קרוא וכתוב

מתן הרשאה לרופאי המשפחה לרשום ריטלין גם ללא צורך רפואי הוא עניין שיש להתייחס אליו באופן חברתי רחב יותר. השאלות הקשורות לכך הן מהי בריאות ומהי תכלית הרפואה. בריאות לא מוגדרת רק כהיעדר מחלה אלא כרווחה כללית, גופנית ונפשית, של האדם. הזכות לבריאות מבחינה זאת היא מה שמכונה זכות בעלת סוף פתוח, שכן תמיד ניתן להיות יותר בריאים. חשבו, לעומת זאת, על הזכות לא להיעצר בשרירות. כאשר אדם מוחזק במעצר לא חוקי הזכות מתוחמת והסעד ברור: יש לשחררו ממעצר. אם תכלית הרפואה היא לשפר את בריאותנו, אז לא תמיד הגבולות ברורים.

המשך…

Read Full Post »

העניין הזה כבר נדחק הרבה לאחור, לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשה. אבל כהרגלי אני אוהבת להאיר לעיתים בפנס דווקא פינות פחות מדוברות, במיוחד כשהן מזמנות אפשרות לומר משהו מעבר לעניין הקונקרטי שבהקשרו הן עולות.

תחילה היה לנו מה שנקרא ‘מסמך גלנט’, לאחר מכן קרקעות גלנט, ובתחילת השבוע צצה לה מודעת גלנט. מדובר במודעה בת עמוד שלם שהופיעה בעיתונות; כותרתה “הפוטש בקריה הצליח (כמעט)” וחתומים עליה “אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מה’פוטש’ בקריה”. במודעה הופיעו בין היתר האשמות חמורות כלפי “חבורת” גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם, וכן אמירות קשות על מבקר המדינה.

בעקבות המודעה, כך דווח, פנה הפצ”ר למשנה לפרקליט המדינה בבקשה לבדוק פתיחה בחקירה פלילית בגין הוצאת לשון הרע לכאורה והעלבת עובד ציבור.

פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית שהנפגע ממנו יכול להגיש בגינו תביעת נזיקין. אך הוא גם עבירה פלילית שעונשה מאסר שנה אחת. הגשת כתב אישום פלילי בגינה היא סמכות שממעטים מאוד לעשות בה שימוש. ולפחות על-פי הנוהג שהשתרש, היא מותנית באישורו של היועמ”ש. ערוץ נוסף שפותח חוק איסור לשון הרע, כמספר חוקים נוספים, הוא הגשת קובלנה פלילית פרטית. כפי שפורסם לפני מעט למעלה משבוע, משרד המשפטים מבקש לבטל את כל ההליך של קובלנה פלילית פרטית ונימוקיו משכנעים למדי בעיני. יש לזכור כי ברמת העיקרון, קובלנה פלילית פרטית מהווה חריג לכלל שעל-פיו בתביעה פלילית התובעת היא המדינה. כלל שטעמו מעוגן היטב בתפיסה של האמנה החברתית וההגנה על זכויות האזרחים. 

הדרך להגשת תביעה אזרחית פתוחה בפני כל מי שהוזכר במודעה באופן שהוציא נגדו לשון הרע כפי שזה מוגדר בחוק. יתכן, אכן, שהוא יתקשה לאתר את מוציאי הדיבה, ששמם אינו חתום על המודעה וכל שידוע הוא שהמודעה הועברה לפרסום על-ידי משרד מקאן אריסון. זה העביר לידיעות אחרונות כתב שיפוי במקרה שהעיתון – שסירב בתחילה לפרסם את המודעה – ייתבע בגינה.

לעומת זאת, עדיף שהיועמ”ש לא יעשה שימוש בסמכותו להגיש כתב-אישום בגין לשון הרע. בסמכות זאת נעשה שימוש במשורה רבה. אם לא המקרה היחיד, כי אז לבטח הידוע ביותר, ארע כאשר חיים כהן הגיש תביעה כנגד אחד, מלכיאל גרינוולד, בגין הוצאת לשון הרע. בדיעבד כהן הצטער על כך צער רב: תביעת הדיבה הזאת התפתחה למה שידוע כיום כמשפט קסטנר. 

באשר להעלבת עובד ציבור: לטעמי זוהי עבירה שיש למחוק מספר החוקים הישראלי, לפחות בנוסחה הנוכחי. מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובהפחתת הפיקוח על הרשויות. איסור פלילי עליה אינו תורם לאמון הציבור בנושא המשרה. להסבר ראו מאמרו של ראם שגב.

Read Full Post »

כתבה חשובה במוסף הארץ מספרת על מאבקם של ילדים מאומצים והוריהם נגד סעיף בחוק הירושה המבדיל בין ילדים מאומצים לילדים ביולוגיים. הסעיף קובע בין השאר, כי המאומץ אינו יורש את קרוביהם של הוריו המאמצים על פי דין. כלומר, אם אין צוואה הקובעת את חלקו בירושה. המאבק לתקן את החוק עתיד להיתקל בהתנגדות שכן כפי שמוסבר בכתבה, על פי הדין העברי מתן חלק מהירושה לילד מאומץ מהווה עבירה חמורה של גזל.

המשך…

Read Full Post »

מי רוצה להיות בנעליהם של חברי ועדת סל התרופות? המשחק הוא סכום אפס: תרופה שנכנסת לסל דוחקת את רעותה החוצה. הבחירות שהם צריכים לעשות הן בחירות טראגיות. צידוד בתרופה אחת שמסייעת לחולים מסוימים או מצילה אותם משמעו שלסבלם הקשה של חולים אחרים לא ניתן מענה. מי שחולה בעצמה או קרובה לחולה באחת המחלות שהתרופות להן מועמדות מדי שנה, תסבור בצדק כי זוהי התרופה שצריכה להינתן על-ידי המדינה חינם במסגרת הסל. אך השיקולים של חברי הוועדה חייבים להיות מעט אחרים. בעוד שאפשר להבין ללבו של כל חולה או קרוב לו שירצה להאריך את חייו בשישה שבועות, השיקול הציבורי חייב לשקלל את הארכת החסד הזאת מול מצוקות אחרות, שניתן להקל עליהן באופן משמעותי ולמשך זמן ממושך.

המשך…

Read Full Post »

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.

מאמר שלי בעין השביעית, במסגרת הסדרה עיתונות 2011.

Read Full Post »

הניצבים בדימוס אבן חן וקליין פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר ושר הביטחון, בגין גרימת מוות ברשלנות. פנייה שהיא דוגמא מובהקת ל-overkill. כזה שעלול לקבור את הסיכוי שאיזו שהיא נטילת אחריות והפקת לקחים לעתיד תתבצע כאן. למעשה, נתניהו יכול להיות מרוצה מהפנייה. היא מהווה בטוחה לא רעה לכך שלא יארע לו שום דבר חמור כתוצאה מהשריפה בכרמל. ארוע שהוא אחראי לו לא רק אחריות על מיניסטריאלית, אלא גם כמי שהיה שר אוצר עם סדר-יום מפורש של ייבוש המגזר הציבורי (אך חלומות על תקיפת אירן כראש הממשלה).

השריפה בכרמל היא תוצאה ושיא של הפקרה מתמשכת של השלטון את אזרחי המדינה. מי שנבחרו על-ידם לנהל את ענייניהם המשותפים כנאמניהם מעלו בתפקידם. לכן עליהם ללכת הביתה. או עכשיו או בבחירות הקרובות, המועד שבו בדמוקרטיה אזרחים באים חשבון עם שלוחיהם. חקירה פלילית איננה הערוץ המתאים לבירור וקביעה של אחריות פוליטית. גם ועדת חקירה לא אמורה להעביר דרג נבחר מתפקידו, אף אם תצביע על ליקויי התפקוד שלו ועל אחריותו לארועים. (לו הייתי נתניהו לא היייתי מתנגדת כל-כך לוועדת חקירה, זה דווקא מתכון די בטוח לקבירת מסקנות. צורך אין בה זה ברור).
את הנבחרים מחזירים הביתה רק האזרחים. במגוון האמצעים שעומדים לרשותם במשטר דמוקרטי. לא רק בחירות אחת לארבע שנים. פעילות פרלמנטרית של האופוזיציה; פעילות מפלגתית אחרת; מחאה אזרחית; הפגנות; גיוס דעת קהל.  אזרחות פעילה היא הרבה יותר ממימוש זכות הצבעה. מדיה חברתית היא עוד כלי שהתוסף, אבל עם כל הכיף, לא הפייס יעשה את העבודה. הוא עלול אפילו להיות קאונטר-פרודוקטיב, ביוצרו אשליה של פעולה. עם כל הצער שבדבר (או לא), אין תחליף לעשייה הפוליטית, זאת אף אם צורותיה מתרחבות במאה ה-21.  לא בית המשפט, לא היועמ”ש ולא המשטרה. וזה לא שאי אפשר למצוא היבטים פליליים בסיפור הזה; הם רק לא העניין. העניין בעיקרו הוא יצירת תרבות פוליטית של נשיאה באחריות (accountability). ואת זאת שום חקירה פלילית לא תביא. רק אנחנו.

עוד בנושא:
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
חולשתה של המערכת הפוליטית. וקלונה

Read Full Post »

ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.

מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים).  אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון?  יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?

אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.

לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?

הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי;  מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.

עוד בנושא:  ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות 

Read Full Post »

גדעון לוי צודק, כמובן, בכותבו היום:

השאלה שתעמוד להכרעת העם היא שאלה לא מוסרית. על הפרק יעמוד המשך הכיבוש, מי בעד ומי נגד, כאילו מותר בכלל לשאול את השאלה הזאת (…) השאלה אם להמשיך את הכיבוש אינה לגיטימית כלל ועיקר.

נכון. שכן דמוקרטיה משמעה שבני אדם משתתפים, לוקחים חלק, בהחלטות על גורלם. שהם יכולים להשפיע על השלטון שהם סרים למרותו.

רק מה, אני זכרתי גדעון לוי אחר בעניין משאל עם והחלטות “דמוקרטיות” על הכיבוש. לפני קצת יותר משנה הוא כתב משהו אחר לגמרי. אז הוא הציע, לא פחות ולא יותר, משאל עם בעניין הכיבוש. ואף הגדיל לומר:

אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון.

בתגובה כתבתי אז את הפוסט משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה. הסברתי בו ששום משאל עם, אפילו לא שלושה, אינם יכולים להפוך את הכיבוש להחלטה “דמוקרטית”; גם אם כך יכריעו כל אזרחי ישראל פה אחד. כי את מי שלא שואלים כאן לדעתם הם את אלה הכפופים לאותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט בהם.

טוב לדעת שגדעון לוי התפכח ממקסם השווא של ה”דמוקרטיות” שבמשאל העם שדחף אז, רק כי רצה להדגיש שהכיבוש לא נמצא באג’נדה הישראלית ולכן,

הגיעה העת לקיים את משאל העם הראשון של ישראל: בעד או נגד המשך הכיבוש, עם כל מה שמשתמע מכך.

או שאולי הוא פשוט מחליף בתפקיד המזגזג בעמדותיו בין מאמר למאמר את יואל מרקוס, שנעדר ממשמרתו.

משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה

Read Full Post »

נוהל חדש, מהפכני וראשון מסוגו בעולם, יתן קדימות בתור להשתלת איברים למי שחתמו על כרטיס אדי. לכאורה הגיוני וצודק. אבל במבט מעמיק יותר, יש בו קושי אתי רציני.

שאלות של צדק חלוקתי עולות תמיד בנסיבות של מחסור. בנסיבות של שפע המספיק לכולם לא עולות שאלות של חלוקה ותעדוף. כולם מקבלים. קביעת סדר עדיפויות בטיפול רפואי שעה שיש מחסור (בין במשאבים, בין בכוח אדם), צריך להתבסס על עיקרון אחד בלבד: הצורך הרפואי. לא קשרים ולא קרבה; לא ממון; ודאי שלא מוצא.

המשך…

Read Full Post »

הרופא כאל: על הסכנה שבהאללת רופאינו / הדרך שהלכו בה פחות: לזכרה של עדנה אולמן-מרגלית / פייס 2 פייס: את מי לאשר בפייסבוק / תגובה של ד”ר צבי צמרת / והודעה מינהלתית

המשך…

Read Full Post »