קרוא וכתוב

על פי הפרסום, אוניברסיטת חיפה החליטה שלא להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לפרופ’ ישראל אומן, חתן פרס נובל. פרסום חריג, שכן בדרך כלל מפרסמים מי כן מקבל את התואר, וכרגיל במקרים אלה יש לשאול למי היה האינטרס להדליף את המידע (ולפגוע גם בהליכים המתקיימים בדרך כלל באופן חשאי ולא בלי סיבה). למעט ציוץ בנושא לא כתבתי על כך, אולי כי קצת התעייפתי מלהצביע על האופן שבו השמאל בוגד באופן שיטתי במורשתו. בניגוד לערכים שהוא אמור לקדם, הליברליזם והסובלנות שלו, וגם זכויות האדם, מוגבלים רק למי שהוא מסכים איתם. מרגע שיש לו כוח הוא מתעלם מהליכים דמוקרטיים או מצדיק את שלילת זכותם של אחרים בדיוק כמו אלה שהוא מלין עליהם. נשארנו, אפוא, עם מאבקי כוח נטולי ערכים.
זאת לא הפעם הראשונה שזה מופיע גם בהקשר האקדמי. “כשמנסים לחסום אותם – זאת פגיעה בלתי נסלחת בחופש הביטוי; כשהם מנסים לחסום אחרים – זאת פעולה מוצדקת נגד הפאשיזם. כשמפקחים על מה שהם אומרים בכיתה – זאת פגיעה אנושה בחופש האקדמי. כשהם מבקשים לפסול מינוי אקדמי – זה קידום ערכים ראויים.” כך כתבתי בזמנו בפוסט על חופש אקדמי נוסח השמאל, בהקשר של סיפור אחר.

המשך…

Read Full Post »

על אחריות, מחאה והומאניזם

שאט נפש היא התגובה ההולמת לטענות (כפי שפורסמו) של בכיר במערכת הבנקאות, לאחר הרצח הנורא אתמול בבאר-שבע, ש"המחאה החברתית" הסיתה נגדם והתירה את דמם.
אבל גם חלק מהתגובות מן הצד השני, שהאשימו את המדינה ברצח, איך לומר בלשון המעטה – לא ממש מבריקות.  כמעט תמונת ראי של ניצול טרגדיה איומה לצרכיך הפוליטיים. וראוי להתעכב על כך משום שאלה האנשים שמספרים לנו שהם נאבקים למען חברה “טובה יותר”.

המשך…

Read Full Post »

טרנד חדש מתהווה לו, ואני לא ידעתי. לא לעמוד בצפירת הדומייה של יום השואה. בהפגנתיות. עד כדי כך שיש מי שמספרים לנו במילייה הזה שהם דווקא כן עומדים, ולנוכח הטרנד, בהפוך על הפוך, זה כבר המעשה החתרני!

בתחרות של מי יותר חתרני / שמאלני / רדיקלי / קיצוני אף פעם לא השתתפתי, יש להודות. לא שפחדתי ליפול מהקצה (אל דאגה: לא באמת נופלים. זה עיגול ורק מתחברים בו לקיצונים מהצד השני), כמו מטעמים של דבקות באמת פנימית.

באחד מפרקי הסדרה על ישעיהו ליבוביץ שהוקרנה לאחרונה, הוא נשאל אם הוא עומד בצפירה. האמת שאינני זוכרת אם מדובר בצפירה של יום השואה או של יום הזיכרון (שיש לשער שלגביה מתנהלת התחרות אף ביתר עוז, מכוח קל וחומר). הוא ענה בהשתוממות: איזו שאלה? אני חלק מהציבור הזה. המראיינת ניסתה להקשות, שבה ושאלה למה הוא עומד. והוא שב וחזר על אותה תשובה.  כאומר: אין כאן מה להקשות, לא תקבלי תשובה אחרת. אני חלק מהציבור הזה. זאת התשובה ואין בלתה.

המשך…

Read Full Post »

אני מודה שכשצפיתי לראשונה בנאום הבכורה של ח”כ רות קלדרון (יש עתיד), הרמתי גבה. זה נראה לי זר ומוזר. לא שייך לפרלמנט. מהר מאוד נשביתי בקסם הדברים. הנאום אמנם היה חריג, אך היה בו גם משהו מרענן מאוד. אין לי ספק שאני מעדיפה ח”כיות דוגמת רות קלדרון (וח”כיות וח”כים רבים אחרים שנכנסו לחיים הפוליטיים בבחירות האחרונות), על-פני רוב אלה שישבו במשכן הזה בארבע השנים האחרונות.

נאומה של קלדרון זכה להדים רבים והופץ באופן חסר תקדים במדיה החברתית. גם ביקורת לא איחרה לבוא, וזה בסדר. זה ודאי דבר שאשה פוליטית צריכה להתרגל אליו, כחלק מהדיון הציבורי. אך באופן לא מפתיע, ממש כרגיל (צר לומר), הביקורת משמאל לבשה צורה של סיכול ממוקד צדקני וטהרני, המבקש להרוס כל מי שחושב מילימטר מהמרצפת שלי. יענו: לא אמרת בדיוק מה שאני חושב… במה היא לא הואשמה. התבטלות ורגשי נחיתות (של חילונית מול דתיים), והתעסקות בעיקר עם עצמה הן רק שתי טענות בכתב האישום המפורט. והיא עוד העזה “להתחבר” לדבריו של בנט, ושמחה על שותפות בדברי תורה של היו”ר מש”ס, החצופה. מותר לא לאהוב את הפרשנות שלה. אבל כרגיל, הפרוגרסיווים והמחוכמים בעיניהם-הם מעידים בעיקר על עצמם. ומרוב שהם מתבשמים באוונגרדיות שלהם, אינם חשים שדווקא הם ממחזרים פוליטיקה ישנה ובעיקר בלתי מוצלחת (במובן הפשוט שהיא לא מצליחה להביא את הסחורה. וכדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את מאמרו של אילון שוורץ ממכון שחרית). לא ברור מה הרגיז אותם יותר, בדה-קונסטרוקציה שעשו לכל מלה שלה: שהיא ציונית או שהיא הזכירה שהיא חצי בולגרית.

הביקורת היחידה על רות קלדרון שנראית לי רלוונטית היא הדיבור אל יהודים בלבד (דרך התלמוד) בכנסת ישראל. היה בכך סוג של הדרה של מוסלמים ונוצרים. הדיבור על “כולנו” ו”שלנו” בלי לזכור את זה – הוא בעייתי. כל שאר הביקורת, כאמור, היא סוג של התענגות עצמית (שבאופן מעניין, אך שוב לא מפתיע, דווקא קלדרון מואשמת בה). הנאום היה פוליטי לעילא (די לראות את התגובות ברחוב החרדי); והיה בו מעשה פמיניסטי חשוב. (ההתפתחויות המרתקות ביותר בפמיניזם הישראלי קורות, לטעמי, דווקא באורתודוקסיה הדתית. רק שרוב החילונים לא מודעים לכך משום שהם אינם מתעניינים בקהילה הזאת ומדברים עליה מתוך הסטריאוטיפ). ודאי שלא היה בו דבר מתבטל מצד החילוניות אלא להיפך. ומי שכותב כך לא בדיוק הבין (אבל לא בפעם הראשונה ולא רק בעניין זה). גם הדיבור על עצמה לגיטימי לחלוטין – מדובר בנאום הבכורה שלה. שבו אמרה מראש שתציג את עצמה, עולמה ומה שהיא מתכוונת לעשות בכנסת. אסון: יש לה אג’נדה! ו”אנחנו” מוכנים לקבל רק אג’נדה אחת: זאת שלנו.
יישר כוח, חברת הכנסת רות קלדרון. 

משום מה לא הצלחתי להטמיע את הנאום מיו-טיוב. אפשר לצפות בו כאן.

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק במבצע ובשאלות הישירות הקשורות אליו. האם הוא מוצדק; האם הוא נבון; האם הוא יעיל להשגת המטרה (ואיזו..); האם עיתויו נובע מתחשיב פוליטי ציני. שאלות שאינן זהות וכדאי להפריד ביניהן. הוא יעסוק בתובנות שעלו אצלי כמתבוננת מן הצד בשיח שאני חשופה לו, של השמאל שחלקו מכנה עצמו רדיקלי. לא שהן חדשות לגמרי, ועל כך מִלה בסוף הפוסט. אבל בימים אלה התגבשה אצלי סופית ההבנה שנבטה לפני למעלה מ-10 שנים: למה השמאל הזה כל כך שנוא.

המשך…

Read Full Post »

מקרה האחים עמיר הוא סוג של מבחן רורשאך לאנשי שמאל וזכויות אדם. למרבית הצער, חלק לא קטן מהם נכשלים בו. (אי אפשר “להיכשל” במבחן רורשאך, כמובן, אבל זה רק משל).

יגאל עמיר זכה לחוק פרסונלי המונע ממנו כל חנינה אפשרית, פרי יוזמתו של ח”כ מהשמאל (נניח). חגי עמיר, ששוחרר לאחר קרוב ל-17 שנות מאסר על סיוע לרצח, שאותן ריצה באופן מלא – לקבלת פנים שקראה לרדוף אותו עד יום אחרון, פחות או יותר.

איפה השוויון בפני החוק? להיכן נעלם הרעיון שהעיקרון של גמול ועונש ממוצה כאשר אדם ריצה את עונשו? ולמה זה לא מפתיע אותי?
כי זאת ממש לא הפעם הראשונה שבה מתחוור שלא מדובר בשאלה מהו העיקרון, אלא בשאלה במי מדובר. בזכויותיו של איזה צד, או באינטרסים של מי מבקשים לקדם.

כשאהוד ברק כראש ממשלת מעבר ניהל מו”מ מדיני – זה היה תקין בעיניהם, כי זה נעשה “מהצד הנכון”.
כשמתנחל משוחרר למעצר בית – הזעקה גדולה. מדוע הוא לא נשאר במעצר? כמו שכתבתי פעם, “החלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים. אני שותפה מלאה לביקורת על האיפה ואיפה שנוקטים כלפי מתנחלים בתחום אכיפת החוק, אבל יישור הקו צריך להיות עם הנורמה הראויה של זכויות האדם, לא עם הנורמה הפסולה.”  ובישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ.
כשמדובר בהפרת זכויות ההליך ההוגן, יש מי שתמיד מזכירים, בצדק, כשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.

בלהט התשוקה לאסור על נישואיו של יגאל עמיר, בזמנו, נקראה לדגל “הדמוקרטיה המתגוננת”, לא פחות. כי כשמדובר בעמיר, המוחזק בבידוד שנים רבות, יש הסבורים שצריך ומותר להפעיל נשק לא קונבנציונלי. ולעזאזל זכויות אדם.

נו טוב, אנחנו יודעים ממי עלינו להתיירא.

עוד בנושא:
הדמוקרטיה המתגוננת נגד הנישואים

Read Full Post »

על-פי ידיעה המתפרסמת בהארץ, באמ”ן הוקם מדור חדש שתפקידו “לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים וארגונים הפועלים במערב נגד ישראל, שמטרתם ליצור דה-לגיטימציה של המדינה”.
אינני יודעת מכוח איזו סמכות פועל אמ”ן בעניין זה. אך חשוב יותר לבקר כאן את העניין המהותי.

האמת ניתנת להיאמר כי בכל המדינות עוקבים ארגוני ביון גם אחרי ארגונים פוליטיים. בעיקר כדי למפות קשרים בינם לבין איומי טרור נגד המדינה ואזרחיה. אך נדמה לי שלמעט האנומליה של טורקיה, הצבא עוסק בכגון אלה רק במשטרים לא-דמוקרטיים.

בנוסף, מדובר בעניין בעל היבטים פוליטיים מובהקים. מהי דה-לגיטימציה? במה היא מובחנת מביקורת לגיטימית על מדיניות שלטונית? פעילות בעלת פן פוליטי, יש לזכור, אסורה על לובשי מדים. כפי שמזכירים בידיעה גם הגורמים במשרד החוץ שמותחים ביקורת על היוזמה. כאן הצבא עצמו מכניס אותה בדלת הראשית.

בקיצור, אין מקום לכך שהצבא ישלח ידו בריגול כנגד ארגונים פוליטיים. היום בחו”ל ומחר בישראל. אבל למה, באמת, שזה יהיה מובן במדינה שחברי הפרלמנט שלה חושבים שיש להם סמכות לחקור אזרחים. בדמוקרטיה האזרחים הם מקור הסמכות של השלטון, לא להיפך. אולי כדאי להתחיל לכתוב אמ”ן בלי גרשיים, לאומרי אמן.

Read Full Post »

אחד הפרוייקטים שהבלוג החדש איפשר לי להרים הוא אות מיס פיגי. אם אתם לא מכירים, זה מופיע בסרגל הצד בבלוג מתחת ל’סימניה’ והקישור לדף הפייסבוק. הדרך הנוחה ביותר להתעדכן במקבלי האות בלי להיכנס כל פעם לבלוג היא באמצעות הרסס הזה. הרשימה המלאה נמצאת בדף הדלישס שלי. האות מוענק מטעם הבלוג לאנשים המתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, לפעולות שוביניסטיות ולכנסים (וועדות) המתקיימים ללא נשים. נו, שוביניזם, הוא בכל מקום.

לפעמים נדמה שהאות ניתן על “קטנות”. אבל כל הרעיון הוא להסב את תשומת הלב גם אל הקטנות האלה. כי מודעות פמיניסטית איננה רק התקוממות הלב אל מול אלימות כלפי נשים, דיכוין וסחר בהן למטרות זנות. לאלה קל להתנגד, לפחות מצוות אנשים מלומדה. את המודעות צריך לפתח מול מה שרגילים לעבור עליו בלי לשים לב; או לעבור עליו לסדר היום (תמיד יש, הרי, דברים “יותר חשובים”); שמוצנע ולפעמים אפילו נסתר מרואי. הרעיון הוא להרגיל את העין. לחדד את הקשב. לאמן את המודעות. לא כי אין היררכיה בין חשוב יותר לפחות. אלא כי, כנאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אליו אני רוצה להפנות את העין ולהרגיל אותה. עליו אני רוצה להסתכל מחדש.

ולמה כתבתי להתנגד מצוות אנשים מלומדה? כי יש אנשים שמסכימים על זה רק כשזה אצל אחרים. אבל מתעדפים אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, המתפרסם היום, אומרת תמר זנדברג, חברת מועצת ת”א-יפו מטעם מרצ, בעניין הטענות על ההטרדות המיניות בשמאל: 

נתקלתי בכמה נשים מזירת השמאל שהתחבטו בשאלה אם להתלונן נגד אדם כזה או אחר. ובין היתר, עמדה על הפרק שאלת המחיר שהן יצטרכו לשלם, גם בתוך הקהילה שלהן. יש העניין הזה של: אבל הוא כל כך פעיל נגד הכיבוש והוא עומד בראש המאבק וכו’.

כך גם ממשיכים לתת בימה ב”מעוז הליברליות” למי שהושמעו נגדו טענות קשות על הטרדות מיניות ויותר. גם אצלם במערכת. זאת ללא קיום כל הליך של בירור פנימי, לכל הפחות. וללא מתן הסבר נאות לציבור. זה שבשמו הם דורשים תמיד הסברים מאחרים. ליתר ביטחון פרי עטו מתפרסם סגור לתגובות באתר, בניגוד לכל שאר הכתבות. שמא איזה טוקבקיסט נרגן יזכיר את זה. אז אולי באמת (גם כי שני כותבים שלו מככבים דרך קבע ברשימת מקבלי האות), עמוס שוקן הוא המועמד הראוי לקבל את אות מיס פיגי של השנה, לרגל יום האשה.

היה פה גם קדימון, קודם, עם המלצות.

Read Full Post »

פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.

צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד. 

המשך…

Read Full Post »

הנה זה הגיע. כמה לא מפתיע. פעילי שמאל ישראלים המארגנים את ההפגנות בשייח ג’ראח ביקשו להגיע בלבוש צנוע. דובי קננגיסר כתב על זה פוסט מצוין (קראו אותו!), שדרכו הגעתי להודעה שלהם. התגובות לה חושפות את המצב לאשורו, הלא מכובס כלשון ההודעה עצמה (שבה פונים לפתע לשני המינים…) והחמור באמת. צריך לבחור את המאבקים החשובים. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח. אחרי שהוא ייגמר, אחרי שנסיים את הכיבוש (זה יקרה?) – נתפנה “לטפל” בכן. טענה שמושמעת גם מפי נשים מסוימות, המוכנות בחפץ לב, או בלית ברירה, לוותר על מאבקן לטובת מאבקים “חשובים יותר”.

מה חדש. למרבית הצער זה טיעון ישן מאד.

המשך…

Read Full Post »