קרוא וכתוב

הספורט הלאומי בישראל לאחרונה הוא לטנף על הצלב האדום.
יושבים באולפנים עיתונאים, ופרשנים מטעם עצמם, שאין להם שמץ של מושג מהו הצלב האדום, מה תפקידו, מה בכוחו לעשות ומה לא, מה הם הכללים שעל פיו הוא פועל – ותוך שהם מקשקשים עצמם לדעת לא פוסקים ערב ערב מלהשמיץ את הצלב האדום ללא הרף על כך שהוא "לא ממלא את תפקידו", ומהווה רק "שירות הסעות", שכל אחד עם מונית יכול לעשות. הגדילו לעשות אלה שברשתות החברתיות האשימו את הצלב האדום בכך שיש לו דם על הידיים.
לא קשה ללמוד על הצלב האדום, תפקידו ואופן פעולתו, אבל יותר קל ונעים שבת אחים באולפן ולטנף ביחד.

המשך…

Read Full Post »

התמונות של הנעדרים הרבים שמפרסמות בימים האחרונים המשפחות אכולות הדאגה, בתחינה נואשת לשביב מידע על יקיריהם – מרסקות ושוברות את הלב.

הן מזכירות לי את שראיתי בלונדון אחרי ה-7.7.
שם היכה בי החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על גדרות תחנות יוסטון וקינג’ס קרוס, מלוות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע.

תרגמתי אז קינה שנשאה אם על בנה הנעדר. זעקתה של אם על כל הקורבנות. אני מביאה אותה כאן שוב, בתפילה נואשת למציאתם בחיים של הנעדרים ולחזרתם בשלום של כל החטופים:

קינה של אם

Read Full Post »

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

“במדור הדעות של ‘ידיעות אחרונות’ מציע ירון לונדון כי מדינת ישראל תהפוך את החייל השבוי גלעד שליט ‘מבן-ערובה לערב’, על-ידי כך שתוציא להורג את ראשי חמאס, אחד-אחד, עד שישוחרר.”

לרעיון הלא-ייאמן הזה התוודעתי היום באמצעות סקירת העיתונות של העין השביעית, טור יומי שימושי ומומלץ.
ועכשיו, שואלת את עצמה הקוראת (והכותבת), איך מגיבים למין הצעה שכזאת, המגיעה מפי הרואה עצמו אינטלקטואל, איש ספר ודעת?

אפשר, כמובן, להסביר שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו פועל על-פי עיקרון ההדדיות. העובדה שהצד השני מפר את הדינים אינה מהווה הרשאה גם לך לעשות זאת. כך, החזקת בני ערובה היא עבירה חמורה על המשפט הבינלאומי. אחת מהיחידות האסורות באופן מוחלט; קרי, בכל הנסיבות. אף שככלל מדינות הן צד לגוף משפט זה, גם על גופים שאינם מדינתיים (כמו החמאס) חל סעיף 3 המשותף לאמנות ז’נווה. סעיף זה מונה בין הפעולות האסורות נטילת בני ערובה. (אעיר כי מדובר בפעולות אסורות כלפי אנשים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה, וזה כולל את הנמנים עם כוחות צבא שהניחו את נשקם ומי שנמצא מחוץ למעגל הלחימה בגלל מחלה, פציעה, מעצר או סיבה אחרת).
זה המקום גם להעיר שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה, שכן מעמד משפטי זה ניתן רק למי שנשבה על ידי כוחות אויב בסכסוך בינלאומי. זה עדיין לא מתיר להחזיק אותו ללא ביקורים של הצלב האדום. החזקת אדם במנותק מן העולם (incommunicado) אף היא מהווה עבירה.

איכשהו, נראה לי שזאת לא הנקודה העיקרית. עצם ההידרשות להסברים משפטיים דווקניים נוכח הצעה כזאת מעידה על משהו בעייתי. כי צריך להירעש ממנה קודם כל במישור המוסרי והאנושי. ולשאול את ירון לונדון האם החמאס נהפך לקנה המידה שלו, שאת דרכו הוא מבקש לחקות?

לירון לונדון, זה ניחוש, אולי כבר בכלל לא אכפת לא ממוסר ולא מהומניות כשמדובר בחמאס. התיזו את ראשם! הוא צועק, ממש כמו מלכת הלבבות באליס בארץ הפלאות. דא עקא, שהוא לא יכול לומר “במלחמה כמו במלחמה” (הוא בטח היה משתמש בביטוי הצרפתי. זה היה ערב יותר לאזניו, יותר קוסמופוליטי כזה). כי במלחמה יש דיני מלחמה. המצוטטים לעיל. אבל לטובת הירון לונדונים ככלל, אלה ששוקלים כל דבר בשיקולי תועלת, כדאי להזכיר מה עלה בגורלם של משטרים קולוניאליים שנקטו בשיטה הזאת, של הוצאות להורג שיטתיות כאמצעי לחץ. ירון לונדון איש ספר הוא, אז מומלץ לו לפתוח אחד. אולי הוא ימצא כזה אפילו בצרפתית.

במובן מסוים ירון לונדון הוא רק סמן. העובדה שההצעה הזאת באה ממי שרואה עצמו אינטלקטואל היא עוד אינדיקציה להתדרדרות שאנו חוזים בה בזמן האחרון. ממש כמעט בכל מקום שנביט בו. ומכיוון שירון לונדון איש ספר הוא, לא נותר אלא להמליץ לו על ספרו המשובח של מרק לילה, הנפש הנמהרת. אולי הוא ילמד דבר או שניים על אחריות אינטלקטואלית.

Read Full Post »

תנאי כליאה כאמצעי לחץ

‘חוק שליט’ – הכוונה להחמיר את תנאי הכליאה של אסירי החמאס כדי ללחוץ על ארגונם לשחרר את שליט או למצער להעניק לו תנאי כליאה הולמים  – אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. חסר לי מידע בשאלה האם מדובר במי שהורשעו בעבירות או בעצירים מינהליים. כך או כך, ברור שאסור לנקוט בצעדים שהם כשלעצמם לא חוקיים. למשל, לו היו אסירים אלה שבויי מלחמה, אסור היה לפגוע בתנאים המובטחים להם באמנת ג’נבה השלישית רק כי הצד השני פוגע בשבויי המלחמה שלי. החובות שמטיל המשפט ההומניטרי מבחינה זאת אינן הדדיות. כדאי להזכיר בהקשר זה שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה משום שמעמד כזה ניתן רק בסכסוך מזוין בינלאומי.

המשך…

Read Full Post »

נצחון הירוקים

קשה היה למצוא מועד מתאים יותר לכנס שנפתח אתמול באוניברסיטת Tufts, "דמוקרטיזציה במזרח התיכון?", מהיום שבו נודעו תוצאות הבחירות לרשות הפלסטינית. ואכן, פרופ' רשיד חאלידי, שנשא את הרצאת הפתיחה בכנס, סיפר שכשפתח בבוקר את 'אל ג'זירה', הדחף הראשוני שלו היה להשליך את ההרצאה שהכין דרך החלון. רק מה, לא היה לו זמן להכין הרצאה אחרת. לא באמת נורא, כי חאלידי הוא תמיד מרצה מעניין, היסטוריון חשוב שזווית הראייה שלו מרעננת מפני שהיא פוסחת על הקלישאות שאנחנו כל-כך רגילים לשמוע על הסכסוך. הרצאתו נסובה על תקדימים היסטוריים לדמוקרטיה בעולם הערבי. הוא פתח ואמר שמקובל לחשוב שהרצאה כזאת תהיה קצרה מאד, אולי בת משפט אחד שיסכם אותה ב"אין מה לומר"… אבל יש ויש מה לומר, וללמוד.

לא צריך להיות חאלידי כדי לאבחן שניצחון הירוקים הוא תופעה ייחודית בעולם הערבי, של בחירות שגם מביאות להחלפת השלטון…; בחירות שהמוקד שלהן הוא פרלמנטרי ולא חמולתי. וכל זה דווקא תחת שלטון כיבוש השולל מהפלסטינים את זכויותיהם הדמוקרטיות. הגורם האחרון הוא אולי גם מפתח לתשובה איך זה קורה. למאבק לשחרור לאומי יש תמיד פוטנציאל דמוקרטי. כאן המעניין הוא שהשלטון המושחת שהעלו הפלסטינים קודם לא הצליח לחנוק את הפוטנציאל הזה, כמו שקורה הרבה פעמים במשטרים טוטליטריים שצומחים אחרי מהפכות. החלפת שלטון היא דבר חיובי בגלל נטייתו להסתאב, ומצביעה על חושיהם הבריאים של הבוחרים. זה נכון גם כשמחליפים את המפלגה הליברלית במפלגה שמרנית, כפי שקרה השבוע בקנדה. זה נכון גם לגבי הפלסטינים, ואולי אף יותר, שכן כאן מדובר בהחלפת שלטון תוניס באנשי פנים. כל זאת למרות החששות שמביאה עמה עליית החמאס, לא רק לישראלים אלא גם לפלסטינים רבים. חבל שלא נבחרו אנשים מתונים יותר? בהחלט. לא פחות משחבל שהעם בישראל לא בוחר באנשים מתונים יותר. הנה לנו עוד מקבילה בין שני העמים: בשניהם דפוס ההצבעה של רוב הבוחרים איננו משקף את עמדתם.

כן, לדבר

נכון, מדובר בתנועה ששוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. אבל מדברים עם אויבים. (זה מוכר לי מאיזה שהוא מקום. אה, זה מה שאמרנו כל השנים לגבי אש"ף). מלדבר עוד אף אחד לא מת. מי יודע, אולי גם מנהיגי החמאס יווכחו לדעת, כמו שרון, ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". במילים אחרות, עכשיו הם לא יוכלו רק לתקוף, במילים ובפצצות. הם יהיו אחראים לעמם. מצד שני, אם הם בכל זאת יבחרו להמשיך לפוצץ, אף אחד כבר לא יוכל להתחמק ולומר שאין לנו מלחמה עם הרשות אלא רק עם ארגונים.

נרגשים בבוסטון

בארוחת הערב שהתקיימה בסוף יומו הראשון של הכנס, אמר בשולחן אחד המשתתפים האמריקנים שהוא "נרגש" מנצחון החמאס. אין ספק שמדובר בתופעה מעניינת. לא רק בגלל מה שנכתב לעיל, על בחירות דמוקרטיות בפעולה. גם כי אבו-מאזן, שמייצג את הקצה המתון של הפלסטינים, יצטרך לחיות עכשיו ב"קו-הביטאנס" עם פרלמנט המייצג את הקצה האחר; גם בגלל השלכות אחרות שיהיו לבחירות האלו, שאת רובן קשה לצְפות. אבל להיות "נרגש" – נו, את זה יכול להרשות לעצמו רק מי שאת התוצאות לא יחזה על בשרו… מי שבשבילו מדובר במושא מחקר אקדמי, שמביא מדי פעם נסיעות ממומנות לכנסים וארוחות ערב (הפעם גרועה במיוחד, אגב).

החמאס יקבע

כמו פעמים לא מעטות בעבר, והפעם יותר מתמיד, יקבע החמאס את תוצאות הבחירות בישראל. סיכוייו של נתניהו לחזור לשלטון, שנראים דלים ביותר כרגע, עלולים עוד להשתקם אם הירוקים יבצעו כמה פיגועי טרור. עוד אירוניה של ההיסטוריה, בהתחשב בעובדה שהירוקים הם במידה רבה יציר כפינו, ולא להתפאר.

Read Full Post »