קרוא וכתוב

הוויכוחים על עסקת שליט יימשכו זמן רב לאחר שגלעד יחזור לביתו, לשמחת כולנו. השמחה משותפת, המחלוקת היא בעניין המחיר. ממש כמו בשנות שביו. אנשי ה"כל מחיר", שחשבו שיש לשלם כל מחיר תמורת החזרתו, יודעים היום לומר בביטחון שניתן היה לשחרר את גלעד שנים קודם לו רק היתה נכונות לשלם את אותו מחיר עצמו. עיתוי הבשלתה של הנכונות הזאת, הם רומזים או אומרים בגלוי, אינו יותר ממהלך ציני של ראש הממשלה שביקש לעצמו חבל הצלה מהמחאה החברתית ושיפור עמדות בסקרים. חשדנות כלפי פוליטיקאים לעולם אינה מיותרת, אך מכיוון שטבען של עסקאות כאלה שהן נרקמות מאחורי הקלעים, מדובר בספקולציות שאי אפשר לבסס.

המשך…

Read Full Post »

טמקא מדווח מפי המקור שלו:

'אלי ישי יצא גבר ועזב ישיבת ממשלה', כתבה יוזמת מחאת האוהלים בפייסבוק, אחרי הפגישה עם שר הפנים מש"ס, שהתנגדה לדרישת ראש הממשלה לאשר את עיקר המלצות הדו"ח. (…) 'בקיצור, סחתיין אלי. לליברמן יש מה ללמוד..:)’.

ל"עיתונאות" החדשה, העושה את מלאכתה על ידי העתקת סטטוסים מפייסבוק – מגיע פוסט בפני עצמו. לא זה יהיה הנושא כאן, אלא מה יש לדפני ליף עוד ללמוד.

כן, מסתבר (ולא בהפתעה), שלא די להיות אשה הסוחפת אחריה המונים, מנהיגה בולטת של המחאה החברתית. כמו עוד עניינים, השוביניזם זוקף את ראשו לא אחת דרך השפה. מטבעות לשון, בעיקר, הן מהמורות ידועות שכן חלק ממה שהופך אותן למטבעות לשון הוא ההרגל. אבל יומרה לסדר יום חדש טוב לה שלא תתבטא בשפה שוביניסטית כמו "יצא גבר". מטבע לשון המזהה בין המגדר הגברי לבין החיובי, הראוי והאמיץ. או, על דרך המטונימיה, מזהה בין איבר מסוים בגופו של הגבר לבין תכונות אלה. עד כדי כך שלעיתים גם לנשים מודבק אותו איבר ה"חסר" להן ("יש לה ביצים") או שהן פשוט נהפכות כל כולן ל"גבר". (כמו: "היא הגבר היחיד בממשלה" וכיו"ב).
לא ערכתי סקר מוסמך, אך אני מתרשמת כי המכשלה השוביניסטית הזאת, של "גבר" כמחמאה, נפוצה במיוחד גם בין גברים בעלי מודעות חברתית יחסית.

טוב, מה את רוצה, זה רק אופן דיבור. נכון?
ובכן, כשהייתי ילדה ממש צעירה, הערתי יום אחד לבנות כיתה שהתבטאו "איזה צבע ערבי". הסברתי להן שלקרוא "ערבי" למשהו חסר טעם או שלילי זה משפיל וגזעני. זה, יש לי הרגשה, ישכנע את אלה מאסכולת ה-façon de parler. מה לעשות, הטריק הישן הזה של החלפת המסומן עובד אצל מי שהמחושים שלו קהים קצת. וזה קורה בדרך כלל לגבי נשים.

אז סחתיין, דפני, על ההובלה הנשית. אבל זה לגמרי לא מספיק. יש לך עוד (די הרבה) מה ללמוד.

Meme: שחר
איור: אורית עריף, שבנדיבותה שלחה לי את האיור הזה בזמנו עם הרשאה להשתמש בו. תודה גדולה!

Read Full Post »

מועצת העיתונות לא קיימה אמש דיון על ערוץ 10 כפי שהתבקשה לעשות והופיע בסדר היום של הישיבה. מכל אנשי ערוץ 10 הגיעה רק רותי יובל, כדי לומר… שהיא לא יכולה לדבר. היא כבולה בהסכם סודיות שלא את כל פרטיו היא יודעת אפילו.

הסכם הסודיות הוא חלק מההסדר שבמסגרתו נעשתה ההתנצלות. יובל כן אמרה שהיא לא מהעיתונאים שחושבים שלא צריך להתנצל כשהם טועים. רמז לכך שאם היא התפטרה בעקבות ההתנצלות הכפויה – הדברים חמורים.

המשך…

Read Full Post »

ההתנצלות של ערוץ 10 אמש היתה מהמביכות שנראו על המסך (או נקראו). וכזאת היא היתה בין אם מוכתבת בין אם אותנטית. שכן אם אכן היה מקום להתנצל כי "לאחר שידור הכתבה בדקנו את ההאשמות. בדיקותינו גילו שהאשמות אלה היו – והינן – כוזבות לחלוטין" ו"אנו מצטערים מאד שלא בדקנו את ההאשמות האלה לפני ששידרנו אותן" – זהו ביזיון עיתונאי שהכתב, העורך ואולי עוד כמה היו צריכים לעוף בגללו. לבדוק בודקים קודם, לא אחר כך… אם, לעומת זאת, זוהי התנצלות שנכפתה על הערוץ ונוסחה הוכתב ע"י נשואה – שלדון אריסון אדלסון (כפי שנכתב למשל כאן) – הרי "אסור לעבור לסדר היום על מה שנראה בעינינו כשבירה של ערכים מקצועיים ואתיים" כדברי גיא זהר בהתפטרותו בשידור חי אמש.

זהר נקט צעד אמיץ (גם המחאה של אנשי המערכת, בשידור רולר הקרדיטים הריק), אף כי חלקי. הוא לא יגיש יותר את מהדורת 'השבוע' אבל ימשיך ב"מסגרות אחרות של ערוץ 10", לדבריו. אז נמשיך לראות אותו ב’היום שהיה’, אני מבינה. טוב, כולם צריכים להתפרנס. ואני אומרת את זה ברצינות לגמרי. נראה שכל משרה בתקשורת היום כרוכה בהתפשרות על סטנדרטים אתיים-מקצועיים. כי התקשורת משרתת יותר מתמיד את בעלי ההון שמממנים אותה, לא את האינטרס הציבורי. לראודור בנזימן המתפטר יש כנראה יותר אפשרויות במפת התקשורת הנוכחית. אם אכן ההתנצלות הוכתבה ונכפתה עליהם הר כגיגית בידי רון לאודר המחזיק כיום את הערוץ בחיים – ראשי הערוץ התכופפו, כנראה, כדי למנוע את התמוטטותו (שהיתה מביאה לפיטורין ואובדן פרנסה של עשרות אם לא מאות עיתונאים ועובדים אחרים בערוץ).

באותה מהדורה אמש שודרה כתבה ארוכה על אילן בן דב, שהכין אותו כתב עצמו שעל כתבתו על אדלסון נדרש הערוץ להתנצל. סגן מו"ל הארץ (והעורך המייסד של דהמרקר!) גיא רולניק אמר בדיון באולפן שהתקיים לאחר מכן, שלו בן דב היה נכנס כמשקיע לערוץ 10, כל הדיון לא היה מתקיים. צודק. ניפגש בכתבה שיכין הארץ על ליאוניד ("שלא בפניו") נבזלין.

הסיפור הזה עצוב ומדאיג מכל זווית שלא מסתכלים עליו. לכולנו יש אינטרס בתקשורת חופשית ומגוונת. שגם יודעת להתנצל כשבאמת צריך, לא רק כשהיא מקבלת מכתב מעורך-דין צמרת של טייקון זה או אחר. שבמבחן התוצאה אפילו לא פועל תמיד לטובת הלקוח שלו.

בכל מקרה, התקשורת כולה נחלשה מהביזיון שראינו אמש. מעתה בעלי ההון חזקים קצת יותר ולנו יש תקשורת חופשית קצת פחות. אבל לפחות אנחנו יודעים את זה; נחמה פורתא.

נוסח ההתנצלות של ערוץ 10

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).

כותב הארץ:

אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.

ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:

מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’

לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).

Read Full Post »

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »