זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.
טלו את נשיאת ביה"מ העליון דורית בייניש, לדוגמא. בלי להיכנס לטעויות הטקטיות הקשות שהיא עשתה בכניסה התקשורתית לזירת האגרוף הפוליטית (קודמה ידע לעשות זאת במניפולציות מתוחכמות, לא בחשיפת חזו לכדורי היריב, שקורית ברגע שאתה מוריד את הכפפות שלך באופן כל כך בוטה). כשתקפה את מסע ההסתה נגד ביה"מ העליון, היא הוסיפה שבית המשפט אינו קדוש, ומותר לקיים דיון רציני ולבחון את הטעון שינוי.
אז למה בחינה כזאת לא מתקיימת ברצינות? דיון רציני דווקא מתקיים. למשל באקדמיה. אבל קודמה של בייניש, אהרן ברק, לא אהב גם את זה. גם ביקורת אקדמית שקולה ומבוססת – שהשמעתה היא בין השאר תפקידם המובהק של משפטנים אקדמיים – היתה בעיניו הצטרפות לערעור מעמדו של ביה"מ העליון. ואז מגיע שר משפטים שכמו פיל בחנות חרסינה מאיים להרוס את הטוב עם הרע. דבר דומה קורה בתקשורת. אינספור פעמים נכתב ונאמר שאם התקשורת לא תרסן את עצמה, יבוא המחוקק ויעשה זאת. וחקיקת תקשורת היא רעה משום היא מאיימת על חופש העיתונות. עדיפה הסדרה (רגולציה) עצמית. אלא שאם התקשורת לא שועה לכללי האתיקה המקצועית שלה – המסקנה תהיה שהם לא מספיקים. שהם צריכים להיהפך לכללים משפטיים. על חסרונותיהם. שני המוסדות האלה בעצם צריכים לעשות חשבון נפש על חלקם באיום שכעת עומד לפתחם מבחוץ. אקטיביזם שיפוטי מוגזם, סילוק הסף של זכות העמידה, שפיטות מלוא כל הארץ, עילת אי-הסבירות הקיצונית (במקום אי-חוקיות), ועוד מלוא הטנא – במקרה של בית המשפט.
גל החקיקה השוטף אותנו באמת מבהיל. ודי לנו באלו המתקבלות, בלי לעסוק בהצעות חוק הזויות שכל אחד יכול להעלות (והתקשורת רק מעצימה אותן בסיקור שלה ונותנת לו במה). חקיקה המבקשת להגביל ארגוני זכויות אדם וארגונים של החברה האזרחית, למשל, באופן שמבקשות הצעות החוק האחרונות, היא דבר שיש לצאת נגדו. לא יתכן שהממשלה – הגוף המבוקר על-ידם – תגזול חלק מהכספים שנתרמו להם כדי לממש את תפקידם לבקר את הרשויות ותעביר אותם לעצמה בצורת מס. בסגנון "הבּוּקרת וגם ירשת", נניח. אבל האם זה אומר שאסור לומר שאולי הרעיון שארגונים כאלה יקבלו כספים מממשלות זרות (להבדיל מקרנות זרות או תורמים פרטיים זרים) לא כל-כך טוב? אולי יש בכך משהו בעייתי שעדיף להימנע ממנו? שוב, מרצון, ביוזמת הארגונים. לא בהתערבות ממשלתית שנועדה לחסל את הביקורת עליה עצמה. כמו שאולי כדאי שבית המשפט יבחן באמת, וברצינות, את השאלה האם הרחבת זכות העמידה באופן שעשה היא סבירה. ואולי צריך לחזור קצת לפרופורציות, כולל לתפקידו המקורי של בית המשפט שמי שנפגע יכול לקבל ממנו תרופה. כשמדובר בפגיעה בזכויות אדם – שמאז ומתמיד היה זה תפקידו של בית המשפט לשמוע ולתת לה סעד – יש הרי תמיד נפגעים ספציפיים. כאשר בית המשפט מתערב בשאלות רחבות בהרבה של שוויון במדיניות, המצב סבוך בהרבה. הטענה של עותר פרטי שאי-גיוס בחורי ישיבה פוגעת בזכותו לשוויון איננה כעתירתו של אדם מעונה או הנמצא במעצר שווא. אז בא עותר ציבורי ועושה זאת בשם השוויון או שלטון החוק כערך כללי. מובן שאם המדיניות הזאת בוצעה שלא כחוק, בית המשפט רשאי וצריך לפסול אותה. אבל כאשר ההתערבות נהפכת למדיניות חלופית לזאת של הממשלה הנבחרת, לא פלא שיש המנסים לשנות את הרכב בית המשפט. כדי שיישבו שם שופטים עם השקפת עולם אחרת. יש לזכור כי אקטיביזם שיפוטי דומה מבחינה זאת לחופש הביטוי, הנבחן כאשר משמיעים דעות המקוממות אותנו, לא כאשר אומרים את דעתנו. אקטיביזם שיפוטי טוב בעינינו כאשר הוא משרת את הערכים שלנו; לא כאשר הוא משרת את הערכים שאנו מתנגדים להם… אז אם יושר אינטלקטואלי הוא מצרך במחסור, גם אצל אנשי אקדמיה לעיתים, אפשר להיעזר בתזכורת התועלתנית הזאת. אני תמיד מביאה כדוגמא את דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי בבג"צ ההתנתקות; אולי הדעה האקטיביסטית ביותר שנכתבה מאז ומעולם בבית המשפט העליון. נו, מרוצים? וכשזאת תהיה דעת הרוב? אז אולי בכל זאת עדיף בית-משפט מרוסן, מכל הסיבות הטובות?
לפני אלף שנים לימד אותי באוניברסיטה הֵגֵל מרצה אחד שהיה מסביר: "זה לא או-או. זה גם וגם". ואני תוהה: מה הקושי לעשות גם וגם? גם להתנגד נחרצות לחקיקה המצרה את צעדיהם של ארגוני זכויות אדם, בית המשפט והתקשורת, אבל גם לחשוב שחלק מהביקורת עליהם מוצדקת? ולא רק לחשוב אלא יותר מכך, לנסות להשפיע על כך שאותו שינוי נדרש אכן יקרה? מה הבעיה בלראות מורכבות וגם להיות מסוגלים להכיל אותה? לא. מי שצהלו על האביב המצרי (כולל על השתלטות הצבא על המדינה) ותייגו אז את החוששים מהבאות כריאקציונרים אויבי הקדמה – לא עושים כעת חשבון נפש. הם ימשיכו לבקר, בסיבובי, דווקא את המבקרים, שהצליחו כבר אז להכיל ולנתח מצב קצת יותר מורכב. שבו מחד גיסא שמחים על הפלתו של רודן ומאידך גיסא חוששים מאיזה משטר יעלה במקומו (וגם – כן! – מההשלכות על הסכם השלום – קר קר, אבל שלום – עם מצרים. איך בכלל מעיזים לחשוב על האינטרסים של ישראל?!). ואולי גם מבינים, אם לחזור למה שפתחתי בו, שההסתכלות על מה קורה לנשים במצבים האלה היא אינדיקציה די טובה לבאות. גם ההתייחסות למי שהעזו לבקר את שביתת הרופאים לקתה בתיוג המוכר "לנו או לצרינו". ו’לצרינו’ זאת השלישייה המוכרת: רגרסיבים, גזענים ופאשיסטים. פחות מזה אין. איכשהו, הקצוות של שני המחנות האלה מתחברים בסוף. בדיוק כפי שאני לא רוצה לחיות תחת הממשלה הנוכחית, לא הייתי רוצה לחיות תחת שלטונו של השמאל הקיצוני, והבדש”ר (בית דין השדה של השמאל הרדיקלי). מחויבותו לדמוקרטיה אמיתית, הגנה על מיעוט (כשהוא לא המיעוט “הנכון”) וזכויות אדם – לא רק כאשר הן משרתות את מטרתו – איננה תמיד טובה בהרבה. טוב, לא צריך להיסחף, מקריאת הסקרים לא נראה שזה איום ריאלי.
המשותף לשלושת הגופים או המוסדות האלו – בית המשפט, התקשורת וארגונים לשינוי חברתי – הוא שתפקידם לבקר את הרשויות. תפקידו של בית המשפט בעניין זה מצומצם משל השניים האחרים, שכן תפקידו העיקרי הוא עדיין לברור בסכסוכים. אבל תפקידו כפוסל החלטות ופעולות של רשויות כאשר הן לא חוקיות קדם למה שמכנים המהפכה החוקתית. כאשר אלה פועלות באופן לא חוקי הן זוכות, ובצדק, לביקורת מצד בית המשפט. על הביקורת התקשורתית אין צורך להכביר מילים: היא חובקת עולם. רק את עצמה לא. ביקורת היא תפקיד חשוב גם של ארגוני זכויות אדם. הם מבקרים את הרשויות על כך שאינן מגינות על זכויות אדם. מבחינה זאת הם כלי חשוב עבור כולנו לתיקון, כדי שנחיה בחברה טובה וצודקת יותר. אבל עליהם, עליהם אסור באמת להשמיע ביקורת. מיד תתויג כאויב הדמוקרטיה.
לשלושתם משותפת התגובה לביקורת: היא נדחית תוך השמעת הסיסמה "צריך לבחון" או אפילו "יש מה לתקן". אבל הבחינה הממשית והתיקון, משום מה, לא מגיעים. על-פי רוב אפילו לא הודאה בטעות. וזה, מה לעשות, מחליש מאוד את הקייס שלהם.
זה כן הזמן לביקורת. כי בהקשר זה תמיד הוא הזמן. ומי צריך לדעת טוב יותר ממי שמתפרנס מלמתוח אותה.
עוד לקריאה:
זה לא הזמן
לפחות אייתו את שמי נכון. יודעים מה, עזבו
נשים בסוף
מתי (לא) מגינים על מיעוט
קרוא וכתוב 
אם ישנה לך ביקורת על בית המשפט העליון, על העמותות הפועלות למען זכויות האדם בישראל, על השמאל הישראלי, מדוע אינך עושה זאת במקום לשאול אם "זה הזמן". ובקשר לדעת מיעוט, אז הקול היוצא נגד החקיקה האנטי דמוקרטית שמוטחת בציבור מכיוון בית המחוקקים שלו, היא היא דעת המיעוט. מפליא מאוד שאינך מזהה זאת.
אולי תקרא את הפוסט ותראה שזה מה שאני עושה בדיוק בו? כמו בהרבה פוסטים אחרים.
מזהה, לא מזהה – או שלא קראת או שלא הבנת.
נעמה, באמת, לבקש שמישהו מהארגונים הללו יוותר *מרצון* על מימון זר זה פחות או יותר כמו לבקש מאדם להפסיק לנשום. הארגונים חיים על הכסף הזר. בלעדיו, אין משכורות, ומאות (ואלפי?) הפעילים ייאלצו למצוא לעצמם עבודה אמיתית לעשות.
אפרופו ביקורת, מה דעתך על הפסיקה (השערורייתית לדעתי) של שופטת בית המשפט השלום בנהריה, שבהבל פיה ביטלה (=פירשה בצורה "יצירתית") את החוק המחייב כל אזרח להראות את תעודת הזהות שלו לשוטר כאשר זה מבקש אותה, בתואנה שהוא פוגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
לא שמעתי על הפסיקה.
בעיקרון היתה בזמנו הצעה שרק הערכאה הגבוהה ביותר (ביה"מ העליון) תוכל לעשות ביקורת חוקתית ולבטל חוקים כלא-חוקתיים. אין לי מושג היכן זה עומד.
עמוד ראשון בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1583041
השופטת לא ביטלה את החוק, אלא רק פירשה אותו פירוש כה יצירתי, שחז"ל היו גאים בה.
אני משתדלת לא להתייחס לפסיקות על סמך דיווח עיתונאי.
בכל זאת, גם על סמך מה ששמעתי בטלוויזיה עכשיו (בהופעה נדירה של אשה בקירשנדון!) נראה לי שאני לא מסכימה אתך. אכן מדובר בפרשנות, אולי אפילו יצירתית, אבל למרות שלחוקי היסוד אין תחולה רטרואקטיווית, יש בהחלט חובה לפרש את כלל החוקים ברוחם.
לפי הדיווח נראה לי שהבעיה היא דווקא בכך שערכאה נמוכה יותר לא מתחשבת בפסיקה של ערכאה גבוהה יותר (המחוזי מ-1981). אבל שוב, הכול בערבון מוגבל ובזהירות המתבקשת, ובלי לקרוא את המקורות הראשוניים.
כמוני כמוך, גם אני תמיד מעדיף לקרוא את הדברים מהמקור, ופה אני קצת "שולף מהשרוול".
ועדיין, אני רואה כאן בעיה קשה (שקשורה לבעיה של המהפכה החוקתית בכלל): "רוח חוקי היסוד" יכולה להיות כל כך רחבה ונתונה לפרשנויות, שהיא מאפשרת לשופטים הרבה מאוד יצירתיות בתוך ספר החוקים, ובעצם לפלוש לטריטוריה של הרשות המחוקקת. אחרי פלישה שכזאת, פלא שאני סבור שכמו המתוקנות שבמדינות, השופטים צריכים להיבחר על ידי נבחרי הציבור, או שלחלופין יש להקים בית משפט לחוקה?
מעשה השיפוט הוא תמיד פרשני.
למחוקק שמורה הסמכות "לתקן" פסיקה ע"י חקיקה שבה יביע את רצונו המפורש. נכון שחקיקה כזאת לא יכולה לסתור את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (כפי שרמז ביה"מ למחוקק כשזה שקל להתיר עינויים בחוק) או עקרונות יסוד דמוקרטיים עוד מלפני המהפכה החוקתית. כמו שכתבתי בפוסט והפניתי לפוסט אחר: ביקורת שיפוטית על חוקים התחילה הרבה לפני "המהפכה החוקתית". בברגמן נ' שר האוצר. פסיקה מ-1969.
הטיעון של "גם וגם" הוא טיעון מצוין, ולדעתי תופס גם בקרב הרבה מאותם פעילי שמאל שאת מבקרת בצורה מכלילה במקצת.
הקושי המרכזי שלי הוא בכך שאת מאמצת את הביקורת על בית המשפט בלי להרהר אחריה. כי אפשר "גם" לבקר, ו"גם" לבחון את צדקת הביקורת. אקטיביזם שיפוטי? האם ברור למישהו מה המונח הזה בכלל אומר? לפני כמה שנים שמעתי את השופטת שטרסברג כהן מנתחת את המונח. בעיקרו של דבר היא אמרה (ציטוט לא נאמן למקור) שכל פסיקה היא אקטיביזם שיפוטי. השאלה היחידה היא האם הוא אקטיביזם רצוי. אפשר למנות מאות אם לא אלפי תיקים שכל הכרעה בהם הייתה נתפשת ככזו (למשל, בפרשת לוכנר המפורסמת – האם מדובר באקטיביזם שיפוטי, מאחר ונפסל חוק, או בשמרנות שיפוטית, מאחר והוא נפסל בהתאם לחוקה?).
עוד תהיתי מדוע את מונה רק את השופטים ברק ובייניש ברשימה שלך, ופסק דין בודד של השופט לוי (דרך אגב, גם בפרשת מחויבות הוא אקטיביסט להפליא…). האם יתר השופטים זניחים בעיניך? האם האקטיביזם המדובר באמת עולה מבחינת מלוא הפסיקה של בית המשפט (אלפי בג"צים בשנה)? האם בית המשפט באמת יותר אקטיביסט מאשר הוא היה בפרשת קול העם? בפרשת ירדור?
איכשהו נראה לי שאת דורשת עמדה מורכבת, ובו בזמן מחזיקה עמדה מאוד משטיחה של כל מי שאת מבקרת, בין אם זו התקשורת, בין אם זה בית המשפט ובין אם זה השמאל ה"קיצוני".
על סמך מה בדיוק אתה אומר שאני "מאמצת" את הביקורת על בית המשפט בלי להרהר אחריה?
כתבתי על הנושא הזה המון, אתה מוזמן לעיין בבלוג. אפשר להתחיל מהקישורים בתוך הפוסט.
לא, יתר השופטים לא זניחים בעיני. מה שאני רוצה שייזנח הוא התגובה המקרטעת הזאת- "למה את לא כותבת על Y?" כשאני כותבת על X. ככה. כי אי אפשר לכתוב על הכול. בטח שלא בבת אחת. גם על קול העם כתבתי וגם על ירדור. הכול בבלוג. אי אפשר לכתוב הכול בפוסט בודד.
"איכשהו נראה לך".
אני מסכים עם המסקנה שעדיף לפעול במקום לדחות אבל לא מסכים איתך לגבי רוב הנחות המוצא בפוסט הזה…
גל החקיקה לדוגמא לא מבהיל אף אחד ממכרי ככל הידוע לי. יכול להיות בגלל שאנחנו לא מפרסמים בפומבי שקרים על אחרים (?).
בסה"כ כל התהליך היה די צפוי… הציבור לא רואה עין בעין את המציאות שמפורשנת ומוצגת על ידי כלי תקשורת מוטים שמשמיעים קול אחד ומיישרים קו שקרי של פלורליזם. זאת הסיבה למצבם הכלכלי של כלי התקשורת בישראל ולא המחאה.
התקשורת שירתה את האג'נדות שלה ולא את העם, והעם הפראייר שלנו, דרך נציגיו בכנסת אמר די. די לתרומות שמגיעות ממדינות זרות ונאורות כנסיון בוטה להתערב בהוויה הייחודית של מדינת ישראל במסווה של תנועות וארגונים לזכויות אדם. זה בוטה כי זה צבוע, שקרי ומשולל כל יסוד.
גם בתי המשפט לא משרתים אותנו כמו שצריך. רוב הציבור חושב שבתי המשפט מטפלים בכפפות של משי בפורעי חוק ועבריינים והקשרים בין בתי המשפט, אנשי תקשורת ועמותות קש המייצגות ארגונים עוינים הוא אולי טבעי, אבל עולים ממנו ריחות רעים.
דוגמא מהיום: יואב יצחק פרסם מאמר נוקב שאמור להעיר על כלב שמירה דמוקרטי לגבי נשיאת ביה"מ העליון דורית בייניש
http://www.news1.co.il/Archive/002-D-66564-00.html
נראה לך שמישהו יפתח עם זה מהדורת חדשות ?
רוב העם חי בתחושה שהגילדות שנועדו לשרת אותו דואגות מזמן לדברים אחרים ועד שהעיוות הזה לא יתוקן אף אחד לא יילחם עבור מי שזנח אותו.
בנוותיי לומדות במערכת הקיבוצית והיום הוטלו עליהן [תאומות] שיעורי בית – לסכם את החקיקה המוצעת הפוגעת בדמוקרטיה ועלי היה למלא את התפקיד החתרני ולהסביר שדעתי ממש אינה כדעתה של המורה לאזרחות שלהן ["סמכות הורית" לעומת סמכות המורה] ואין שום דבר [כך !] הפוגע בדמוקרטיה בחקיקה המוצעת, למרות שבהחלט ניתן להתווכח עליה. דומני שעל השאלה הזו דילגת בכל התייחסויותייך בפוסט זה ובאלו שקדמו לו-במה החקיקה המוצעת פוגעת בדמוקרטיה?
באשר לתחכום של ברק לעומת חוסר התחכום של ביניש. אני זוכר ראיון צמחוני למדי של ראש לשכת עורכי הדין בעבר, דרור חטר ישי, בשנת 1996 שבעקבותיו הוכרזה ממש מלחמה נגד הלשכה. לו היית קוראת היום את הריאיון ומה שנאמר בו לא היית מבינה על מה הייתה בכלל המהומה. מערכת המשפט מעולם לא גילתה סובלנות לכל דיון בתפקודה, מעמדה ,באיכות השופטים, או בכל נושא משיק. על כך אני יכול באמת להרצות כמה שעות. הכלל של בית המשפט העליון אינו שונה מהכלל של סיר המפרי ב"כן אדוני השר", אם יתחילו לדבר על כך בסופו של דבר יתחילו לחשוב על כך ולהציע הצעות וזה כמובן סוף הציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה.
דורית ביניש אינה חריגה, אם כי התגובות שלה בהחלט מאד אימפולסיביות ופגעו בה ובבית המשפט טוב מדובר באישה ,בת היישוב הוותיק, מוצא אשכנזי מבוסס, שאביה היה עסקן של הגוש במפא"י, שפסעה כל שבת עם משפחתה לבושה בבגדי שבת לבית המפלגה הסמוך ושכל חייה הבינה והפנימה שהיא נמנית על העילית השלטת. לא ניתן לה להשתחרר מעקרונות ומהנחות יסוד שהוטמעו מילדות ואיני תמה על כך שהיא ראתה בכל מי שאינו נמנה על המחנה שלה אויב. באינסטינקט נכון היא מזהה שמדובר במאבק חברתי ולאו דווקא רעיוני.
לסיכום לעולם לא ימצא זמן נאות לדון במעמדו של בית המשפט העליון. תמיד תוכרז כל יזמה שישבה לצמצם את סמכותו כנוגדת את שלטון החוק וכפוגעת במשטר הדמוקרטי. הטעם לכך נובע מהעובדה שלא מדובר במאבק רעיוני שבו ניתן לברר בנחת מה צריך להיות תפקידו של בית המשפט העליון. מדובר במאבק של העילית החברתית שמצאה עצמה בעמדה של מיעוט פוליטי ומנסה להגן בכל כוחה על מבצריה האחרונים.
מתנצל על אורך התגובה
בקיצור רב: גם התומכים בגרסה של "דמוקרטיה רזה" או "דמוקרטיה פורמלית" (להבדיל מדמוקרטיה מהותית), סבורים שיש זכויות שקיומן חיוני לדמוקרטיה. מעבר לזכות הבחירה, כמובן, מדובר בין השאר בחופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש ההפגנה, למשל. כולן מגלמות את הביקורת, החיונית לדמוקרטיה. יכולת לבקר את השלטון, להציג תמונת עולם ואג'נדה חלופיות, כדי לאפשר אופוזיציה וחילופי שלטון. בלעדי האחרונים – אפילו אותם תומכים מסכימים – לא תהיה דמוקרטיה.
הצרת צעדיהם של החושבים אחרת מהשלטון וזכותם לבטא זאת היא תמיד רק הצעד הראשון.
משה
בתוך העדה שלי אני יושב, ואני מעוניין לספר לך את מה שאתה כנראה יודע היטב: ההתמרה של עמדות בכירות להון מוצתה כבר לפני עשור בערך. כיום, צאצאי מקימי המדינה יושבים מצוין מבחינה כלכלית, ואין להם שום מבצרים להגן עליהם. כל מה שהם צריכים הוא חשבון בנק מנוהל באופן הגון מבחינה חשבונאית, ויהיה בסדר. ממה שאני שומע, גם משפחת בייניש היא פחות או יותר מסודרת. המאבק הסיזיפי של הנשיאה – שאני מתנגד לו לפחות כמוך – נובע אך ורק מראייה אידיאולוגית, סדורה יותר או פחות, של מה שחשוב וטוב לישראל. אם אתה חושב שבייניש מונעת מטעמי הגנה-על-שבט כלשהו, האם יש מצב שאתה יכול לספק הוכחות כלשהן לטענה הזו ?
שוב, אל תראה במה שאני כותב תמיכה בשיפוטיזם. אבל הבעיה בשיפוטיזם – וגם כח המשיכה שלו – נובעים דווקא מכך שזו תפיסה רעיונית וערכית שאפשר להזדהות איתה, ולא מין קומבינה של אשכנזים ותיקים וגו' שנועדה להנציח את עצמה.
אף אחת מההצעות אינה פוגעת מהותית בזכויות היסוד אלא הן קובעות נקודת איזון שונה והעובדה שמדינות דמוקרטיות למהדרין אכן יוצרות נקודות איזון שונות בין זכות לשם טוב לעומת חופש ביטוי,בין פעולה פוליטית לגיטימית ובין פעולה בשירות ממשלה זרה. בעצם העובדה שהצעות כאלו נידונות אין פגיעה בדמוקרטיה וגם לא בקבלתן הגם שניתן להתנגד להן כמו לכל הצעת חוק. הגדרת ההצעות כפגיעה בדמוקרטיה היא בעצם הפגיעה עצמה שכן תכליתה לשלול בכלל את הזכות להעלותן באופן מעשי. על פי המבחנים המחמירים את פוגעת אנושות בדמוקרטיה מאחר ואינך מגלה התלהבות לביטול דרישת הסף של זכות עמידה. אני אפילו מעיז להרחיק לכת ולחשוב שהביקורת הלא מוסווית שלך על התנהלות העליון היא חתרנית ממש.
לsmolan באמת אין להם מבצרים להגן עליהם? עמדות מפתח בכלכלה,חברות ממשלתיות,חברות פרטיות שנבנו מהקרבה אל מוקדי השלטון וכמובן מבצר העל – מערכת המשפט עצמה -ידוע מאיזה חתך סוציו אקונומי מגיעים רובם המוחלט של השופטים.למעשה גם ממשלת ישראל מורכבת[בתפקידים החשובים] מאותו חתך עצמו אבל בה יש בה יצוג לשבט המזרחי דתי-החרדי-והרוסי-אלו השבטים המוחזקים כאויבי מערכת המשפט ושלטון החוק והדמוקרטיה
מי שאינו מבין שמדובר במאבק חברתי- פוליטי על עמדות כוח מוחשיות ועל הזכות לעצב את ערכי החברה תוך דחיית השפעות לא רצויות כמו אלו של דת ומסורת ותוך צמצום משמעות הנובעת מעיקרון שלטון הרוב, נגזר עליו להיות בעמדת ביקורת עקרה ואקדמית.
לדוגמא-כל רעיון הרחבת זכות העמידה לא נועד להגן על "שלטון החוק" אלא נועד לאפשר לעליון להתערב ישירות במעשי הרשות המבצעת גם אם אין סכסוך קונקרטי בין צד נפגע לצד פוגע. כך גם יתר ההרחבות בתחמי התערבות בג"ץ. הדיון בסמכות ובמקורה והצדקתה כמוהו כדיון בשנים עברו אם למלכים יש זכות אלוהית לשלוט -מהרגע שנפתח הדיון ואפילו אם מדובר בביקורת עצמית ולא חיצונית -מקור הסמכות מתערער לחלוטין.
יש כמובן גורמים נוספים שמאיצים את הוויכוח ומשנים את גובה הלהבות -בין היתר גורמים אישיים מובהקים שלא אדון בהם כי הם יותר ברמה רכילותית-מבלי למעט מחשיבותה של רכילות אמינה
משה
כמו שכתבתי, השבט אכן המיר עמדות בכירות בהקמת המדינה ללא מעט כסף, יותר מחלקו באוכלוסיה. אפשר להניח שהדברים הללו לא הושגו רק בכוח הקומבינות המפלות שאתה רומז עליהן, אלא גם על ידי שימוש ביוזמה ועבודה קשה מהסוג שהקים את המדינה. אולי זה משהו ששימושי גם בעסקים. האמת, אפשר לשער, מורכבת, ואפילו אנשים ספציפיים היו פעם ככה ופעם ככה. במובנים הלא-מושאלים, הלא-סוציולוגיים, אין שום ספק שהרוב הגדול של ההון של אותם צאצאי ותיקים נעשה במשפט וכדין. זו הסיבה שהיום אין להם עניין כלכלי בשום דבר פרט לראיית חשבון תקינה. בית משפט לא-אקטיביסטי מאיים עליהם ? איך ? הייתי אומר שאפילו ההיפך. הקומבינות מהסוג שמשפחת חשין היתה מעורבת בהן, על פי העליונים, היו נשכרות מאד מכך שבית המשפט לא היה אקטיביסטי, ולא נתון לביקורת האידיאולוגית המקובלת. שאפשר היה להחליק את הקומבינה.
גם באופן פחות תיאורטי, אני מתקשה לראות את מה שאתה מצביע עליו. יש כינוסים של "אנחנו בצרה ולכן נתאגד" בעדה ? על מה אתה מדבר ? מי הפורום שהגדיר לעדה שצריך להיות אקטיביסטים שיפוטיים, ולמה אני לא שמעתי על זה ? איפה בעלת הבית היתה כשיצאה ההודעה הזאת ? ומה עם דניאל פרידמן, שבויקיפדיה אומרים שהוא דור שמיני בארץ ? ויעקב נאמן, בכלל מהמשפחה של הרצל ?
הלאה. במה שאתה אומר אפשר לראות בערך את הדבר הבא: דורית בייניש היא לא באמת אקטיביסטית שיפוטיסיטית, וגם ברק לא. הם בעצם אנשים שדואגים למשפחה ולעדה שלהם מעל הכל, והם בעצם מוכנים לכופף את החוק והצדק בעבורם, ובקלות רבה. הם בעצם קומבינטורים מושחתים. על זה שאלתי אם יש עדויות כלשהן. לשיטתי – שכאמור היא לא בעדם בכלל – הם דווקא אידיאליסטים מסורים מאד. אין להם שום עדה שהם בעדה, אבל יש להם תפיסת עולם שאולי באה טוב – במקרה – עם מוסכמות שמקובלות בעדה מסויימת. האידיאולוגיה הזו בעייתית מאד לדעתי, אבל בראיה מ"בפנים" – מתוך קבוצת הייחוס שאתה טוען שהיא השליטה והאינטרס המכווין – אני חושב שקל לראות שהם פועלים מכח של אידיאה. אם יש לך הוכחות למשהו אחר (ולא כאנקדוטה)… אנא שתף. אם לא, אני מציע שתשקול אותם כיריבים רעיוניים, ואת הסכנה שהם מגלמים כסכנה רעיונית, שיכולה להשתלט גם על הלא-אשכנזים-ותיקים שבינינו (אפילו על דתיות, מזרחיות, ימניות, ערביות).
[…] גם וגם: זה כן הזמן (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]
smolan יקר -המענה לטענותיך מחייב אכסניה אחרת וכמה וכמה רשימות-גם כך אני חושש שניצלנו את הכנסת האורחים של הכותבת מעבר למידה-בהזדמנות אחרת. הערה אחת בכל זאת-איני טוען שמאבק למען אינטרסים מעמדיים או כיתתיים הוא מושחת ולא טענתי לשחיתות של אף גורם
[…] במובן מסוים הפוסט הזה ממשיך או משלים את קודמו. […]
[…] (12.12), מצטרף לשורה של מאמרים שפורסמו לאחרונה (כמו זה וזה) ומבקרים את שני הצדדים בוויכוח על המימון הזר של עמותות […]
[…] אינו מוצדק. שאפילו חוק כזה היה מתקבל (אגב, באופן אישי יש לי ביקורת על מימון ארגונים בידי ממשלות זרות) – הוא לא היה […]