קרוא וכתוב

אחרי כמה שנים טובות של חיפוש מזור, גם במערכת הרפואית הקונבנציונלית וגם ברפואה אלטרנטיבית, צברתי כמות כוויות ראויה לציון ממטפלים שלא ראויים לשמם. על בעיות המטפלים ברפואה הקונבנציונלית כתבתי לא מעט, ועוד אכתוב. הפעם אני מקדישה רשימה לבעיות קשות של מטפלים אלטרנטיביים שנתקלתי בהם. רשימה חלקית ולא ממצה… יש לציין כי לא מדובר בשרלטנים (אף שיש גם מאלה לא מעט), אלא במטפלים שייתכן כי יודעים את מלאכתם (לא תמיד יכולתי לבחון זאת, שכן נסתי כל עוד רוחי בי בגלל ההתנהגויות שיתוארו). אלא שכדי להיות מטפל או מטפלת טובים אין די לשלוט בגוף ידע מקצועי כלשהו. לרוב המטפלים שנתקלתי בהם לא היה מושג באתיקה מקצועית הנדרשת מהם, ופעמים רבות גם לא בתקשורת אנושית ומכבדת עם פציינטים (ובני אדם בכלל). האמפתיה לא תמיד נכחה, שלא לדבר על חמלה. את הכוויות האישיות שלי (הכול קרה!) המרתי כאן לרשימת כללים וטיפים איך לא לנהוג במטופלים. כמובן שהרשימה יפה גם למטפלים קונבנציונליים. אך שבעתיים למצב שבו אדם מגיע לטיפול פרטי אצל מי שאמור להיות בעל גישה “הוליסטית” ואחרת (אלטרנטיבית). הרשימה יכולה לסייע כמובן גם למטופלים: כשאתם נתקלים בהתנהגות כזאת, ובעיקר אם היא נמשכת אחרי הערה מצדכם – אל תמשיכו ב”טיפול”! טוב לא ייצא ממנו. מגיע לכם יותר.

המשך…

Read Full Post »

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך…

Read Full Post »

א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

המשך…

Read Full Post »

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

בפרק הקודם – “שיקול פנימי של בית החולים”: רפואה ואסתטיקה בשיבא – התוודענו לשני הגיבורים הראשיים של הסיפור. מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בתל-השומר, פרופ’ אייל וינקלר, החשוד כי ביצע ניתוחים בשעות הבוקר במרפאת האסתטיקה הפרטית השייכת ל”קרן המחקרים” של שיבא, כשאותן שעות דווחו ושולמו לכאורה גם כשעות עבודה שלו כמנהל מחלקה בבית החולים הציבורי. ומנהל בית החולים, פרופ’ זאב רוטשטיין, שהכתבה בגלובס שדיווחה על החקירה שנפתחה בעניין על ידי נציבות שירות המדינה, עסקה בין היתר בשאלה האם ידע או לא, גיבה או לא, ובעצימת העיניים של משרד הבריאות שאמור לפקח עליו.

המשך…

Read Full Post »

בשולי הדיון בנושא ההזנה בכפייה, צדה את עיני התבטאות של ד”ר יהודה ברוך, מנהל ביה”ח הפסיכיאטרי אברבנאל.
אני מתנגדת להצעת החוק: את גילוי הדעת של מרצים העוסקים בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה מדינית או אתיקה מקצועית נגד הצעת החוק להזנה בכפייה, שגם אני חתומה עליו, ניתן לקרוא כאן (FB). כאן זאת תהיה מעין הערת שוליים, בעניין אחר.
ובכן, בדיווח על ההתנגדות שעוררה הצעת החוק, צוטט גם ד”ר ברוך, שהדגיש את ההבדל בין הזנה מלאכותית בהסכמה לבין הזנה בכפייה, אשר משנה לחלוטין את התמונה הרפואית והאתית (אכן!). לדברי ברוך (על הראשונה), “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב והרבה חולים מבצעים את זה בהסכמה".

המשך…

Read Full Post »

תחקיר 'עובדה' – שתיעד כיצד רופאים בכירים באיכילוב דורשים כסף לעצמם ("כולל המסביבים") תמורת ניתוח של תיירים בביה"ח, בנוסף למה שאלה משלמים לשר"פ בביה”ח המכובס בשם "תיירות מרפא" – עורר את ההדים הציבוריים הראויים לו. אמר לי מישהו שהוא לא צפה אבל קרא על זה. אין ספק שהוא קרא על הדברים העיקריים והחשובים שעלו מהתחקיר הזה. מה שמי שלא ראה החמיץ הן ה"זוטות": הניואנסים הקטנים של ההתנהגות, שפת הגוף, המימיקה והלשון הגסה.

המשך…

Read Full Post »

תמיד התרשמתי, כשהגעתי לביקורות, מהמודעה במעלית המזכירה לחברי הצוות הרפואי לכבד את פרטיותם של המאושפזים ולא לשוחח אודותיהם במקומות ציבוריים. גם חוק זכויות החולה (או גרסה של מגילת זכויות החולה, הנראית בתמונה וצולמה שם), תלוי שם בכל מחלקה. נו, אז תלוי. יש מחלקה (מח’ הביקורות שלי), שבה הערכים המגולמים בחוק הם נר לרגליהם של הרופאים/ות והאחיות, המטפלים בחולים באנושיות, בכבוד ובחמלה. ויש מחלקה… שלא נדע איך הערכים, האתיקה הרפואית והחוק הם למרמס בה ברגל גסה. באופן שקשה להאמין שמתקיים בתחילת המאה ה-21. באותו בית חולים עצמו. לא שזה חדש או מפתיע, שמנהל/ת המחלקה הוא הקובע את רוח המחלקה. ואין מה להכביר מילים על האמרה הידועה הכרוכה בדג וראש.

סוף עשרת ימי תשובה. אולי זמן לחשבון נפש. מה קרה לחינוך הרפואי, בדרך מהפקולטה למחלקה. ובעצם, ברור כל-כך מה קרה.
רפואה היא מקצוע היררכי והוא נלמד בעיקר דרך התנסות; כשהסטודנט, הסטאז’ר והמתמחה הם סוג של “שוליות” הלומדים את עבודתם תוך שהם מתבוננים בעבודתם של הבכירים מהם, ומוכשרים על-ידם בשטח. מי שנותן לרופאים את החינוך הרפואי האמיתי שלהם אינם המרצים באוניברסיטה אלא הרופאים הבכירים שאצלם הם מתמחים. ומנהלי המחלקות. ראו לעיל.

לכירורגים, אין ספק, תמיד תהיה יותר עבודה מלפילוסופים. אבל אולי לאחרונים יש מה לתרום בתחום החינוך הרפואי. כי מה שברור הוא שעבודה מעמיקה חיוני שתתבצע שם. ובאופן אחר.

המשך אולי יבוא. אבל לא בערוץ של הבלוג.
עוד בנושא: רוצה את הדרכון (הבריא) שלי בחזרה

חתימה טובה.

Read Full Post »