Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תקשורת’

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).

כותב הארץ:

אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.

ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:

מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’

בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיביסט" היה ל"טרוריסט"לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).

Read Full Post »

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.

שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.

מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.

Read Full Post »

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »

אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.

כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).”  ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.

המשך…

Read Full Post »

מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.

אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.

המשך…

Read Full Post »

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה בשלושה חודשים את ההחלטה בהצעת החוק שקידם נחמן שי, לעגן בחוק חיסיון מקורות לעיתונאים (באמצעות תיקון פקודת הראיות). בשלושת החודשים הללו אמורות מועצת העיתונות ולשכת העיתונות הממשלתית לקבוע מיהו עיתונאי. כלומר, על מי יחול החוק. הגיוני. ברגע שמסדירים דבר-מה בחוק צריך להיות ברור מה תחולתו. אם מדובר במקצוע מסוים שהחוק מקנה לו הגנה, צריך לדעת מי נכנסים בגדרו. דא עקא, שבניגוד למקצועות או עיסוקים אחרים הנהנים מחיסיון (כמו עורכי-דין, רופאים, פסיכולוגים ועוד), עיתונאי איננו מקצוע או עיסוק המוסדרים בחוק ולא מורשים על-ידי המדינה. ולא סתם: בגלל הקשר הישיר של העיסוק לחופש הביטוי, לא נכון שהמדינה תסדיר אותו ותהפוך אותו לעיסוק מורשה, כלומר, תקבע מי רשאי לעסוק בו.
יש גם דעה אחרת, הגורסת שהכוח הרב שבידי התקשורת מחייב ריסון, כמו כל כוח בדמוקרטיה. שלא כמו האמירה הרווחת, גם מטעויות של עיתונאי אפשר למות. אולי לא כמו מטעויות של רופאים, אבל הכוח שמחזיקים עיתונאים בידם לרומם או להשפיל יכול בהחלט להרוס את חייו של אדם. לא צריך לקרוא שוב את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’ כדי להבין זאת.

המשך…

Read Full Post »

עצומת עיתונאים קוראת ליועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין את אורי בלאו. זאת בעקבות הידיעה כי נקבע לו תאריך לשימוע שבעקבותיו יוחלט האם להעמידו לדין בגין החזקת ידיעות סודיות ללא הסמכה (ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה). מדובר בעבירה על-פי סעיף 113(ג) לחוק העונשין: “מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.”

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »