מה קורה כשעיתונאית מבקשת לעשות תחקיר על מחאת קיץ 2011, ורוצה לעסוק בין השאר בהטרדות המיניות במאהלים, שכבר פורסם עליהן בזמנו, והיו פעילות שהתלוננו על השתקתן? זאת כמובן מיד “הכפשה”. את חלק מהתגובות, וגם זה לא לראשונה, אפשר לראות כאן (מדובר בדיון גלוי לכול. ותודה לקוראת ערנית על ההפניה).
לגלות חשדנות כלפי עיתונאים – זה תמיד מומלץ. כל מי שחווה על בשרו לא צריך הסברים. רק מה, כשהתקשורת אוהדת את המחאה היא אחלה. כשהיא מנסה לעשות את העבודה שלה (מה לעשות), ולהיות ביקורתית גם כלפי המחאה – היא אויבת העם. זה שעושה וודסטוק כשמזג האוויר חוזר להיות נוח. או אז מסתבר ש”אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים”, כהגדרתו הקולעת של שלום בוגוסלבסקי. כמו הכעס מימין על המדווחים על עוולות הנעשות כאן כי זה פוגע בשמה הטוב של ישראל… כי מדובר, הפלא ופלא, בשיעתוק של הטיעונים הממסדיים. שנשמעים לפתע מגרונם של מי שבימים כתיקונם יוצאים נגדם.
הנמשל ברור. מי שמתיימר להיות איכותי יותר, נאור יותר, אתי יותר; מי שמיצב עצמו שנים כ”עיתון לאנשים חושבים” – שלא יתפלא שהאנשים האלה חושבים שצריך גם למדוד אותו בסטנדרטים שהוא מתיימר לעמוד בהם. שיש ממנו ציפיות שאין מאחרים, שעליהם הוא מתנשא ולהם הוא מטיף; שלראות את האלון עידנים הופכים אותו להיפסטרים שחושב שהוא מה זה מא-גניב – יביא לביקורת. וחריפה; שלראות את עורכיו ומו”לו מאתרגים את הגרועים בשוביניסטים – יגרור תגובה; שאם הוא החליט להיהפך מעיתון לביטאון – תמונת הראי של ‘מקור ראשון’ – הוא יקבל התייחסות בהתאם. אל תפתח ציפיות אצל אחרים אם אינך רוצה שהם יסתמכו עליהן. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.