קרוא וכתוב

כל-כך הרבה מתרחש. ושום דבר שבאמת מתחשק לכתוב עליו ממש.
פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה מקבץ קצר לכבוד חג האורים:
או ההיפך / לא ארץ לנשים / מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי / האתרוג של הארץ ופרס התנחומים / הכפתור הנכון.

המשך…

Read Full Post »

ד”ר שפירא, רופא המשפחה שלי 24 שנים, מילדות עד בגרות, הלך לעולמו בבוקר שבת. קברנו אותו ביום ראשון אחה”צ. כשהובא למנוחת עולמים, הפציעה בינות ממטרים פזורים וקרני שמש אחרונות קשת יפהפיה. מזכירה לנו את הברית המיוחדת בין רופא לחוליו, שהוא היה בעיני הסמל לה. ראש וראשון לרופאים.

מילים קצרות שכתבתי לזכרו.

ד"ר שפירא. רופא ילדותי, נעורי ובחרותי. ה-רופא בה"א הידיעה. רופא כפרי במלוא מובנה הטוב של המלה. רוכב על אופניך לביקורי בית. מקבל אותנו בביתך בחדר העבודה הקטן. תמיד כשצריך. בלי חשבון ובלי שעה. מביא מרפא לאנשים ולקהילה. מסור עד בלי גבול; שואל בשביל לשלומנו ושלום בני המשפחה החולים; מבקר בבית החולים בכל אשפוז; עדין וקשוב; משרה ביטחון; תמיד מלה טובה בפיך; דיאגנוסטן בחסד ומעל הכול – אדם.

כל אדם נחרט בזיכרון ברגע. מתוך הרגעים הרבים זכור לי אחד באופן מיוחד. מילים שאמרת לי באחד האשפוזים של אבא שלי וביקשת למסור לו. המסר לא היה רפואי. הוא היה אנושי ובעיקר ביטא את הבנתך המיוחדת בנפש האדם.

ד"ר שפירא, הרופא שלי. מאז ומעולם שימשת לי אמת המידה לכל מה שרופא צריך להיות. גבוה גבוה מעל כולם, אך ניתנת להשגה. קשה למצוא כמותך בימינו. היום, כשרבים כל-כך השוכחים את שבועת הרופא, נדמה שהמשפט האחד המתמצת את דמותך, כרופא וכאדם, לקוח ממנה: "והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אשרינו שזכינו. ועל כך: תודה!

מי יתן ונחמת מעט לבני משפחתו תהיה הידיעה על האהבה וההערכה עד אין קץ שרחשנו לו, אנחנו שהיינו מטופליו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

קשת אחרת. צילום: אבא שלי ז”ל

Read Full Post »

הם מוסעים על כסאות הגלגלים או הקלנועיות בידי העובדים הסיעודיים שלהם. לעיתים צלולים לגמרי ולעיתים לא. לעיתים מדברים ומתקשרים, לעיתים ראשם שמוט ומבטם בוהה. לעיתים יש לסייע להם בכל תנועה. כבר לא עומדים ברשות עצמם.

אני רואה את המבטים שמסננים אליהם. של מי שבכלל מסתכלים עליהם. ושומעת לפעמים את הדיבורים המפורשים: אילו חיים… או נכון יותר: "אלה לא חיים". אני לא רוצה להגיע לשם. מי רוצה לחיות כך, נזקק, תלוי, לא עצמאי?

המשך…

Read Full Post »

חפציבה – גיבורת סרט האנימציה הקצר של צליל בנדריהם ‘חפצי מקבלת זין’ – רוצה אהבה. שטרם טעמה ממנה. חברתה מסבירה לה שלשם כך היא צריכה “לעצום עיניים ולפתוח רגליים”. אחרת לעולם לא תהיה אהובה. כדי לקבל אהבה צריך לתת סקס, היא מבהירה. באופן סמלי, יש לחברה הזאת עין אחת.

המשחק בין שם הגיבורה לבין שם הקיצור שהיא מקבלת בשם הסרט משקף את התהליך, החיצוני והפנימי כאחת, שהיא עוברת. חפציבה – מי שרצויה, שיש בה חפץ, רצון. אבל “חפצי” היא חפץ. לא חפץ כרצון אלא כאובייקט. ההתייחסות לאדם כאל אובייקט, כאל חפץ, ידועה כחפצון (objectification), שהוא מנת חלקן של נשים רבות בתרבות שלנו. סרטה של בנדריהם מנכיח חזותית את התהליך שבו מלהיות מי שיש בה חפץ, מי שמכבדת את עצמה, את רצונותיה ואת הקצב המתאים לה, נהפכת חפציבה לחפץ שאפילו הוא שוב אינו חָפֵץ בעצמו. כאשר אנחנו עושים דברים שאיננו באמת רוצים, מתוך לחץ, ולא מקשיבים לקול הפנימי שלנו, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל חפץ. חפציבה לא רק שלא תמצא אהבה, היא תפסיק לאהוב את עצמה.

אבל זהו תהליך הפיך. מהמקום הנורא הזה של שנאה עצמית חפצי תוכל לשוב להיות חפציבה. להיות אהובה ראשית כל על עצמה. צעד ראשון יהיה לרצות את עצמה ולכבד את עצמה כפי שהיא. כאדם שיש בו חפץ. כמו כל אדם.

יש בסרט ישירות ובוטות שברגע הראשון יכולה להרתיע, אך משרתת היטב את המטרה. אנימציית הבובות מאפשרת להראות באופן קולע כיצד בתרבות מסוימת בני אדם אינם אלא איברי מין מהלכים. הסרט הוא תמצית מזוקקת של התרבות הזאת ובה בעת קורא עליה תגר באופן מלא חן, כואב ומעורר מחשבה.

זה הטריילר, שלצערי לא הצלחתי להטמיע כאן. הסרט יוקרן בחול המועד סוכות בפסטיבל הסרטים של חיפה.

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה נאה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. אני מבקשת להודות לתורם.

Read Full Post »

מהו כינוי הגנאי האולטימטיווי

סרטון המחווה היפה והמרגש שבו מופיע נשיא המדינה רובי ריבלין עם ג’ורג’ עמירה בן ה-11 מיפו הוא תגובה לסרטון המרגש אך גם הכואב מאוד של ג’ורג’ עמירה (את שניהם ניתן לראות כאן). ח”ח (לא ראשון) לריבלין ועוד יותר לעמירה, על האומץ, האנושיות והמסר חודר הלב.

את תשומת לבי לכדה בסרטון המקורי של עמירה מה שמאפיין את שמות הגנאי שבהם קיללו אותו “חבריו” בבית הספר:
הומו. בת. מעודדת. קוקסינל. לא שייך לקבוצת הבנים. קול של בת.

המשותף לכל אלה הוא להיות לא “גבר”. בין אם לא גבר פשוט כאשה, בין אם “הומו” או “קוקסינל” כמי שאינו “גבר” במובן הנורמלי (במובן של טווח הנורמה הנקבעת על פי הרוב). 

אז מה היה לנו כאן? להיות אשה זאת קללה. בת (או לא בן “אמיתי”) הוא כינוי הגנאי האולטימטיווי.
קולו של עמירה עוד יתחלף. אבל נשים, הן לעד תישארנה צווחניות. “קול של בת”.

אחד המסרים שמציג עמירה בסרטון הוא “האחר הוא אני”. כנראה בעקבות הנושא השנתי (היוצא) של משרד החינוך. אבל ממה שהוא חווה בבית הספר המסר שם, וממש לא רק שם לצערנו, הוא שהאחר הוא פשוט מי שאיננו גבר. כפי שמתמצתת זאת הרשימה הנ”ל: “לא שייך לקבוצת הבנים”.

Read Full Post »

פרשת השבוע מאתגרת אותנו, בין שאר ענייניה, בקשר שהיא יוצרת בין קנאות לשלום. פנחס, שעל שמו נקראת הפרשה, מקבל בתחילתה את שכרו על מעשה הקנאות שביצע בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק. כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב ולהיצמד לבעל פעור, דוקר פנחס למוות את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור בשל מעשה הנבלה שביצעו לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל הבוכים פתח אוהל מועד. היום היינו אומרים כי פנחס “לקח את החוק לידיים”. אף כי נשים לב שכמעט בכל השימושים בביטוי הזה לא מדובר בנטילת החוק לידיים שכן מדובר במעשים שהחוק כלל אינו מתיר! כך שנכון יותר יהיה אולי לומר על מבצעיהם שהם עושים דין לעצמם. פרשת פנחס, בכל אופן, נפתחת בכך שה’ אומר למשה כי במעשהו השיב פנחס את חמתו בכך שקנא את קנאתו ועל כן לא כילה את ישראל. מדובר בקנאות של הרג ושפיכת דמים שביצע פנחס, ודווקא היא מצילה את ישראל ומקנה לו שכר. ואיזה שכר! ברית שלום: “לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.

המשך…

Read Full Post »

ב"שיח" הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.

זעזוע, עצב, כבוד לאֵבֶל – נעדרו מחלק גדול מדי של השיח הזה (לא מכולו). רגע אחרי הפרסום על חטיפת הנערים מיד התחיל השיח הצעקני לייצר, על אוטומט, את ההצדקות. של כל צד. מה שנעדרה ממנו היתה בעיקר חמלה אנושית בסיסית, שלא רותמת ארועים מזעזעים לצרכיה הפוליטיים. כן, משני הצדדים.

מימין ההתלהמויות הצפויות הקוראות להיכנס בהם, להפציץ, לשטח, להרוס. סגן שר הביטחון שקרא להוריד את שלטר החשמל ולפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. היינו שם כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.

המשך…

Read Full Post »

בשולי הדיון בנושא ההזנה בכפייה, צדה את עיני התבטאות של ד”ר יהודה ברוך, מנהל ביה”ח הפסיכיאטרי אברבנאל.
אני מתנגדת להצעת החוק: את גילוי הדעת של מרצים העוסקים בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה מדינית או אתיקה מקצועית נגד הצעת החוק להזנה בכפייה, שגם אני חתומה עליו, ניתן לקרוא כאן (FB). כאן זאת תהיה מעין הערת שוליים, בעניין אחר.
ובכן, בדיווח על ההתנגדות שעוררה הצעת החוק, צוטט גם ד”ר ברוך, שהדגיש את ההבדל בין הזנה מלאכותית בהסכמה לבין הזנה בכפייה, אשר משנה לחלוטין את התמונה הרפואית והאתית (אכן!). לדברי ברוך (על הראשונה), “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב והרבה חולים מבצעים את זה בהסכמה".

המשך…

Read Full Post »

מפרשת בהר שנקראה אתמול – הפרשה העיקרית הפורשת את החוקה הסוציאלית של התורה – מרבים לצטט את “והארץ לא תימכר לצמיתות”. פחות מצוטט המשך הפסוק; שהוא הנותן את הנימוק, את הטעם למצווה: “כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי”.
כולנו, במילים אחרות, אורחים כאן. אצל הבל’בית. והדברים נאמרים בהר סיני, לבני ישראל (“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…”). זה העם שלפני שתי פרשיות נצטווה “קדושים תהיו” (ודוק: לא קיבל את התואר קדוש כדבר מה נתון אלא נצטווה למאמץ להיות קדוש, ולרשימת מצוות). זה שכל מוצאי-שבת מציינים את ההבדלה בינו לבין “העמים”. גם הוא רק גר ותושב. ולא רק במצרים היה כזה (“כי גרים הייתם בארץ מצרים”) – גם כאן, בארץ ישראל.  אתם, אנחנו, רק גרים ותושבים.  זהו המצב האנושי.

המשך…

Read Full Post »

כששבתי הביתה בספטמבר אחרי ארבעה שבועות שבהם נעדרתי ממנו מטעמי בריאות, היו צמח אחד בגינה ואחד בעציץ מתים. על אף שהעציצים והגינה טופלו כולם במסירות. צמח שלישי בעציץ בכניסה לבית נראה כך אף הוא, וכמעט נעקר יחד איתם. אך מבט מקרוב הראה כי יתכן שתהיה לו תקומה. שיש לו בסיס שיכול להתחדש. הוא נגזם, אפוא, ובמשך חודשים הושקה כרגיל. לאט לאט הוא הצדיק את האמון שניתן בו. תחילה הוציא עלים חדשים ירוקים. ובימים האחרונים – כמעט תשעה חודשים סמליים מאז שנעקרתי בפראות מביתי אל בית החולים – פורח במלוא התפרחת הסגולה שלו, המשכרת ביופייה.

מלאכת הגינון מלמדת אותנו סבלנות ואורך רוח. מן הצמחים אנו לומדים שלתהליכים זמן משלהם. שאינו תמיד תואם לזמן האנושי קצר הרוח, המתייאש בנקל. זמן שלא תמיד נראה לעין האנושית. לעיתים ריפוי וצמיחה מתרחשים מתחת לפני השטח, באין רואה. כשמלמעלה, במבט שטחי, דומה כי כלום לא קורה. אך הכול קורה. למטה, במעמקים. מבשיל לאיטו, בזמן שלו. מתחת לפני האדמה שורשים נשלחים אט אט. גם כשהצמח מבקיע לעיתים הוא נאבק. ואכן, לפעמים קמל ויבש. גם זו דרכו של עולם. אך כשלבסוף הצמח שחישב למות ונותן פריחתו – פורח לבנו אִתו. יש שכר לאמונה, לאי-ויתור ולתקווה.

Read Full Post »