ב"שיח" הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.
זעזוע, עצב, כבוד לאֵבֶל – נעדרו מחלק גדול מדי של השיח הזה (לא מכולו). רגע אחרי הפרסום על חטיפת הנערים מיד התחיל השיח הצעקני לייצר, על אוטומט, את ההצדקות. של כל צד. מה שנעדרה ממנו היתה בעיקר חמלה אנושית בסיסית, שלא רותמת ארועים מזעזעים לצרכיה הפוליטיים. כן, משני הצדדים.
מימין ההתלהמויות הצפויות הקוראות להיכנס בהם, להפציץ, לשטח, להרוס. סגן שר הביטחון שקרא להוריד את שלטר החשמל ולפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. היינו שם כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.
ומשמאל? הפסקה הרגילה (במקרה הטוב) של כמה זה רע. ומיד אני ממתינה ל"אֲבָל". שלא מבושש לבוא. אבל הכיבוש, אבל הממשלה, אבל. הצדקות ה"אבל" היוצרות את הרושם, לעיתים, שפסקת ההתנערות לא היתה יותר מיציאה ידי חובה. ועכשיו לעיקר: כמה אני יודע וכמה אני צודק. וכמה הארועים – יהיו אשר יהיו – מוכיחים את צדקתי. המתנחלים אשמים; הכיבוש אשם; ישראל אשמה. ימים מועטים לאחר הארוע נתן המר”ן, מגדלור היושרה מרח' שוקן, את הטון במאמר "החטיפה הוזמנה על ידי ישראל", שבו קבע כי "הדרך היחידה הפתוחה בעבור הפלסטינים כדי להזכיר לישראלים את קיומם ואת בעייתם, היא דרך המאבק האלים."
כששוחררה אתמול לפרסום הקלטת השיחה עם המוקד המשטרתי הגיע תורו של השלב הבא, שנכנס לפעולה בעוד הלוויות מתקיימות: היתה כאן הסתרה מכוונת של הגורמים הרשמיים ש"ידעו" כמעט מיד שהנערים נהרגו והציגו אותם כחטופים תוך שהם משקרים ביודעין ומוליכים שולל. שימוש מניפולטיבי בדעת הקהל רק כדי שיוכלו לצאת למבצע נוסף נגד הפלסטינים בשם הציני "שובו אחים". בקוראי את ההתבטאויות אתמול – בחלקן ממש אפשר היה לחוש את הקצף על השפתיים, חלקן סתם הפגינו קור ואטימות אנושית – המתנתי שתורת הקונספירציה בפיד הפייסבוק שלי תגיע אל סופה הלוגי: מי שעמדה מאחורי החטיפה היתה ממשלת ישראל. הרוצחים היו שב"כניקים דוברי ערבית בשליחותה. קנוניה כדי להיכנס בחמאס ולהשכיח את כל הטרדות הקטנות שהציקו לפוליטיקאים בשבועות שלפני כן. ההתבזות של המרוץ לנשיאות ורהיטי הגן של הזוג נתניהו.
באפולוגטיקה של השמאל המסוים הזה כולם תמיד אשמים זולת מי שלחצו על ההדק.
הגדיל לעשות האדמו”ר החדש, אמיל זולא מרח' שוקן, שלא מפסיק להמטיר עלינו פטפטת אינפנטילית שבמרכזה תמיד "אני ואני ואני":
הממשלה ידעה, מערכת הביטחון ידעה, קשה מאוד להאמין שהמשפחות לא ידעו. למרות זאת, בעידוד התקשורת, יצאה לדרכה מערכת שולל והטעיה של פשיטות צבאיות ותפילות המוניות. זה כנראה שירת מגוון אינטרסים. גם של הממשלה, שהובכה ממשלת האחדות הפלסטינית. גם של העומד בראשה, שהעיסוק בחטיפה חילץ אותו בעור שיניו מפיאסקו הנשיאות והחשד לגניבת רהיטי גן.
הגדיל לעשות, משום שהוא כותב "קשה להאמין שהמשפחות לא ידעו". קשה להאמין! אין ספק שזה בסיס עיתונאי מוצק להאשים לא רק את הממשלה ומערכת הביטחון, אלא גם את שלוש המשפחות השכולות בכך שנטלו חלק במערכת שולל (נסעו לג’נבה!) בעוד שהן יודעות שבניהן כבר מזמן מתים. נו טוב, מתנחלים, אתם יודעים. אה, שתי משפחות לא גרות בכלל בשטחים? לא חשוב, חובשי כיפה. והם למדו שם, הנערים. וגם תפסו טרמפים. ואולי בכלל נרצחו בגלל שיחת הטלפון של אחד מהם למשטרה, ששיבשה את תכניות החוטפים שחשבו כי התגלו. עוד צעד ואנחנו בהאשמת הקורבן. לא שמענו שהנער בן ה-14 שנהרג ברמת הגולן או אביו שלקח אותו לעבודה סמוך לגבול הסורי המסוכן, הואשמו בחוסר אחריות שהביא למותו הטרגי. אה, טוב.
שלוש המשפחות הרשימו אותי בעוז רוחן, באצילות נפשן, בגדלות אמונתן. עכשיו הן מואשמות בכך שטיפחו תקווה… כאילו שיש מי שלא יטפח תקווה בסיטואציה כזאת. והתקשורת עצמה, ברובה, טיפחה וניפחה את ההנחה והציפייה שהם בחיים. (אף כי ניתן היה לקרוא ולשמוע את הרמזים ההפוכים וגם להם לא היינו זקוקים כדי להניח שהנערים אינם בין החיים). עכשיו אותה תקשורת מאשימה את הפוליטיקאים במניפולציה ואפילו בקונספירציה. התקשורת עצמה אף פעם לא אחראית לכלום. כמעט כמו הפלסטינים.
החכמים, או שמא נאמר החכמולוגים, שלאחר מעשה מתעלמים מכך שגם אם הנחת העבודה היתה כנראה די מהר שהם מתים, הרי זו לא ידיעה ודאית. ויש בין השתיים הבדל מכריע. כמו שיש הבדל בין איפול על היבטים של התקרית והמבצע לבין הסתרה מכוונת של ידיעה ודאית שהנערים מתים כדי לעשות בנו מניפולציה, שזאת הטענה. מי שמקבל החלטות קשות בנסיבות כאלה לא יכול להחליט שמישהו נרצח כשהוא לא יודע זאת בוודאות. ודאות אינה קיימת כל עוד אין גופות. עליו מוטלת קצת יותר אחריות מאשר על כותבי טוקבקים או סטטוסים בפייסבוק, שלא צריכים לתת דין וחשבון לאיש ויכולים להאשים גם את הנערים עצמם או את הוריהם. כתמי דם או קליעי רובה במכונית אינם עדות לכך ששלושתם נרצחו. יתכן שאחד התנגד ונרצח. יתכן שאחד, שניים או שלושה נפצעו. החיפושים היו אחרי הנערים, חיים או מתים. גם גופות צריך למצוא ולקבור. גם התמקחות עתידית על גופות צריך לנסות למנוע. למעשה, חיפוש מתוך ידיעה ודאית שהם מתים יכול היה לשחרר את הרסן עוד יותר במבצע הצבאי, שגם כך הביא להרג פלסטינים וזרע הרס ואימה. האם בדרך ניצלו את המצב כדי להיכנס בחמאס? בוודאי שכן. כמו בכל מבצע כזה. האם היינו מעדיפים שלכוחות הביטחון לא תהיה תכנית מגירה למקרה שכזה? כנראה שלא. האם הכיבוש הוא איום ונורא, רומס זכויות אדם, הופך את חייהם של הפלסטינים לגיהנום וממיט על כולנו אסון? כן. האם הוא מצדיק כל דרך פעולה? לא. הבה נחזור להבחנה היסודית בין מטרה לאמצעים. גם מטרה צודקת איננה מקדשת את האמצעים. וגם אם יש מי שסבור שאמצעים אלימים הם מוצדקים, הרי יש הבדל מכריע ביעד שאותו בוחרים לאמצעים האלה. צבא כובש או אזרחים.
בהתחלה שמענו שלא מדובר בטרוריסטים. או לפחות שאי אפשר לקבוע שמדובר בטרוריסטים. אחרי שנמצאו גופות, עברו לנזוף במי שהשתמשו כל הזמן במונח "חטופים": הרי לא חטפו אותם! הרגו אותם! וכנראה מיד! היו גם מי שעסקו אתמול בשיפוטיות בבחירה לכנותם "ילדים". בני 16 אכן עונים לתיאור "נערים" (וכך הם כונו, אגב, ברוב המקומות שראיתי אני), שלא לדבר על בן 19 שהוא כבר בגיל צבא. אולי ההתעקשות על הפרט הזה שהם לא ילדים היתה כי יש כאלה הסבורים שילדי מתנחלים אסור לרצוח אבל כשמדובר במתנחלים בגירים אז כן. האמנה בדבר זכויות הילד, אגב, קובעת את גיל תום הילדות על 18. רק אומרת, כי יש כאלה שהמשפט הבינלאומי הוא נר לרגליהם. אבל רק כשהוא משרת את צרכיהם. חנין זועבי, למשל, ידועה בהתלהבותה מהמשפט הבינלאומי ובדבקותה בו. כשזה מתאים לה. במקרה הזה, לעומת זאת, הוא לא היה קיים. כאן היא רק "לא מסכימה עם זה". דבקות סלקטיווית מאוד. מתקפה מכוונת נגד אזרחים, חטיפה והחזקת בני ערובה – כולן אסורות במשפט הבינלאומי. גם לנכבשים וגם למדוכאים. גם להם לא הכול מותר. "הזכות להתנגדות לכיבוש" (סימוכין?) אינה כוללת אלימות רצחנית המכוונת כלפי אזרחים. משפט בינלאומי, מה לעשות, איננו תכנית כבקשתך.
את הגינוי האמיץ של אבו מאזן לפעולה דחה נתניהו בחמיצות הפנים האופיינית שלו. מן הצד השני הכתירו את מי שהתבטאו נחרצות נגדה כ"ערביי מחמד". כן, אם יש מי הכותבים באומץ כי מדובר מעשה טרור האסור בדין הבינלאומי שאין לקבלו, גם לא כתגובת יאוש או התנגדות לכיבוש – הרי הם עושי דברם של הישראלים.
בוודאי שיש מקום לביקורת וצריך להשמיע אותה. יש מקום לצאת נגד מדיניות המשתמשת בארועים כאלה באופן הפוגע בחפים מפשע. נגד הריסת בתים של מי שעדיין הוא בחזקת נאשם העומד לדין או של חשודים שטרם נתפסו בכלל, ושהנענשים הם בני משפחותיהם החפים מפשע. יש מקום להתריע נגד הסלמה ולקרוא לממשלה לנהוג איפוק. יש מקום לפעול לסיום הכיבוש. רוב הישראלים לא נחשפים ולא מעוניינים לדעת מה נעשה בשמם בשטחים; פלסטינים הרוגים לא ממש מעניינים את חלקם; ואפשר להבין את התסכול של מי שנחשפים לעוולות האלה על בסיס יומיומי, שאיש כמעט אינו רוצה לשמוע עליהן. רק שככל הנראה לדחוף לעין את אצבע "תראו מה עושה הכיבוש" שלושה ימים אחרי פעולה כזאת – לא בדיוק משיג את המטרה. לא בארגומנטציה ולא בעיתוי. זה כמובן לא רק עניין של איך נכון להעביר את המסר. יש כאן עניין עקרוני: מהמתיימרים להחזיק בנורמות הומניסטיות ואוניוורסליות מצופה לעמוד בהן. לא להפגין סטנדרטים כפולים ומוסר סלקטיווי המכובס ב"לא נכתיב לפלסטינים את דרך פעולתם". אין סימטריה בין כובש לנכבש; זה לא מצדיק כל דבר. כן, אנחנו אחראים יותר למה שנעשה בשמנו. זה לא הופך את מה שעושים אחרים, גם אם הם מדוכאים, ללגיטימי. ואיך זה שה"שלי" הזה תקף רק לפעולות הממשלה שלנו, והנוקמים שלנו, אך לא מביא לשום הזדהות יתר עם הנפגעים שלנו? הנה, גם "שלנו” נהפך לסלקטיווי.
בעיקר, לפעמים אין מקום ל"אבל". בדיוק כפי שנגנה בכל פה את ההשתוללות האלימה, התקיפות ופעולות הנקמה שנקטו כעת אזרחים נגד פלסטינים חפים מפשע ולא נכתוב "אבל אפשר להבין את הזעם שממנו הן נובעות". לא. נזדעזע ונגנה. נקודה. כי יש דברים שתמיד אסורים. בלי שום אבל.
בעיקר, יש מקום לכאב אנושי. לצער עמוק. על חיים שנלקחים ונגדעים, של ישראלים ושל פלסטינים. לחמלה על האבלים והפגועים. הלב בוכה. ואנושיות בסיסית נעדרה מחלקים רבים של השיח הקשה הזה שהיינו עדים לו בשבועות האחרונים. ובלעדיה לא תהיה ולא יכולה להיות לכל השנאה שמסביבנו מרפא.
שמור נא גם לי קצה חוט
אפילו שהוא מתעלם לעיתים
כדי שברעש הזה הכללי
שבו גם קולי מתערב
כאילו היה לא שלי
כאילו היה קול כללי
אזכור עוד לקחת ללב
אזכור שזה עוד כואב
(נתן זך, תקוות חוט השני)
ואני כל כך התעייפתי.
עוד בנושא:
שלי, לא שלי
מתנחלים כיעד לגיטימי: כשל משפטי ושפל מוסרי
טרור הוא תמיד טרור
”בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון”
הי נעמה – אני קורא נאמן ומעריך ואני חייב לומר שאחרי קריאה אחת – ממש לא מבין מה רצית לומר. נוצרה בי מין תחושה שירית בכל הכיוונים ויצאתי מבולבל.
אני לא יכול שלא להוסיף לתיאור שלך גם דיון כמעט הזוי בהגדרות הטרור [המסובכות כשלעצמן] שקיימה אורית קמיר בהגנה קצת פתטית על חופש הביטוי של חנין זועבי [שאינו מאוים ברצינות-היא כל כך משרתת בהופעותיה את הדימוי שמנסים להדביר לערביי ישראל כגייס חמישי -למה להשתיק אותה?]
לדעתה של קמיר אנחנו משתמשים במונח טרור רק לגבי פלסטינים ולמה הנשיא קצב אינו טרוריסט? ציטוט" התשובות המתבקשות לא נעימות לאוזן. משה קצב יהודי, וחוטפי הצעירים הישראלים הם פלסטינים; פלסטינים הם טרוריסטים ויהודים לא. משה קצב פגע בנשים, וחוטפי הצעירים הישראלים פגעו בישראלים; מי שפוגע בנשים אינו טרוריסט, ומי שפוגע בישראלים …"
איך יוצאים מהתוהו ובוהו הזה? איך מסבירים כי אם נגדיר עבריין רציני שפוגע במכוון בפלוני כטרוריסט תאבד הגדרת הטרור את כל המשמעות שניתן בכלל לייחס לה?-אולי עדיף לשמור מרחק מכל המהומה
אני מקבלת עדכונים הן מYNET והן מהארץ. שמתי לב להבדלים בנימה. הנימה הכואבת הופיעה גם הופיעה ב YNET. ולא רק בטורי הדעה אלא גם בידיעות עצמן. בעיתון לאנשים חושבים הדיון היה "ענייני" "עם קצף על השפתיים" (מאמרי דעה) וכן הלאה.