אני אוחזת בידי את המחזור ליום כיפור שהיה של סבי. מהוה, כריכתו ודפיו מודבקים בסלוטייפ. בעמוד הראשון כתב אבי בכתב ידו הנאה: 'אלימלך אלסטר, נפטר יד’ שבט תרצט'. בתוכו מקופל דף מודפס ובו סדר הערב ביום כיפור תשנ"א 1990 בקיבוץ, כחצי שנה לפני מותו של אבי. האחרון שהשתתף בו, קורא מתוך המחזור הזה כבכל שנה את 'כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר'. טקסט על אפסותו של האדם. אחד מני רבים של יום כיפור. אל מול גדולת האל, יודע תעלומות, המתבקש להעניק מחילה. בטקסט שבתוך המחזור סימֵן אבא באדום סימנים של הטעמות בקריאה.
לאדם חילוני אין משמעות ביום כיפור יותר משיש משמעות ביום תפילה אחר. יש המאמצים את מנהג הסליחות שבין אדם לחברו. פחות, אולי, את חשבון הנפש הפנימי. ככל מנהג, גם זה נהפך פעמים רבות למצוות אנשים מלומדה. אפשר גם שלא. אבל זה דורש מאמץ. התכווננות פנימה. התבוננות שלא פוסחת על שום דופי ולא עושה הנחות. לרוב האנשים, דתיים כחילוניים, זהו מאמץ קשה מאוד. "אדם בורח להמון הסוער מפני שאון דומייתו שלו", אמר רבינדראת טאגור. ואנחנו בורחים. בזה אנחנו טובים מאוד. מחרישים את הדומייה הפנימית בסאון. משיחות הסלון והתבדחויות ציניות ועד הריאליטי בטלוויזיה, תרבות שלמה של אסקפיזם בנינו לנו, כדי להימלט בעזרתה מההתבוננות פנימה. מה נמצא שם? שדים שחורים? פחד מוות? אולי את הגרוע מכך: רִיק?
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.