשלה, כפי שהיו מי שעשו בעצומה שיזמו. זוהי אי-הבנה של המבנה הדמוקרטי ושל סמכויותיו של הנשיא בהקשר זה. אם כבר קריאה, היא היתה צריכה להיות מופנית לראשי המפלגות לא להמליץ על נתניהו לנשיא בשל כך. ובכך לתת ביטוי פוליטי וציבורי, לא משפטי, לסלידה מדבריו. ולנסות להביא למצב שבו פוליטיקאי, לא כל שכן ראש ממשלה, המסית כך נגד אזרחים על רקע מוצאם הלאומי – יהיה מנודה כראוי לו. לגרום לכך שיש מחיר ציבורי ופוליטי להסתה ולגזענות.
הזורע רוח – יקצור סופה. הבעיה היא שהוא זורע וכולנו קוצרים. הסופה של תוצאות ההסתה שזרע, השקה וטיפח נתניהו בקפידה רבה במשך כל שנות שלטונו, והקפיד ללבות לקראת הבחירות האלה ובמהלכן, תסחוף את כולנו למרבה הצער.
מדינה על תנאי
ההלם (לא אצלי) והדיכי במחנה השמאל מתוצאות הבחירות מובנים. אבל מעבר לכך שיאוש אינו פרוגרמה, יש מי שלקחו את קולות הנהי והשבר רחוק מדי. לכך התייחסתי כשכתבתי שוב, יומיים לאחר הבחירות:
הארץ, שאתמול קראו אצלו להחליף את העם, מקדם בפייסבוק שלו קישור לבלוג אצלו: "הפייסבוק היה מלא תקווה, הפיד נקי מימנים,…" הארץ, עיתון לאנשים שחושבים שאנשים שחושבים אחרת הם לכלוך. אנשים הם לא לכלוך, הארץ. גם אם הם חושבים אחרת מכם.
אחר-כך מתפלאים שם, בהארץ, שאף אחד כמעט לא קונה את הסחורה שלהם. ספרו לי עוד על הומאניות, אוניוורסליות ודמוקרטיה, כשאנשים בעלי דעות ימניות הם בעיניכם לכלוך ואת העם שאמר את דברו למורת רוחכם צריך להחליף.
יום לאחר הבחירות כבר רשמתי לעצמי נקודות לפוסט בנושא הקריאה להחליף את העם, התצלומים עם הדרכונים הזרים ברשתות החברתיות וכל השאר. בינתיים כבר נכתב לא מעט על התופעה, וגם היו הרבה יציאות מבורכות נגדה מקרב השמאל, כך שלא אאריך. מה גם שהתייחסתי לכך בעבר יותר מפעם אחת. הפוסט הזה מ-2011, על כמה שווה באמת הסולידריות של השמאל, ממשיך להיות רלוונטי. וימשיך, כך נראה. אומר רק זאת:
יש סיבות רבות ומורכבות לכך שהשמאל לא מצליח, פעם אחר פעם, להגיע לשלטון. לא אכנס לניתוח שלהן כאן. אבל כדי שזה יקרה צריך קודם כל לשכנע את האזרחים בדרך שמציע השמאל. התנשאות נוסח ”אני בדרך לברלין” ודומותיה היא דרך בדוקה לכך שאנשים לא יהיו מוכנים לשמוע בכלל את מה שמציעים להם, לא כל שכן להשתכנע. רוצים להגר מכאן? Be my guest. מצע פוליטי זה לא. גם לא בדיוק סולידריות עם מי שלא יכולים.
זאת לא הסיבה היחידה, כמובן, אבל כל עוד התגובות ימשיכו להיות בסגנון "מחפשת את הדרכון שלי" – השמאל לא יבנה את עצמו כאלטרנטיווה שלטונית. כי המסר הוא שאם הדברים כאן לא לרצוני אני מוותרת על המדינה. ולא שזאת המדינה שלי, ואני לא מוותרת עליה אלא ממשיכה להילחם על דמותה. מדוע שאנשים יתנו את השלטון למי שרואה במדינה הזאת מדינה שלו על תנאי, רק בתנאי שהשלטון בה לרוחו? ולמה שהעם יתן את השלטון למי שרוצה להחליף את העם?
קרוא וכתוב 
כמה הערות ברשותך:
אני חייב להודות שניסיתי, באמת ניסיתי, להבין היכן ההסתה בדברי נתניהו על המצביעים הערבים ולא הצלחתי להבין-כנראה בעיה שלי. אולי הוא חטא בדעה קדומה גזענית לפיה הערבים אינם נוטים להצביע לליכוד או לרשימות ציוניות בכלל -באמת מהיכן הוא קיבל את הרושם הזה?
באשר לחשבון הנפש של השמאל-גם כן אני חלוק. אם תציידי את מפלגות השמאל [ואת כל הפעילים בהן וקהל המצביעים] בדרך נכונה ומאוזנת מבחינה אידיאולוגית וכל זאת בצירוף לצניעות, יחס שוויוני, פטריוטיות ואהבה ואחוות אחים לכל עם ישראל באשר הוא – התוצאות לא ישתנו כלל. זו בדיוק המשמעות של הצבעה שבטית. גרבוז למשל להערכתי לא גרע קולות רבים ממצביעי השמאל ואולי אפילו הוסיף כמה וכמובן הפעילות החברתית אף היא לא תרמה הרבה.
לו התיאוריות [הנוגעות לתוצאות הבחירות] ביחס להתנהגותו המתנשאת והמרחיקה של השמאל היו נכונות הן היו צריכות לבוא לביטוי בכל מקום ובקלפי במושב שבו גדלתי וגם בקלפי בקיבוצך היינו מוצאים לכך ביטוי בהצבעה -אני מנחש שאין ביטוי כזה לפחות לא במושב שבו גדלתי ובמקומות דומים.ברוב המקומות לא הצביעו בקלפיות לעבודה בגלל המסר החברתי של שלי יחימוביץ או בשורות השלום [שלא היו ] של לבני. הם הצביעו למחנה הציוני או ליתר דיוק לעבודה כי מה שהיה טוב לסבא שלי ולאבא שלי טוב גם בשבילי.
גודלו של השבט "השמאלי" קטן בתהליך רב שנים שפעלו בו גורמים רבים ערכיים, חברתיים ,כלכליים וארגוניים. בקיצור השמאל התמעט ככול שכוחה של תנועת העבודה נחלש-הדיון בגורמים לכך הוא חשוב מבחינה אקדמית אבל עקר מבחינה פוליטית מעשית
צר לי שהארכתי
כרגיל, תענוג לקרוא, ושוב מוצא עצמי מהנהן בהסכמה.
פטפטניהו ירה בכל התותחים, בפאניקה האופיינית לו, יצא כנגד הערבים, יצא כנגד המדינה הפלסטינית, נאם בקונגרס כנגד רצונו של הנשיא אובמה, וכל זאת במטרה להאחז בשלטון.
עכשיו הוא ואנחנו תקועים בסיטואציה בינלאומית מאוד לא נוחה, עם אירופאים חשדניים וממשל אמריקאי שנמצא כפסע משבירת כלים כללית.
למרות הסכמתי עם מרבית הטקסט, נדמה לי שראוי לחדד נקודה אחת: עבור מי שהמדינה היא בעיניו על תנאי, זה לא משום שהשלטון לא נראה לו, אלא מתוך תחושה שרוב האזרחים רוצים סוג של חברה והתנהלות שלא דומה לחברה שבה הוא היה רוצה לחיות. ולא פשוט לפתור את זה באמירה שצריך להלחם על דמות המדינה מבפנים. זה משפט שהופיע גם במכתבים שסבא שלי קיבל מאחיותיו כשהחליט להגר, ומחמת אי רצון לגרור את הוויכוח למקום הוא, נדלג על השנה והקונטקסט.
ואגב, דבר ההתנצלות צוטט הבוקר בחדשות הבי בי סי. הלשכה הוציאה הודעה לעיתונות באנגלית, מסתבר.
אני חושב שבמחנה השמאל יש שיח מאוד שבטי. למשל, כמה אנשי שמאל מעלים על דעתם שאולי פשוט "העם" אינו מעוניין בפתרונות הסוציאליסטיים שיחימוביץ' מציעה ? אולי הציבור חושש מהכלכלה הריכוזית שסופה בשטחים עצומים לקיבוצים, באלון חסן ובגימלאי צה"ל בני ארבעים ומשהו.
עכשיו, אני לא אומר שמפלגת העבודה צריכה לשנות את עורה ולהיות פרו-קפיטליסטית (למרות שאני אישית הייתי מצביע לה במקרה כזה). אבל מקובל שבמטרה לסחוף בוחרים מפלגות נוטות להתמרכז. מפלגת העבודה דווקא הלכה לכיוון ההפוך ומחפשת לפנות ל-base כמו שמכנים את זה באמריקה. כאילו היא רוצה להתקוטט על קולות עם מרצ במקום עם יאיר לפיד, כחלון ונתניהו. איך זה יכול להיות, אלא כתוצאה משיח סלון סגור שלא שומע קולות מן החוץ ?