Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אתיקה רפואית’

‘גינקולוגייט’ יש הקוראות לסערה בעקבות פרסום עדויות של נשים מ"מפגשים" עם גינקולוגים. הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות מביאה עדויות מחרידות, המשאירות את הקוראת בלי מילים. מה שפורסם הוא רק קומץ מהעדויות הרבות שנאספו בלובי למלחמה באלימות מינית – עד היום למעלה מ-900, והן ממשיכות להצטבר. ניתן להוסיף עדות בטופס הזה.

תגובת איגוד גינקולוגיהאני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של האיגוד למיילדות וגינקולוגיה לכתבה, ובעיקר על האמירה "אנו פועלים במישורים רבים כדי להוביל לחווית טיפול נאותה וראויה". חווית טיפול? השימוש במונח מקטין את התופעה לכלל עניין סובייקטיבי וצרכני. מה שמתואר בכתבה איננו "חווית טיפול" אלא פגיעות חמורות בכבוד האדם, ואף יותר מכך.
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית שעברה על העדויות אחת אחת, סיכמה חלק מהנושאים שעולים מהן: צעקות של רופאים על מטופלות, ביצוע פעולות ללא הסכמה, התראה או הסבר (=תקיפה), שמנופוביה, ביוש, הערות על גופה של המטופלת, על הרגלי המין שלה, נזיפות על בחירה להשאיר שיער ערווה, לסבופוביה, "הומור" מיני, התנשאות (איך לא), התעלמות גורפת מכאב והאשמת המטופלת בשקרים והגזמות לגביו.

המשך…

Read Full Post »

הרשימה שלי קשישים ובעלי מחלות רקע התפרסמה כאן בתחילת אפריל. כתבתי אז שאני רוצה להאמין, מתוך עיקרון החסד, שהדיבור על הקבוצות האלה, המלווה את מגפת הקורונה, נובע ממנגנון הגנה פסיכולוגי: חרדה מהמחלה הגורמת לניסיון להרחיק אותה מאתנו כאילו היא פוגעת רק באחרים. שכן, כתבתי, "האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים". ועדיין, גם בהנחה האופטימית, הצבעתי באותה רשימה על הסכנות הצפויות ברקע הדיבור הזה. סטיגמה, חוסר אכפתיות לפגיעותם ולכך שיישארו סגורים, תיוג ובדידות. ועל החמלה שחסרה בשיח.

אך האמונה שרציתי לדבוק בה אז מתבדית לנגד עינינו. והסכנה שמפניה התרעתי – הסכנה בקביעה שחייהם של אחרים הם חסרי ערך – הולכת ומתממשת. יותר ויותר אנו חוזים באדישות קטלנית ממש לחייהם של אחרים ואף לאפשרות מותם. עוד ועוד אנשים אינם מוכנים ולו לוויתור הקטן ביותר על נוחיות היום-יום שלהם, כדי להגן לא רק על עצמם אלא על אחרים. "לא נוח להם" לעטות מסכה כנדרש או לשמור מרחק. הרבה פחות נוח, האמינו לי, להיות מונשמים. והבעיה היא שהתנהגותם עלולה לגרום זאת לא (רק) לעצמם אלא גם לאחרים, המקפידים מאד על ההנחיות.

המשך…

Read Full Post »

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו מאת לורי גוטליב. מאנגלית: שאול לוין. כנרת, זמורה דביר 2020, 463 עמ'.

ulay_keday_lach_front_cover_2_לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית הנקלעת למשבר אישי שמביא אותה לטיפול. לא טיפול שהוא חלק נדרש מההכשרה המקצועית שלה, ולא ההדרכה במקרים שהיא מטפלת בהם, אלא טיפול בעצמה ובקשייה. את סיפור הטיפול שלה היא שוזרת בספר בסיפורים על הטיפול שעוברים אצלה מטופליה. באופן זה נוצרת פרספקטיבה יחודית ומעניינת, שבה אנו מקבלים דרך גוטליב המספרת, המטפלת והמטופלת, תובנות על טיפול גם מנקודת מבט של מטפלת וגם מנקודת מבט של מטופלת שהיא מטפלת ולכן מתבוננת בטיפול שהיא עוברת באופן כפול. כל זה לא היה יכול להצליח לולא ניחנה גוטליב, נוסף על כישרון כתיבה סוחף, בכנות וגילוי לב מעוררי הערכה.

המשך…

Read Full Post »

התחקיר של הילו גלזר במוסף הארץ על מחלקת אא"ג וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם היה קשה לקריאה. הדברים מזעזעים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשהתחלתי לקרוא היתה: אוי לא, לא המחלקה הזאת ששמעתי על העומד בראשה, פרופ' זיו גיל, דברים כל כך טובים. על המחויבות שלו לרפואה הציבורית והיחס האישי לחולים. ובכן, נראה שכתבות תדמית (למשל כאן וכאן), המאפשרות לרופאים בכירים לשווק את מרכולתם (באופן אירוני תוך ביקורת על “תרבות הכוכבים”…) לחוד, והמציאות המתגלה בתחקיר אמיתי לחוד. אקדים ואומר שאני בטוחה שפרופ' גיל, כמו רופאים רבים, עשה גם נפלאות למען חוליו. אבל הדברים הנחשפים בכתבה הם כה חמורים עד שברור שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. אם אחרי פרשת גיורא איילנד אחד הלקחים היה שברפואה הפרטית עושים ניתוחים מיותרים שכן המניע הוא רווח, הרי מתברר כעת שגם בבית חולים ציבורי מה שמניע את התנהלותם של חלק מהרופאים הוא חמדנות גרידא; בין אם ישירות לכיסם האישי (גילינו שגם "פול טיימרים", שפרופ' גיל התגאה בכך שהוא כזה, מתוגמלים לא רק במשכורת עתק של חוזה אישי אלא משלשלים לכיסם הפרטי תוספות מניתוחים שהם מבצעים אחה"צ במסגרת השר"ן), ובין אם בעקיפין לפרסום שמם, המחלקה ובית החולים ובעיקר האדרת האגו. מעניין, אגב, שבאותה כתבה שפורסמה אף היא בקבוצת הארץ, בדה-מרקר, התחייב פרופ' גיל שלא יכהן כראש המחלקה יותר מ-8 שנים, מועד שמגיע השנה.

המשך…

Read Full Post »

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

הסכמה מדעת (informed consent) לטיפול רפואי, המעוגנת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, אמורה להיות כשמה – מדעת. מתוך ידיעה. מיודעת. informed…אם לא נותנים לחולים אינפורמציה אודות הפרוצדורה שמתכוונים לבצע, הסיכונים שיש בה והחלופות לה – היא איננה כזאת. להחתים על טופס בלי להסביר זה לצאת ידי חובה (וגם לא מתיישב עם זה שבאותו טופס כתוב “לאחר שהסברתי לחולה”…), זאת לא הסכמה מדעת.
אבל רגע, אני שואלת את עצמי תמיד כשמגישים לי את הטופס לחתימה (טופס המלא בתניות על פרוצדורות נוספות אפשריות): אם אסרב להסכים לחלקים מסוימים המנויים בטופס ההסכמה – מה תהיה התוצאה? לא יבצעו את הפרוצדורה. אז איזו ברירה יש לי בעצם? ואיזו מין "הסכמה" זאת?

informed consentכן כדאי לדעת שלפעמים אפשר להסכים חלקית ולמחוק את אותם משפטים שאינכם מסכימים להם. כך, למשל, כשמתאשפזים מתבקשים לחתום על הסכמה כללית לטיפול בבית החולים. מעבר לכך שחלק מההסכמות הן אופציונליות (למשל, האם לתת מידע למתקשרים מבחוץ אודות עצם אשפוזך בבית החולים הנ"ל) וניתנת אפשרות מובנית להסכים להן או לא, אישית מחקתי שם חלק מהמשפטים (בעיקר אלה המדברים על ויתור גורף על סודיות רפואית, גם לעתיד).

אבל מותה הרשמי של ההסכמה מדעת, כך נראה, הוכרז סופית בתכנית "המקור" עם גיורא איילנד. שבה הוא חשף כיצד רופאים פשוט לא מיידעים את חוליהם. לא אודות הסיכונים שבפרוצדורות שהם רוצים לבצע בהם ולא בחלופות להן. יש להגיע לרופא אחרי שלמדתם היטב את מצבכם הרפואי, הזהיר איילנד. כן, מי שמסוגלים לכך. ומי שלא? האם לחולים עם פחות אוריינות רפואית הרופאים לא חבים את חובת היידוע והטיפול הנאות?
אחרי שצפינו בתכנית המצמררת הזאת שוב אי אפשר לדבר על “הסכמה מדעת”. לא הסכמה ולא מדעת.

Read Full Post »

במזל סרטן: מסע לבלי שוב מאת אילנה המרמן ויורגן ניראד. (מהדורה מחודשת), אחוזת בית 2017, 324 עמ'.

על ספרם של המרמן וניראד שיצא לראשונה ב-2001 (בהוצאת עם עובד), כתבתי בזמנו ב"מעריב", ברשימה שכותרתה "מבט ישיר במוות". עכשיו החליטה המרמן לערוך את הספר ולהוציאו מחדש, בהוצאת אחוזת בית. השינוי העיקרי הוא הפיכת הספר משני סיפורים נפרדים לסיפור אחד, ששני הקולות המספרים – של יורגן ניראד החולה ההולך אל מותו, ושל אילנה המרמן אשתו המלווה אותו במסעו – שזורים בו זה בזה לסירוגין, ב-11 פרקים. זוהי החלטה נכונה המיטיבה עם הספר הנוקב הזה. שכן מדובר אכן בסיפור אחד, המסופר משתי נקודות מבט או זוויות ראייה, ובמסע משותף של בני הזוג בזמן אמת (ככל שאפשר באמת "ללוות" אדם אל מותו במסע הכה בודד הזה). העריכה החדשה משקפת זאת והופכת את הספר ללכיד ושלם יותר. למהדורה המחודשת נוסף גם נספח המביא את עיקרי הפולמוס שהתעורר בעקבות יציאת הספר, בשל הביקורת שמתח על כשלי המערכת הרפואית להתמודד באופן אנושי עם חולים סופניים ובני משפחותיהם. גם ההקדשה בפתח הספר השתנתה, לדאבון הלב. מ"לזיוה, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך", ל "לזיוה אחותי, שליוותה אותנו כל הדרך, ובתוך פחות משנה מתה אף היא במחלת הסרטן".

המשך…

Read Full Post »

יין יאנגאחרי כמה שנים טובות של חיפוש מזור, גם במערכת הרפואית הקונבנציונלית וגם ברפואה אלטרנטיבית, צברתי כמות כוויות ראויה לציון ממטפלים שלא ראויים לשמם. על בעיות המטפלים ברפואה הקונבנציונלית כתבתי לא מעט, ועוד אכתוב. הפעם אני מקדישה רשימה לבעיות קשות של מטפלים אלטרנטיביים שנתקלתי בהם. רשימה חלקית ולא ממצה… יש לציין כי לא מדובר בשרלטנים (אף שיש גם מאלה לא מעט), אלא במטפלים שייתכן כי יודעים את מלאכתם (לא תמיד יכולתי לבחון זאת, שכן נסתי כל עוד רוחי בי בגלל ההתנהגויות שיתוארו). אלא שכדי להיות מטפל או מטפלת טובים אין די לשלוט בגוף ידע מקצועי כלשהו. לרוב המטפלים שנתקלתי בהם לא היה מושג באתיקה מקצועית הנדרשת מהם, ופעמים רבות גם לא בתקשורת אנושית ומכבדת עם פציינטים (ובני אדם בכלל). האמפתיה לא תמיד נכחה, שלא לדבר על חמלה. את הכוויות האישיות שלי (הכול קרה!) המרתי כאן לרשימת כללים וטיפים איך לא לנהוג במטופלים. כמובן שהרשימה יפה גם למטפלים קונבנציונליים. אך שבעתיים למצב שבו אדם מגיע לטיפול פרטי אצל מי שאמור להיות בעל גישה “הוליסטית” ואחרת (אלטרנטיבית). הרשימה יכולה לסייע כמובן גם למטופלים: כשאתם נתקלים בהתנהגות כזאת, ובעיקר אם היא נמשכת אחרי הערה מצדכם – אל תמשיכו ב”טיפול”! טוב לא ייצא ממנו. מגיע לכם יותר.

המשך…

Read Full Post »

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך…

Read Full Post »

אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.

אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »