קרוא וכתוב

בטור אחד בניו-יורק טיימס הצליחה השחקנית והפעילה ההומניטרית אנג'לינה ג'ולי להעלות את המודעות לסרטן השד יותר מקמפיינים רבים (גם מעוותים) המוקדשים למטרה החשובה. למרות שקראתי בשנים האחרונות לא סיפור אחד ולא שניים של נשים שבחרו לעשות אותו דבר, אין כמו חשיפה של ידוענית כדי לקדם עניין. (אף אם מדובר בפרוצדורה רפואית שנויה במחלוקת, העיקר הוא הזרקור שהופנה כלפי המחלה, האפשרויות השונות שיש להתמודד עם הסיכון וכמובן המסר החשוב ששדיים אינן מגדירות לא את האשה ולא את נשיותה). ג'ולי לא היתה חייבת לחשוף בפני העולם כולו שעברה כריתת שדיים מניעתית. זוהי זכותה המלאה להשאיר זאת כבחירה פרטית שלה. בבחירתה האמיצה להיחשף נתנה אומץ והשראה לנשים רבות וקידמה את המודעות למחלה, ועל כך יש להודות לה בכל פה. בישראל כמו בישראל זה מוסגר ביותר מדי מקומות באופן צהוב, אך גם כאן כבר היו מספר פרסומים בעקבות זאת שהביאו מידע והעלו מודעות. כמו תמיד לא איחרה לבוא גם ביקורת רדיקלית עלק, כמה קל להיות "אמיצה" כשאת ג'ולי: יפה, נשואה, מצליחה ובעלת אמצעים להרשות לעצמך. את תשובתי לביקורת הזאת אביא בסוף הרשימה. כי את רובה אני רוצה להקדיש לביקורת על מה שלא נכתב ופורסם.

המשך »

כן, איך הזמן רץ…
בדרך כלל לא נהגתי לציין כאן את השנים שחלפו, אבל עשור זה עשור.
במאי 2003 נפתח הבלוג ‘קרוא וכתוב’ באתר רשימות. הרשימה הראשונה פורסמה ב-7.5.03, בדיוק היום לפני 10 שנים. (פרוייקט רשימות הושק רשמית ב-17.5.03).
באפריל 2010 הבלוג עבר לפלטפורמה הנוכחית.
סה”כ פורסמו 1,184 רשימות.
צפיות: מהמעבר לוורדפרס באפריל 2010 קרוב ל-410,000, ועוד כמיליון וחצי בשנים ברשימות,  מאז שהכניסו שם מונה…
אפשר לעקוב אחרי פרסומים חדשים באימייל (רישום משמאל), ברסס, בפייסבוק ובגוגל פלוס.
אות מיס פיגי מתפרסם בסרגל משמאל ובדף הפייסבוק של הבלוג. זה הרסס של האות.  
לאחרונה נוסף לסרגל הצד כפתור תרומה, המאפשר לתרום דרך פיי-פאל לאחזקת הבלוג כאות תודה לשעות הרבות המוקדשות לכתיבתו. תודה לכל התורמות והתורמים.

‘קרוא וכתוב’: על שם שני הדברים שאני אוהבת ביותר.
הבלוג היה לחלק משמעותי וחשוב בחיי. המעניק לי חירות לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר: לכתוב.  

תודה מיוחדת לאורי ברוכין.
וכמובן תודה רבה לכם הקוראים! ברוכים תהיו.

אמש צפיתי – בפעם הראשונה, נדמה לי – בחלק מטקס הדלקת המשואות של ערב יום העצמאות. אני לא חובבת גדולה של טקסים כגון זה. אבל השנה ראיתי חלק, כאמור, ושמחתי כי ראיתי את ד”ר מאיר בוזגלו מדליק משואה. שמחתי על הכבוד שניתן לו ולא פחות מכך על הכבוד שהתכבדנו אנו בכך. ושמחתי גם לראות אדם שאני מעריכה מדליק משואה בטקס ממלכתי של יום העצמאות בלי הצטדקות; ועוד הוגה את המילים המפורשות – רחמנא ליצלן – “לתפארת מדינת ישראל”.

המשך »

טרנד חדש מתהווה לו, ואני לא ידעתי. לא לעמוד בצפירת הדומייה של יום השואה. בהפגנתיות. עד כדי כך שיש מי שמספרים לנו במילייה הזה שהם דווקא כן עומדים, ולנוכח הטרנד, בהפוך על הפוך, זה כבר המעשה החתרני!

בתחרות של מי יותר חתרני / שמאלני / רדיקלי / קיצוני אף פעם לא השתתפתי, יש להודות. לא שפחדתי ליפול מהקצה (אל דאגה: לא באמת נופלים. זה עיגול ורק מתחברים בו לקיצונים מהצד השני), כמו מטעמים של דבקות באמת פנימית.

באחד מפרקי הסדרה על ישעיהו ליבוביץ שהוקרנה לאחרונה, הוא נשאל אם הוא עומד בצפירה. האמת שאינני זוכרת אם מדובר בצפירה של יום השואה או של יום הזיכרון (שיש לשער שלגביה מתנהלת התחרות אף ביתר עוז, מכוח קל וחומר). הוא ענה בהשתוממות: איזו שאלה? אני חלק מהציבור הזה. המראיינת ניסתה להקשות, שבה ושאלה למה הוא עומד. והוא שב וחזר על אותה תשובה.  כאומר: אין כאן מה להקשות, לא תקבלי תשובה אחרת. אני חלק מהציבור הזה. זאת התשובה ואין בלתה.

המשך »