Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘זכויות אדם’ Category

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

התנגדותם של חיילים דתיים להאזין לשירתן של נשים בטקסים צבאיים מבקשת הכרעה בסוגייה לא פשוטה. כיצד יש לנהוג בהתנגשות שכזאת בין זכויות? החלטתו של הרמטכ"ל שלא לפטור את אותם חיילים מטקסים אלה היא ההכרעה הנכונה, בעיני, בהתנגשות בין חופש הדת והמצפון של אותם חיילים מחד גיסא, וכבודן של נשים מאידך גיסא.

הזכות לחופש המצפון והדת איננה זכות מוחלטת. בעוד שיש לכבד אותה ככל האפשר (במסגרת צבאית כופה זה מתאפשר פחות מאשר בחברה הכללית, לרוב), השאלה היא תמיד במה הזכות מתנגשת.
בצבא, ובמוסדות ממלכתיים אחרים, שומרים על כשרות. זוהי החלטה נכונה. היא מגבילה את חירותם של אחרים באופן מסוים: הם אינם יכולים לאכול שם חזיר או שרימפס, או לערבב בשר וחלב. ניחא. אין לאנשים זכות אדם לאכול את המאכלים האלה. חיוב אדם דתי לאכול אוכל לא כשר יהיה פגיעה גדולה בהרבה, בחופש הדת והמצפון שלו. דומה לחיוב אדם צמחוני לאכול בשר.
שונה הדבר כאשר מנגד ניצבת זכות אדם אחרת, לא פחות כבדת משקל. במקרה זה, זכותן של נשים לכבוד (dignity).

המשך…

Read Full Post »

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).

כותב הארץ:

אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.

ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:

מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’

בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיביסט" היה ל"טרוריסט"לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).

Read Full Post »

בג"צ קיבל את עתירתם של זוג עם שלושה ילדים שביקש להביא ילד רביעי באמצעות אם פונדקאית. הזוג יוכל להתקשר עם פונדקאית וההסכם ביניהם ייבחן על ידי ועדת האישורים. בית המשפט קבע כי מספר הילדים הקיימים איננו מנוי כתנאי סף בחוק ולכן לא יכול להידחות על הסף על-ידי ועדת האישורים וכי ניתן למספר הילדים (שכשלעצמו איננו שיקול זר) משקל-יתר בהחלטת הדחייה. את פסק הדין כתב המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין.

יש להבחין בין שני הנימוקים לעיל. באשר לראשון, לוועדה אכן אין סמכות לדחות על הסף פנייה בגין תנאי סף שאינו מנוי בחוק; זאת על אף שיש לה שיקול דעת ועם השנים התגבש בה נוהג הלוקח בחשבון את מספר הילדים של הפונים. נוהג שעולה, לדעתה (וגם לדעתי), עם תכלית החוק. הנימוק השני מציג בעייתיות כללית שאנו מוצאים לא אחת בפסיקות בית המשפט, כאשר הוא סבור במקרים מסוימים שעליו להחליף בשיקול דעתו את שיקול דעתו של הגוף המוסמך להחליט. ונשאלת השאלה מדוע שיקול דעתו (המהותי) של בית המשפט עולה על שיקול דעתו של הגוף המקצועי שלו מסורה סמכות ההחלטה. במקרה זה אמנם בית המשפט לא מחליט במקום הגוף אלא מחזיר אליו את ההחלטה, אך תוך שהוא קובע שהפגם שנפל בהחלטתו נוגע לא רק לשלב המוקדם (תנאי סף) אלא גם למשקל היתר שניתן לשיקול של מספר הילדים, משקל מכריע תוך התעלמות משאר הנתונים.

אבל הבעייתיות העיקרית של העניין איננה כלל משפטית, בכל אופן לא מתחום המשפט המינהלי שבו עוסק חלק גדול של פסק-הדין (ומדייק בו) אלא חברתית לחלוטין. אף שהיא עוטה לבוש משפטי במקרה זה.

המשך…

Read Full Post »

בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:

אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.

הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.

המשך…

Read Full Post »

"חוק החרם" שעבר אמש בכנסת הוא חוק מביש ובעל מגמה מסוכנת. נדמה שמחוקקיו לא מבינים מדינה מהי ולא מה הם גבולותיה, תרתי משמע. בעיקר מהן מגבלות כוחה, לפחות בגרסתה הדמוקרטית. לזאת הספציפית שלנו גם אין גבולות במובן יותר ליטראלי, אמנם. ואולי יש קשר בין הדברים.

החוק פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות הפוליטית. הוא שולל את הזכות לנקוט בפעולת מחאה פוליטית לא-אלימה ולנסות לשכנע אחרים בנחיצותה.

המשך…

Read Full Post »

הקדמה

פשפשתי בזכרוני בניסיון לדלות ממנו בדל זיכרון מטקסי הסיום שלי באוניברסיטה (ת"א) ולא הצלחתי להיזכר בכך שנוגן בהם ההמנון. ייאמר מיד כי אין חובה להשמיע את ההמנון בטקס סיום פקולטתי, שאיננו טקס ממלכתי כלל. אם היה מנהג כזה והוא הופסק – דרושה לכך הנמקה חזקה יותר. כדרכה של אי-סימטריה בין כניסה (או קבלה במקרים אחרים) לבין יציאה (או סילוק באותם מקרים). אחד ממאפייניהם הגרעיניים של טקסים הוא שיש בהם רכיבים חוזרים.
הארוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה* יצא מכלל פרופורציה תודות לשיח המתלהם והאלים ש'אם תרצו' בירך אותנו בו בתקופה האחרונה. תגובתו של נשיא אוניברסיטת חיפה כי האוניברסיטה היא מוסד ציוני – תמוהה ואפילו מופרכת בעיני. אוניברסיטה איננה ולא צריכה להיות מוסד שיש לו אידיאולוגיה. היא ודאי מוסד ישראלי; ועל ההגדרה החוקתית של ישראל לבטח אין צורך לספר לחברי הסגל של הפקולטה למשפטים. להיותה אוניברסיטה ישראלית יש השלכות מסוימות, כולל בתחום ההמנון באותם טקסים שבהם כן יש מקום להשמעתו (טקס יום הזיכרון, נניח). למשל, גם אם ההמנון איננו מוצא חן בעיני חלק מחברי הסגל והסטודנטים שלה, הרי זה ההמנון של מדינת ישראל והוא שיושמע. כמובן שאיש איננו חייב לשיר אותו כשהוא מנוגן. אם רוצים לשנות אותו (ועל כך מיד, בעיקר הפוסט) – המקום לעשות זאת הוא הכנסת, לא האוניברסיטה. זאת אמנם יכולה להיות מקום טוב להתחיל את הדיון הציבורי על כך.
מִלה אחרונה על מעמד האוניברסיטה: אוניברסיטה היא מוסד ציבורי (לא פרטי), המקבלת חלק גדול מתקציביה מהמדינה, אבל היא איננה מוסד של המדינה. (מעמדה המשפטי הוא של מלכ"ר, אני חושבת). מרצים באוניברסיטה אינם "עובדי ציבור" כמו שטעו לחשוב טוקבקיסטים לא מעטים ואינם כפופים לתקשי"ר.

בפוסט הזה אני רוצה להתרכז בנושא אחר העולה מן הפרשה.** והוא האם יש לשנות את הסמלים הרשמיים של ישראל מאחר שבהיותם סמלים יהודיים הם מדירים בתוכנם מיעוט גדול של האזרחים.

המשך…

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.

אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »