קרוא וכתוב

א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.
תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.

ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.

לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.

ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.

מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה

WE THE PEOPLES OF THE UNITED NATIONS DETERMINED

• to save succeeding generations from the scourge of war, which twice in our lifetime has brought untold sorrow to mankind, and
• to reaffirm faith in fundamental human rights, in the dignity and worth of the human person, in the equal rights of men and women and of nations large and small, and
• to establish conditions under which justice and respect for the obligations arising from treaties and other sources of international law can be maintained, and
• to promote social progress and better standards of life in larger freedom,

מחויבויות אלו – הלקוחות מתוך המבוא למגילת (צ’ארטר) האו”ם – הנחו, כנראה, את העצרת הכללית של האו"ם שכיבדה את הרודן המת של צפון קוריאה, קים ג’ונג איל, בדקת דומייה. ככה ייעשה באו”ם למי שהמשטר בראשותו ייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שהתחוללו במדינה כלשהי (כן, אפילו יותר מישראל, imagine). בין היתר הרעבת מתנגדי משטר, מחנות ריכוז וניסויים בבני-אדם.

יחסית לחומרתן, מיעטו הפגיעות להגיע לתודעתנו בגלל סגירותה ההרמטית של המדינה הזאת. סגירות היוצרת עיוות מובנה בתמונה שמתקבלת לגבי פגיעות חמורות בזכויות-אדם בעולם. כתבתי בעבר על הפרדוקס הזה, שבו דווקא מדינות דמוקרטיות בעלות תקשורת חופשית “זוכות” ליותר ביקורת כי הקורה בהן חשוף לעין הבינלאומית. ואילו אלה המבצעות בשיטתיות מעשי זוועה רצחניים בלי אינטרנט זוכות לפחות ביקורת.

המסקנה לא צריכה להיות או”ם שמום. אבל כן, קודם כל, הבחנה בין ענפים שונים שלו. חלק מהגופים המרכיבים אותו ופועלים בו נשלטים על ידי יחסי הכוחות והאינטרסים של הפוליטיקה הבינלאומית. ומי שחושב שהיא נקייה והגונה יותר מזו המקומית – טועה. אבל את המערכת הענפה של אמנות בינלאומיות והוועדות המנטרות אותן, המורכבות ממומחים בתחומם – לא מומלץ לשפוך יחד עם המים הפוליטיים של העצרת הכללית, מועצת הביטחון ואפילו המועצה לזכויות אדם,  לצערי. בינתיים אין תחליף למשפט הבינלאומי של זכויות אדם, על אף יכולת האכיפה החסרה שלו, ודאי שיחסית לזאת של המשפט הפנימי. הבחנה בין המוסדות השונים של האו”ם נגזרת גם מהמעמד השונה של ההחלטות שלהם על פי מגילת הארגון עצמו. אבל למרות ואולי בגלל מעמדה ההצהרתי בעיקרו, ביקורת על העצרת הכללית ובעיקר על הצעד האחרון והמבזה שלה – לא צריכה להיחסך.

עוד בנושא:
אותי זה לא מצחיק
רכבת סיאול
רחוק מן העין