קרוא וכתוב

איש ואישה ואיש מאת סביון ליברכט. הוצאת כתר, 224 עמ', 56.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 17.6.1998

מותו של אדם קרוב הוא אחת החוויות היותר קשות ומטלטלות שמזמנים לנו החיים. מותו של הורה מסיר את מעטה המגן שמעניקים לנו הורינו מאז ילדותנו, מקלף את השכבה האחרונה שסברנו שמגינה עלינו, משאיר אותנו אין-אונים מול ידיעת סופיותנו וחשופים אל מותנו המתקרב שלנו. כאילו אומר לנו הטבע: אתם הבאים בתור.

ליווי של הורה חולה ההולך ודועך אל המוות, אם הוא מותיר בכלל מרחב נפשי ורגשי לדבר-מה מחוץ לכאב ולהתמסרות, מאפשר לנו להיפרד מההורה וממה שהוא מייצג בחיינו. חשבון נפש שלנו עם עצמנו ולהתחשבן התחשבנות מרה איתו. אין זו רק הגסיסה. זוהי גם הזיקנה על כל עליבותה; הקושי לראות מקרוב את ההורה הכל-יכול של ילדותנו הופך לילד תובעני וגחמני, מאבד את זיכרונו ואת השליטה על תפקודי גופו.

המצב השביר הזה, שאליו אנו נקלעים מול מותם המתקרב של הורינו, דולה מאיתנו סדרה של תגובות אפשריות. את חמוטל, גיבורת הספר, הוא משליך אל זרועותיו של שאול, שאותו היא פוגשת בבית החולים. כמוה, גם הוא מלווה הורה במסע הפרידה מן החיים. שניהם נשואים והורים לילדים, אך החוויה העזה שהם עוברים יוצרת ביניהם את החיבור החזק מכל: חיבור הנואשים.

"זאת אני, אמא, חמוטל", חוזרת חמוטל ומזדהה בפני אמה שאיננה מכירה אותה, בביקוריה היום-יומיים בבית החולים הסיעודי. בתה של שכנתה לחדר אינה חדלה להציג בפני אמה את אלבום התמונות המשפחתי ולספר את סיפורן, כדי לנסות ולהשיב דרך התמונות את זיכרונה שאבד. חמוטל מתבוננת בריטואל הכפייתי, העקשני והנואש ונזכרת בתמונות מימי ילדותה שלה. אמה, ההופכת לנגד עיניה ליצור חסר-אונים, מפיקה ממנה מנעד של רגשות: רכות, חמלה, ייאוש ורחמים עצמיים.

ברגע של כנות עצמית מבינה חמוטל שאפילו מול המוות איננו פוסקים מלהפעיל כוח על זולתנו:

'אני יודעת למה אני באה', אמרה בלבה. לא רק כי היא העד האחרון של ילדותי. אני באה כדי לפצות את עצמי על כל השנים שהיא דרסה אותי. עכשיו אני חזקה והיא חלשה – ואת זה אני באה לחגוג. וגם לבזוז את הרוך שלה כלפי, שאז לא יכלה לתת לי ועכשיו היא לא יכולה לעצור. אין בזה שום אצילות, זה עניין פשוט של מלחמה: המנוצח מחכה לרגע הנכון שבו המנצח ייחלש, והרגע הזה, אם מחכים לו בסבלנות, מגיע תמיד, ואף פעם לא מאוחר להתענג עליו'.

חמוטל, עורכת כתב-עת לפסיכולוגיה ואם לשתיים, חשה כי נעזבה על ידי משפחתה בהתמודדות עם אמה, ופרשיית האהבים מחדדת את המשבר בחיי נישואיה והופכת אותו לגלוי. שאול מגיע לסעוד את אביו משיקגו. דירת אביו, שבה הוא מתגורר בעת שהותו בארץ, משמשת את השניים למפגשיהם.

מפגש בצל המוות הוא לעולם מפגש קיצוני. כבר בקפה הראשון מוצאת עצמה חמוטל מספרת לשאול דברים אינטימיים על אמה שלא העזה לדבר עליהם עם הקרובים לה, במקום ללהג דברי ריק כמקובל בפגישה ראשונה.

כאילו היטיבו להכיר זה את זה בחיים קודמים, ועכשיו היה עליהם רק לדלות את המראות ואת הקולות מתוך הזיכרון (…) ופליאה התעוררה בה איך חיה כל השנים, רבות מהן בתחושת שלמות, בלי שהאיש הזה, שאת שמו לא ידעה עדיין, היה חלק מחייה.

האמנם מוצאת חמוטל בשאול את אותן איכויות שהיא מדמה למצוא, כאילו סוף סוף היא יכולה להיות היא עצמה ולמצוא מנוחה? מעמדת הקורא הביקורתי, המרוחק כבר ממות הוריו, וזיכרון הכאב הקורע את בית החזה כאילו תולשים איבר מגופו התעמעם בו זה כבר, קל לנו לומר כי אין אלו אלא תכונותיו של המצב הקיצוני שהיא נתונה בו.

זהו סיפור אהבה שסופו ידוע מראש; אין לו תכלית אלא פרידה. "תרגיל כפול בפרידה", מכנה חמוטל את היכרותם. הפרידה הצפויה מהאהוב שיחזור לביתו שבשיקגו לאחר מות אביו מלווה כהד את הפרידה הגדולה מן האם. מה שונה פרידה מאדם שנשאר על כדור הארץ, גם אם רחוק, גם אם בלתי-נגיש ואסור במגע, מהפרידה ממי שעוזב את ארץ החיים לעד.

"ועכשיו שאיני יכול לטלפן/ולהגיד לך שלא אבוא או שאבוא/אני מבין את פשר אהבת אושרי/המעוות אי אז כשעזבה אותי אהובה/אחת ובלילות הייתי מחייג במין/תאווה רק כדי לשמוע את קולה הנזהר/מעבר לים מבקש לא לטלפן יותר אם אפשר", כתב יצחק לאור. אבל חמוטל נלפתת בשאול, נאחזת בפרידה ממנו, לבה משתולל מכאב.

מנגנון גופני מוכר מאפשר לנו לעשות מניפולציה על הכאב. כאשר קשה לעמוד בכאב גופני נוקב, אנו גורמים לעצמנו כאב במקום נוסף. המוח מתרכז בו ו"שוכח" את הכאב המרכזי. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כותב לה שאול בפתק שמצורף לזר הפרחים שהוא שולח מעבר לים ביום הולדתה. אבל הזמן – זה יכול גם יכול לכבות אותה, כפי שהוא יכול כמעט לכל רגש שבנו. רק עם האובדן שבמוות קשה לו, לזמן, וגם עם כאב האובדן הזה אנחנו ממשיכים לחיות.

הגעגועים לשאול עדיין עזים, אך כעת תבין חמוטל את מקומם ביחס לגעגועים אל אמה ואת התפקיד שמילא האיש הזה בחייה כשליוותה אותה בימיה האחרונים. "כך דרכו של העולם, שאנשיו מבינים את חייהם בדיעבד", היא מסכמת לעצמה מתוך מחנק הגעגועים, הזיכרונות והחמלה.

המוות הוא אירוע חריף ונוקב עד מאד, החודר אל המקורות העמוקים ביותר של הייסורים האנושיים, אמר מישהו. אך הוא גם מזמן לנו, כמו לחמוטל, אפשרות להגיע אל הקצוות שלנו. לא כולם רוצים להגיע לשם.

עד היום הוציאה סביון ליברכט ארבעה קבצי סיפורים ואת המעבר אל הרומן הראשון, זה שלפנינו, היא מבצעת בהצלחה מרובה. אהבתי את הכתיבה הזורמת, המשכנעת והלא-מאולצת; את עושר השפה וגמישותה ואת האופן שבו ליברכט לשה ומותחת אותה; ויותר מכל, את היכולת להתחבר דרכו, מחדש, אל החוויות המרכזיות ביותר של הקיום האנושי ואל האופן הפרטי מאד שחוויתי אותן אני.

אהבה ומוות – שני מרכיבים שיכולים בנקל להפוך כל יצירה לקיטש, או לסתם רומנטיקה. ליברכט מצליחה לצלוח באופן משכנע את הספר בלי ליפול לאף לא אחת מן המלכודות. לאורך הספר עובדת הגיבורה בקדחתנות על גיליון כתב-העת שהיא עורכת, המוקדש לטכניקה תרפויטית על-פיה חוזר אדם ו"מתקן" את חלומותיו, תופר לעצמו סוף נראטיווי שונה לחלום כפי שנחלם, תוך כדי שהוא מפרש מחדש את חייו ומחזיר לעצמו שליטה עליהם. גם לחמוטל עצמה תזדמן האפשרות הנדירה של תיקון. היא תדע, בסוף, שזו היא, חמוטל.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

מצד שני גיליון מס' 11. דפנה ברעם (עורכת), הוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיווית, 43 עמ', 15 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 20.5.1998

הפתטיות שבהוצאתו, באיחור כה רב, של גיליון המציין 50 שנה להחלטה על חלוקת הארץ, מייצגת אולי את הפתטיות הכללית שאופפת את קבוצת השמאל הרדיקלי שמאחורי כתב העת הזה. לא משום שהם אינם צודקים, לפחות בחלק מן המקרים, אלא משום שמיקומם בקצה השמאלי ביותר של המפה הפוליטית הישראלית מקרב אותם, לפחות מבחינת הקנאות, לאלו שממוקמים בקצה הימני ביותר שלה. מה לעשות שהמעשה הפוליטי אינו מורכב רק מצדק, לפחות לא בצורתו המוחלטת או הטהורה, אלא הוא מערב לעתים קרובות הכרעה בין רע לרע יותר, קביעת סדרי עדיפויות ואפילו לפעמים שיקולים פרגמטיים (פוי!); אבל לחלק גדול מהשמאל הרדיקלי-הסוציאליסטי, המלה "ליברל" מורה על המגונה מכל, והשמאל המתון הוא אויב גדול בהרבה מהימין. עמדה זו לא רק דוחקת אותם לשולי הפוליטיקה הישראלית, היא גם שוללת מהם כל כוח אפשרי לשנות בה משהו.

מוצאם האחרון של אנשי-השוליים הוא אכן המלה, אבל נשק המלה הופך לחרב פיפיות משעה שנעשה בו שימוש דמגוגי ופשטני. כך כותב אודי אדיב כי תכנית החלוקה היתה בעלת אופי פוליטי-מניפולטיווי, "ניסיון של הזרם המרכזי הציוני לכפות את הפרוגרמה הסובייקטיבית שלו על מה שמקס ובר היה מכנה 'הטוטליות של התנאים הכלכליים-חברתיים'". אדיב מתיימר לחשוף את הפן ההיסטורי היחסי של החלוקה, היותה מעשה אדם, בניגוד לטענה הישראלית ההגמונית המציגה אותה כבעלת מהות על-היסטורית, ועל כן הכרחית. ואולם הצגה זו של הדברים אינה נכונה. איש אינו מכחיש כי החלוקה היתה מעשה בהיסטוריה, וככזאת ברור שנעשתה בידי אדם. החלוקה קיבלה תוקף מכוח ההקשר בו התקבלה – עצרת האומות המאוחדות (מה לעשות וההישענות על החלטות האו"ם לא יכולה להיעשות רק כשזה נוח) – וכמובן מכוח תוצאותיה: הקמת מדינה ריבונית ליהודים והחמצה היסטורית של אפשרות כזאת בעבור הפלסטינים.

"הסכמים בינלאומיים או החלטות או"ם אינם מקור ללגיטימיות, אלא לכל היותר קיבוע של יחסי כוחות מקומיים ובינלאומיים, ללא כל קשר עם צדק וזכויות", קובע מיכאל ורשבסקי, וממחיש את ניתוקה של הקבוצה הזאת מהמציאות בכלל ומהמציאות הפוליטית בפרט. אכן, אין קשר ישר בין הסכמים בינלאומיים לצדק, כמו שאין קשר הכרחי כזה בין משפט לבין צדק. עם זאת, מאז מלחמת העולם השנייה חותרת הקהיליה הבינלאומית לבסס מנגנונים על-מדינתיים דווקא כדי להעמיד את זכויות האדם מעל גבולות המדינה הריבונית ולאכוף אותן בתוכה ביעילות. התעלמות ממוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם כמקור תוקף ולגיטימציה, יש בה מיסוד של הסהרוריות הפוליטית.

פתטי מכולם אולי הוא אלי אמינוב, שמצהיר בפתח מאמרו כי החלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ "שמה קץ לסיכוי של שתי הקהילות בארץ להקים מסגרת משותפת, דמוקרטית ועצמאית". ההחלטה לפיכך, אם לא ידעתם, היא אם כל רע; בלעדיה היינו היום שוויץ. ואני חשבתי שפשרה וחלוקה הן לעתים מוצא יחיד והכרחי, גם אם לא אידיאלי. דווקא חיידר עבד-א-שאפי, ביושרו האופייני, מודה בטעותם של הפלסטינאים: "היה על הצד הפלסטיני לקבל אותה ולפעול למען השגת השלום ויצירת אפשרות של דו-קיום בין שני העמים" הוא כותב מעזה; אולי כי הוא שילם על בשרו את המחיר הכואב של הסירוב של אז, שלא כמו מרבית הכותבים. אלה קובעים כי לא ניתן היה לצפות מהפלסטינים שיסכימו לה, מאחר שבהסכמה כזאת היה משום ויתור מוחלט על כל האינטרסים הלאומיים שלהם. מדוע כאשר מדובר בקבלת החלוקה מצד הפלסטינאים יש לפנינו ויתור על הלאומיות, וכשמדובר בישראלים אין זה כך? התשובה הניתנת – שישראל הסכימה כי ידעה מראש שהפלסטינים לא יסכימו – היא דחוקה, מאולצת, ומניחה את המבוקש.

אנטון שמאס בוחן את תוצאת החלוקה, ומצביע בצדק על כך שהכרזת העצמאות של ישראל בחרה לציין רק את חלקה הראשון של החלטת האו"ם, תוך התעלמות מהעובדה שלצד המדינה היהודית אמורה לקום מדינה פלסטינית. בן-גוריון הערמומי החליף את המשפט "במסגרת החלטת האו"ם" ב"על יסוד החלטת האו"ם".

שמאס גם ריאליסט יותר: הוא מיטיב להכיר בכך שמדינה דו-לאומית תתאפשר רק בשלושה תנאים, שהסיכוי להתממשותם קלוש ביותר: ביטול אופייה היהודי-הציוני של מדינת ישראל, הטמעה של הצירוף "מדינה דמוקרטית" בידי הפלסטינאים, וקיום רוב חילוני בשני המחנות.

החלטת החלוקה היא המסמך המוכחש ביותר בתרבות הישראלית, אומר אמנון רז-קרקוצקין, שמאזכר אף הוא את התנערותה של ההכרזה להקמת המדינה מעקרון החלוקה, מה שאיפשר במשך שנים לשלול לא רק את הקמתה של מדינה פלסטינית אלא גם את הזיכרון הפלסטיני, והתנערות מוחלטת מן האחריות לגורלם של מאות אלפי פליטים. ההכחשה שימרה, ועודה משמרת, "תודעה מעוותת, לפיה היהודים הסכימו, הפלסטינים סירבו, וסירובם הוא בסיס ההצדקה לגורלם".

על רקע המאמרים האחרים בולט רז-קרקוצקין בניתוחו הבהיר והמנומק, שמציב נכוחה את השאלה הנכונות בלי לעשות לעצמו הנחות. שלא כרבים מעמיתיו לגיליון, הוא אינו מבקש לכפות את הפתרון הדו-לאומי הר כגיגית, אלא מכיר ביותר מאפשרות קיימת אחת, תוך עמידה על כך שהערכים המרכזיים שמגלמת בתוכה החלטת החלוקה, על כל מגרעותיה, הם בסיס לכל דיון ותנאי לכל הסדר. לעומתו, אלה המתעקשים על מדינה דו-לאומית חילונית-דמוקרטית כפתרון ההוגן היחיד, יקבלו לבסוף את שמקבל כל מי שמתעקש על הכל: לא כלום.

בעייתו של "מצד שני" איננה חוסר-האיזון; כבר משמו ברור שהוא בא לתת את הצד השני של השיח, שרוב הישראלים חשופים רק לצדו הראשון, זה שמבטא את ההגמוניה השלטת. אבל מקריאתו עולה שהעומדים מאחוריו נתקעו עם אותה קלטת לפני שנים, והם משמיעים אותה שוב ושוב בלי להתייחס למציאות שהשתנתה.

לקלטת השבורה הזו אין כל סיכוי לשכנע משום שהפתרון האולטימטיווי של משמיעיה – מדינה דו-לאומית, חילונית-דמוקרטית – לעולם לא יתקבל כמציאותי. עדיין לא שמעתי נימוק שישכנע אותי מדוע לכל עם בעולם מגיעה הגדרה-עצמית, רק לא לעם היהודי; וזאת, אם לפשט, היא תמצית טענתם. לעומת זאת, אין ספק שכל הקוראים בגיליון באים – מתוך התעמתות עם תפיסתם של מרבית הכותבים בו – לכדי בירור עצמי של תפיסת הציונות שלהם עצמם. זו שלי, לפחות, היא מינימליסטית ביותר: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זאת בלבד. לא לגיטימציה להפקעת אדמות, גירוש, שלטון צבאי ואפליה.

העובדה כי הגשמת הציונות היתה כרוכה בעוול לעם אחר, ההכרה בעוול הזה והנכונות לפצות עליו בדרכים מסוימות, כמו מאבק נחוש בכל נטייה גזענית ולמען שוויון זכויות מלא לכלל האזרחים – זהו אולי הבסיס המוסרי המשותף של השמאל הישראלי. מה שמבדיל אותו מהקבוצה של "מצד שני" הוא שבעבורה, גרימת עוול היא עצם מהות הציונות; ואני, מטיעונים מהותניים (אסנציאליסטיים), מתרחקת כמו מאש.

ניסוח נאה למהותנות הזו נתן יונתן בן-נחום, שבמכתבו למערכת מגיליון מס' 4 של כתב-העת, הצליח לאבחן בדקות את הקרבה הזאת שנוצרת בין שני קצותיה הפנאטיים של המפה הפוליטית: "ארשה לעצמי לומר לכם במה אני מאמין: אני מאמין כי הרעות יורדות על עולמנו בגלל אלה הנוטלים לעצמם את הזכות לקבוע למי מגיע להיקרא בן-אדם ולמי לא. "מי כאן יהודי, זה אני קובע!" – אמר הרמן גרינג, ואתם רוצים לקבוע מי הוא בן אדם: את מי אסור להרוג, ואת מי מצווה להרוג, על איזו רעה חובה לצעוק, ועל איזו חובה לשתוק, למי אסור להתגונן ולמי זו זכות מקודשת – בכל אלה אתם חלק בלתי נפרד של הימין, בישראל ובעולם".

לאחר קריאת גיליון מספר 11 צריך להוסיף כי ההכרה שאין מתקנים עוול אחד בעוול שני היא יסוד מוסרי. את היסוד הזה באים לקעקע, בדרכם, אנשי "מצד שני".

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

צד האהבה מאת נוגה טרבס. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ‏107 עמ', ‏44.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 3.6.1998

אהבתי את ספרה הקודם של טרבס, "האיש במעיל הגשם הוורוד", שבו התגלה לנו קולה הייחודי. כמו תמיד, כשמפתחים ציפיות – מתאכזבים, ואני התאכזבתי מספרה החדש. במובן זה, קשה הרבה יותר לכתוב ספר שני, ולטרבס המשימה קשה אף יותר, מפני שספרה השני הוא ספר סיפורים.

הסיפור הקצר הוא ז'אנר שמחייב את אמנות הסיפר במיטבה; רק השירה עולה עליו בציפייה שהיא יוצרת בנו, לפגוש גביש מזוכך וזוהר. אל הסיפור הקצר אנו ניגשים עם ציפייה לפונקציונליזם שאולי הושרש בנו על-ידי הסיפור התנ"כי, הדגם האולטימטיווי כמעט לז'אנר הזה. גם אם כל שרוצה המחבר הוא לספר לנו סיפור, עדיין נבחן כל אובייקט סיפורי ונשאל: מה תפקידו כאן?

כל קורא מיומן של קובץ סיפורים יודע כי סדר הסיפורים קובע, וכי משמעותיים במיוחד הם הסיפור הראשון והאחרון בקובץ. הפגישה הראשונה תקבע את מערכת הציפיות של הקוראים מן הספר, תכונן את החוזה בינם לבין המחבר, ותאמר להם דבר או שניים על אמצעי הפרשנות שיהיה עליהם להפעיל. דרך הסיפור האחרון נפרדים מן הספר, ועל כן הוא חורת בזכרוננו את שיישאר ממנו.

"אני קוראת לך", הסיפור הפותח את הספר, הוא אולי הטוב שבו. היכולת להזדהות עם הגיבורה נובע קודם כל מהעובדה שהסיטואציה הסיפורית – ההמתנה הבלתי-נסבלת לטלפון מהאהוב – מוכרת כמעט לכל אשה.

המונולוג הפנימי שלה, שמרכיב את הסיפור כולו, עובר מתירוצים בדבר חוסר-יכולתו להתקשר, דרך השבועות להתחיל להאמין באלוהים אם השיחה בוא תבוא, עד להכרה שהיא לא. אבל הטלפון כאויב הוא רק מטונימיה לגבר כאויב. משום שמסקנתה של הגיבורה, בשלב מוקדם למדי של ציפייתה היא

אולי לא הייתי צריכה לומר לו מה שאמרתי לו בפגישה האחרונה. אסור להגיד להם שאוהביםואותם, הם מתחילים להתקפל, להתקמט, להתכרכם, להסתמרר, להתכדרר, להתכווץ, להיסגר, להתחמש, להרתע, לבצע נסיגה טקטית, להתרחק להיזהר, להתחלות, לנסוע מחוץ לעיר, להיות פתאום עסוקים נורא בעבודה, או מה שהכי גרוע להתגייס למילואים לכמה שבועות כי הם מפקדים בצבא.

ולמרות שזה כבר לא בזמנים ההם, ולמה, בעצם, שהאשה העצמאית לא תרים טלפון בעצמה, תוצאת הבדיקה של מלחמת המינים, שמתבצעת כאן, היא שדבר לא השתנה. אולי משום כך הספר "הכללים", שמסביר לנשים בנות ימינו את כל הטקטיקות איך סוף סוף לתפוס אותו אחת ולתמיד, היה להיט היסטרי באמריקה. לא, גם האשה המודרנית תחכה. גם אם הציפייה הזאת תביא אותה לסף התמוטטות עצבים, גם אם ההכרה בכך שהיחסים הסתיימו שלא ברצונה, מושווית כאן באופן מטונימי ומטאפורי כאחת, למוות.

הגיבורה של "צ'רלסטון", הסיפור המסיים של הקובץ, שונה מאד. רקע ההתרחשות מצדיק, לכאורה, את קבלת הדין שיש בו. מדובר בתקופה אחרת, ומי בכלל אמר שצריך לאהוב כדי להתחתן. אלא שמתברר שדווקא הבחור הזה, שהגיבורה נישאת לו בלי שום צידוק פנימי, נותן לה את החופש היקר מכל: החופש להיות היא עצמה.

זהו החופש שהגיבורה של "אני קוראת לך" איננה מסוגלת להעניק אפילו לעצמה. ואולי מהמקום הזה באה התובענות, ובא השיגעון. החופש הזה שאנו מסוגלים להעניק לעצמנו הוא תנאי לאהבה האמיתית, שהיא קודם כל, כמו שהיטיבה כל כך דליה רביקוביץ לומר, האהבה לעצמנו.

הסיפורים שונים מאוד זה מזה. חלקם ריאליסטים, חלקם אלגוריים למחצה. הסיפור "פורנוגרפיה" הוא ממש שיר שנכתב בשורות ארוכות: פיוט לירי על כל המקומות וכל הדרכים לעשות אהבה, שהמחברת במין לגלוג אירוני הדביקה לו כותרת בלתי הולמת.

הסיפור "מסע לילה" מזכיר בסגנונו את המינימליזם של סופרים אמריקאים, בתארו את האפשרות של התרחקות מהמוכר לאו דווקא על ידי התרחקות פיסית מהמקום שבו המוכר מתרחש. ברובד המטא-ספרותי מתנהל תהליך הפוך: המספרת מרחיקה עדותה עד אמריקה כדי לומר משהו על הנואשות והאובדן של יוצאי וייטנאם. כאילו אצלנו לא התרחשו מלחמות כאלה, מיותרות ומתוך ברירה ובחירה, שאנשים איבדו בהן את אמונם לא רק במערכת, אלא גם בעצמם. קל יותר לדבר על וייטנאם מאשר על לבנון, כמו שליוצרי "מאש" היה קל יותר לדבר על קוריאה מאשר על וייטנאם.

על מנת שסיפור יאמר לנו משהו בעל משמעות על עצמנו, כמו שאנו מצפים (בצדק, אני סבורה) מכל סיפור, עליו לבנות את עצמו כבעל תוקף אוניוורסלי, בלי קשר לרקע הקונקרטי שהוא ממוקם בו. את זה אנו שוכחים לפעמים כשאנחנו קוראים ספרות ישראלית, ומצפים, בציפייה שניזונה וטופחה במשך עשרות שנים על-ידי אותה ספרות עצמה, שהיא תתרחש כאן, במקום הזה, עם שמות ישראלים. והרי הדבר שהסיפור בא לומר לנו הוא החשוב בסופו של עניין, לא רק האופן והצורה שבהם הוא אומר אותו, כמו שמטעות אותנו לחשוב מגמות חדישות בפרשנות.

לקובץ סיפורים לא חייב להיות מכנה משותף, אם כי כזה דווקא מוצהר כאן: האהבה; בעיקר זו הרומנטית, אך גם סוגים אחרים של אהבה, לאלוהים, למשל. טרבס מגישה לנו בליל סיפורים, חלקם טובים יותר וחלקם סתמיים ואפילו מיותרים. לא רק שרמתם לא שווה, דומה כי היא התרשלה במלאכת הניכוש בתוך הסיפורים עצמם. הסגנון לעתים מכביד ולעתים שובה, אך הסגנון הוא רק חלק מהסיפור. את אחדות התוכן והצורה אנו מבקשים ביצירת האמנות, וכאן לא רק שזו אינה נמצאת, אלא לעתים גם קשה למצוא, מתחת למניירות של ,הסגנון, את התוכן. אינני יודעת אם אי-שם בדרך מספרה הראשון לזה הנוכחי אבד קולה הייחודי של טרבס; אני לפחות, התקשיתי למצוא אותו כאן.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 10. עורך: עדי אופיר, עורכת אורחת: גלית חזן-רוקם, הוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 208 עמ' 54.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 13.5.1998

מתחילת הופעתו של כתב העת "תיאוריה וביקורת" מתגלמות בו שתי בעיות עיקריות, שאינן פוסחות גם על הגיליון הזה, המוקדש לתרבות עממית. הראשונה היא בעייתו של כל כתב עת כמעט: רמתם הלא שווה של המאמרים המתפרסמים בו. השנייה, שהיא ייחודית ל"תיאוריה וביקורת", נוגעת לעובדה שלמרות שהוא כתוב עברית, כמעט שאי-אפשר להבין את שפתם של חלק מהמאמרים.

לזכותו של גיליון זה ייאמר שמספרם של המאמרים האלו – שלמולם משפשפים הקוראים, ואפילו הם משכילים ומיומנים, את פדחתם בייאוש – הוא מועט. ייתכן שכתב-העת הזה מתחיל לפלס את דרכו למקום מרכזי יותר בשיח האינטלקטואלי, ועל כך יש לברך. השימוש בעגה מקצועית המבודדת קהילה מקצועית ומבדלת אותה מן הציבור הרחב הוא פרקטיקה שראויה למחקר בפני עצמו, ואולי מן הראוי שדווקא "תיאוריה וביקורת" ייתן במה למאמר כזה, למרות שמן הסתם הוא איננו שייך לחקר התרבות העממית.

הגיליון שלפנינו מציג מאמרים שונים, שהתרבות העממית אמורה להיות החוט המקשר ביניהם. מתוך קריאתם עולה צורך בהבחנה יסודית, שהמבוא התיאורטי המקדים, של העורכת האורחת גלית חזן-רוקם, נוגע בה רק בקצרה: ההבחנה בין העממי (folk) לפופולרי. זאת משום שחלק מן המאמרים אכן עוסקים בהיבטים סוציולוגיים  ותרבותיים של תופעות חברתיות המתקיימות בשולי הקאנון, וביחסים המתפתחים בין המרכזים לשוליים, אך אינם נופלים תחת ההגדרה של "עממי". זהו, למשל, מעמד התופעה הנחקרת במאמרן של שרה הלמן ותמר רפופורט – אולי הטוב בגיליון – על נשים בשחור.

במבוא שלה, מתווה חזן-רוקם את קווי המתאר של חקר התחום:

העמדת התרבות העממית במוקד המחקר מחדדת את המודעות לניגוד בין הפרטי לפומבי, בין היחידני לקבוצתי, בין המסורתי למתחדש, בין כתיבה לדיבור, בין בורות לאוריינות, בין הקאנוני ללא-קאנוני, בין השליט לדחוי, בין המרכזי לשולי. וביתר שאת, הגדרת נושאי הפולקלור –הסובייקטים היוצרים אותו – כרוכה באופן מסורתי בהצבתם כניגוד ליישות אחרת, גבוהה מהם בסולם היררכי: אליטה, מרכז, אקדמיה, מודרניות או אפילו תרבות פופולרית.

אך היא איננה יורדת לעומקן של השאלות העולות מכך: אילו הכללות מספק לנו מחקר התחום הזה? מה ניתן לומר עליו מעבר למחקר עצמו? מדוע התופעות האלו מעניינות? (והן מעניינות!) כיצד הן קוראות תיגר על הקאנון? מהו התהליך שבו מקבלת התרבות העממית הכרה? באילו דרכים חודר אליהן הפוליטי-הקאנוני, כיצד האופן שבו הוא עצמו מגדיר את החלוקה בין הציבורי לפרטי דוחק תחומים שלמים לשוליים? ואם תרצו, מהו מעמדו של גיליון זה של "תיאוריה וביקורת" במשחק התרבותי הזה? כמה מהמאמרים עושים חלק העבודה הזאת בעצמם, אך רובם הגדול לא, וזה אולי הפספוס הגדול של הגיליון .

בין המאמרים בגיליון מופיע מאמר מרתק ומשעשע של יורם בילו, המציג לנו סיפור-בתוך-סיפור, המתאר את מערכת היחסים המשתנה בין החוקר לנחקר על רקע תרבות הקדושים והמרפאים. לאחר חילופי מקומות ביניהם תוך מניפולציה של הנחקר על החוקר, מוצא עצמו האחרון נטוע בתוך מסגרת הקשר שונה לחלוטין מזו שיצר למחקר. יעל זרובבל מתארת כיצד אגדות ילדים משמשות לעיצוב זיכרון קיבוצי; חנוך לוין כיצרן טקסטים של חדרי המתנה, דוגמת עיתונות הנשים, במסגרת הקשר הרואה בטקסט מוסד ובודקת את מקום הקריאה כפעולה בתוכו היא נושא מאמרו של נועם יורן; אחמד סעדי טוען כי ההיסטוריה של הפלסטינים הציגה אותם כאובייקט ולא כסובייקט, ומתאר את ההתנגדות התרבותית הפלסטינית כאפשרות לניכוסו מחדש של מעמד הסובייקט. דניאל בויארין מתבונן בטקסטים תלמודיים כמפגינים התנגדות לדיכוי. בויארין מסתמך על החלוקה לארבע קטגוריות שעושה ג'יימס סקוט בשיח של אוכלוסיות נשלטות: ה"ציבורי", שבו פועלים הנשלטים על פי תנאי השיח של השולטים; ה"נסתר", שבו הם אינם חשופים למבטו המאיים של השלטון ויכולים לייצר תרבות פוליטית דיסוננטית; "סיפורי תעלולנים", שבהם מוצפן התסריט הנסתר בתסריט ציבורי; ו"הגלוי" – נאום של התקוממות גלויה. אליבא דבויארין, מספק לנו השיח התלמודי גישה ישירה לתסריט הנסתר, מפתח לשפת התעלולנים שלו עצמו. כך מספקת הספרות התלמודית "מרחב פרטי בטוח, שבו היה אפשר לעבד את התסריט שהוחבא מן הכובש".

מאמרו של מוטי רגב על תעשיית המוסיקה בישראל חודר לעומקם של האופנים שבהם נדחקת המוסיקה המזרחית לשוליים. תעשיית המוסיקה הרהוטה מוצגת לא כסוכן שוק בלבד, המייצג תפיסה "נייטרלית" כשכל מעייניו ברווחים, אלא כנשא של תפיסה אסתטית-נורמטיווית שלטת, שמשרתת את הדומיננטית של מוסיקת הפופ. חסר היה לי עוד צעד אחד מעבר לדיון, אינטלגינטי ככל שיהיה, בתופעה שההתנגדות לתוצאותיה כבר הגיעה לתודעת הקהל הרחב (בין השאר, באמצעות העיתונות הפופולרית).

'אלה נשים אשכנזיות, לבד, זונות של ערבים, לא מאמינות באלוהים, ולא אוהבות את ארץ-ישראל': 'נשים בשחור' ואתגור הסדר החברתי', היא הכותרת המשעשעת-המרירה למאמרן של הלמן ורפופורט. נוסף על הניתוח המצוין של התופעה, פורשות הכותבות במפורש את המתודולוגיה שלהן, ועונות להתנגדויות אפשריות למאפייניו המחקריים (כמו היותן גם חוקרות וגם משתתפות בפרקטיקה הנחקרת). אפילו מי ששייך למסורת האנליטית היריבה, כמוני, דעתו נחה מן התיאור הבהיר והמפורש של המתודולוגיה המחקרית של "ניתוח מקרה", המובא בנספח למאמר.

הצורך בהנמקה בולט במיוחד כאשר היא נעדרת, כמו למשל במאמרן של גלית חזן-רוקם והגר סלומון. נקודת המוצא למחקרן על קבוצת נשים רוקמות מתוארת כדלהלן: "נטינו להניח כי הבחירה של קבוצת הנשים לעסוק דווקא ברקמה, כצורת ביטוי המזוהה באופן מסורתי עם נשיות, קשורה בשיח הבין-מגדרי (ג'נדרי). מכאן אף הנחנו, שהדיון הפנים-קבוצתי והמחקרי כאחד יתמקדו ביחסים שבין נשים לגברים ובין נשיות לגבריות". ההנחה שהבחירה ברקמה קשורה באמירה על ג'נדר נראית לי מרחיקת לכת ולא מבוססת. אישושה במהלך המחקר הוא בעייתי: כל קבוצה חד-מינית תיטה לעסוק, בין השאר, בדיבור על המין האחר.

כל מי שהשתתף פעם בסדנה בדיבור לפני קהל יודע שאחד הכללים היסודיים, אם גם הפשטניים, אומר: "Tell them what you're going to tell them; Tell them; Tell them what you've told them". במובן מסוים, צריך גם מאמר בהיר לציית לדרישה הזאת: על הכותבים לספק לקוראים תמרורים, ציוני-דרך שיאפשרו להם לדעת את מקום הימצאם ולפלס את דרכם ביתר קלות. נוסף על המענה לדרישות המתודולוגיות ועל היותו בנוי כהלכה, עונה מאמרן של הלמן ורפופורט גם על דרישות התוכן של מאמר טוב: הוא חוקר תופעה מעניינת באופן מקורי, כתוב היטב, מספק פרשנות עשירה, קוהרנטית וממצה למושא המחקר, ונוטע אותו בהקשר המחקרי והחברתי הכולל.

הכותרת לקוחה מהתיאור הססגוני של נהגי המוניות שעוברים בכיכר פאריס בירושלים על הנשים שעומדות שם מדי יום שישי בצהריים. אין ספק ששיח נהגי המוניות מייצר תרבות עממית מובחנת, ומעמדו בשיח הפוליטי הישראלי ראוי למאמר משל עצמו. אולי בגיליון הבא?

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

דודאים מן הארץ הקדושה מאת אהרן מגד. הוצאת עם-עובד, 217 עמ'

פורסם בהארץ ספרים, 25.3.1998

ביאטריס, ציירת אנגליה ונוצרית אדוקה, מגיעה לארץ ישראל ב-1906 כדי להגשים את חלומה ולצייר את פרחי התנ"ך. בעיקר היא משתוקקת למצוא את הדודאים – פרחי האהבה המקראיים.

על הקורות אותה בעת מסעה אנו למדים ממכתבים ששלחה לחברתה ונסה, אחותה של וירג'יניה וולף, ומקטעי יומן שהיא כותבת, שניהם מוערים בידי הרופא שנשלח בידי הוריה לחלץ אותה מן המצב המשברי אליו נקלעה בארץ ישראל.

באנגליה הכירה ביאטריס את מיטב הדמויות הידועות של התקופה והיתה מקורבת לחוג בלומסברי הידוע (שעמו נמנו, כזכור, וירג'יניה וולף ואחותה הציירת ונסה בל, הסופר לינון סטראצ'י ואחרים). גם בארץ היא פוגשת דמויות רבות השפעה; במסעה היא מגיעה לביתו של האגרונום אהרן אהרונסון וקושרת קשרי ידידות עם המשפחה ובעיקר עם אחותו שרה.

המסע בארץ ישראל נועד לגאול את נפשה המיוסרת של ביאטריס, שמיטלטלת בין עוצם אמונתה וחיפושה אחר הטוהר לבין תשוקותיה הבשריות, שהן בעלות אופי הומוסקסואלי ברור. והיא אכן מוקסמת מארץ בראשית מהיכולת לגעת ממש באבנים שהוזכרו בספרי הקודש ולראות במו עיניה את המקומות שתוארו בהם, כמו גם מיושביה, הקרובים כל-כך לאדמה ולטבע.

סיפורי מסעות וצליינות בארץ-ישראל יש בשפע, וגם המשבר הפסיכוטי שעוברת בארץ ישראל ביאטריס איננו זר לקוראים. יש משהו באווירתה של ירושלים שמושך אליה את כל אותם מתנבאים בשער, משיחי שקר וסתם מעורערים נפשם. "סינדרום ירושלים", מכנים אותו אנשי המקצוע, וביאטריס נותנת לו ביטוי נאמן:

אפפה אותי הרגשת חנק, מול המרחב המקיף אותי. אני כלואה, כלואה… את מתארת לך זאת? שדווקא במרחב משתלטת עלייך הרגשה שאת כלואה במלכודת? – ומורא נכנס ללבי, כאילו כל משא ההיסטוריה של אלפי השנים מונח על "כתפי, וכל עוצמת הקדושה של האתרים שמסביב מעיקים עלי, לוחצים, עד אין יכולת לנשום.

אבל שיאו של המשבר, שישים קץ לאושר הרוחני הקצר שלה, הוא גשמי וגופני מאד. ביאטריס איננה מצליחה להיות קדושה – לא קדושה נוצרית ולא קדושה אנושית כמו זו ששמה רומז לה – ביאטריצ'ה, אהבתו הבלתי-ממומשת של דנטה.

לכאורה, מעמיד הסיפור את ביאטריס כמספרת לא-מהימנה, לפחות על פי קריאה אפשרית אחת שלו. על פי רוב, מספר בלתי מהימן הוא מי שאופן שיפוטו את המציאות אינו אמין: ילד, חולה נפש, שקרן פתולוגי, או מי שבאופן ברור אחר מתנגשת ראייתו עם אופן הראייה הסביר. כאן אנו אמורים לבנות את ביאטריס כמספרת .לא-מהימנה בגלל הערותיו של רופאה, שלאורך כל הספר קורא את ביאטריס קריאה פסיכו-פתולוגית ד"ר מוריסון אינו נותן אמון בביאטריס; אך עד כמה הוא עצמו אמין? חוות-הדעת הנוספת היחידה שאנו מקבלים מפי צד שלישי מצויה במכתבה של ונסה אל הרופא, המופיע בתחילת הספר, ובו היא מדגישה שבמכתבים שקיבלה מביאטריס לא חשה בצל צלה של התערערות נפשית כל שהיא. היא גם מספרת על הסתייגותה החריפה של ביאטריס מהדעה שמצב נפשי אקסטטי הוא פועל יוצא של מצב פסיכוטי.

בכך מטרימה ביאטריס את אבחנתו של ד"ר מוריסון בדבר מצבה הנפשי אך גם מתקוממת נגדה; שהרי לדידה, גם המשבר שהיא עוברת בארץ ישראל הוא מבחן האמונה ולא משברה של הנפש. ואכן, יש משהו מקומם ופתטי כאחד ברדוקציוניזם הפסיכולוגיסטי של ד"ר מוריסון, שמרדד כל חוויה לדיאגנוזה מה-DSM, התנ"ך של הפסיכיאטרים. תיאורו מעצב את ביאטריס כאישיות תיאופטית מוכת הזיות והדחקות ליבידיאניות שהאירועים הקשים שעוברים עליה בארץ הם פרי דמיונה הקודח והריונה אינו אלא הריון היסטרי. אבחנותיו .מתובלות במיטב הז'רגון המקצועי, דוגמת פוטיזם, דליריום טרמס, מניה-דיפרסיה לטנטית ואינפטואציה דלוזית אוזלת ידם של מדעי הנפש אל מול מורכבותה של נפש האדם תוארה גם בספרות המקצועית, אך זכתה לביטוי הצרוף והמרגש ביותר בספרו של ד"מ תומס, "המלון הלבן". שם, השאלה מהי המציאות נותרת פתוחה, כשמי שרואה בפרשנות הפסיכואנליטית שלה את חזות הכל מוצג במלוא קלונו. ביאטריס היתה בוודאי יוצאת נשכרת מתיאוריות מודרניות יותר. חיים עומר ונחי אלון אומרים לנו בספרם "מעשה הסיפור הטיפולי" כי סיפור טיפולי בעל משמעות מאפשר למטופל לומר: זהו הסיפור שלי, אני הוא גיבור הסיפור, בסיפור זה יש עתיד. לו היה ד"ר מוריסון בקי בתיאוריה הזאת, היה נוכח לדעת כי סיפורה של ביאטריס, בלא קשר למציאות העובדתית המתוארת בו, מגלם בתוכו את שלוש הדרישות הללו.

תיתכן קריאה נאיווית בספר הזה – שתתענג על תיאוריו של מגד ותרגיש שהנה שוב לפניה ספר "כמו פעם", סיפור של ממש; אבל לקוראים של סוף המילניום קשה עם זה. קריאה חתרנית, מתוך מודעות ביקורתית, כמעט מתבקשת מאליה. וזו תראה מיד את מבנה יחסי הכוח שנוצר בו: ההיררכיה שעל פיה הזרה האנגליה מביטה ,מגבוה על הילידים, בעוד שהגבר הרופא מביט עליה באותו אופן, מבטל את ראייתה ומציע פרשנות חלופית .ואינו שוכח לציין לעצמו שיש אפשרות להפיק מהמקרה הזה מאמר נפלא לאחד העיתונים המקצועיים ואולם, כפי שצריך להיות מובן מעצם השימוש במונח "קריאה חתרנית", זוהי קריאה נגד המחבר ולא כזו בה הוא חובר אלינו מעבר לגבו של ד"ר מוריסון. זוהי פעולת מחאה שלנו כקוראים מתמרדים, קריאה שחותרת .תחת ההיררכיה הסיפורית שמעמיד המחבר, ולא כזאת שהוא מסייע לבנות, לפחות כקריאה אפשרית של מי היא איפוא ה"אמת" הסיפורית? של ביאטריס או של ד"ר מוריסון? יצירת האמביוולנטיות שגורמת לקורא להיטלטל בין שתי פרשנויות חלופיות על אודות התרחשות האירועים האמיתית היא טכניקה ספרותית שבמיטבה יכולה להיות מבריקה. דוגמא מובהקת לכך היא סיפורו של הנרי ג'ימס The Turn of the Screw. הבעיה כאן היא ששתי הקריאות האפשריות מתפוגגות אי-שם במהלך הקריאה, והמתח הפוטנציאלי שיש בחוסר היכולת להכריע בין שתי הפרשנויות לגבי המציאות הסיפורית, איננו ממוצה.

ההתלבטות איננה העיקר אלא נרשמת, לכל היותר, כהערת שוליים. ואילו המבנה הקוהרנטי בדרך-כלל של הסיפור קורס בסופו לתוך מין חור שחור של סתמיות.

אהרן מגד מוכתר על-גבי כריכתו האחורית של הספר כ"אמן הסיפור הוותיק". אין כל ספק כי מגד בקי במלאכתו; הוא יודע לספר סיפור במובן של יצירת עלילה גורפת והעמדת עולם בדוי, שקושר אותנו אליו ואל גיבוריו ומשכיח לשעה קלה את העולם החיצון. בעיקר שולט מגד בכלי התיאור החי, השופע, המרגש.

אלא שמשהו חסר. כשהסיפור מסתיים נותר מין טעם מר של אכזבה על לשוננו, כאילו הסיפור לא מיצה את הפוטנציאל החבוי בו עצמו. מגד אינו מצליח ליצור שיא עלילתי והתרת עלילה שמניחים את הדעת, ועל-כן נכשל בהעמדת מבנה סיפורי שמחזיק את עצמו.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

המצאת נקניקיית הקארי מאת אובה טים. מגרמנית: גרשון ריטרמן, הוצאת נירם, ‏169 עמ'

פורסם בהארץ ספרים, 11.2.1998

הקשר בין מזון לזיכרון נפוץ למדי בספרות, פשוט משום שהוא נפוץ בחיים. יש משהו בשני החושים העיקריים שקשורים לאכילה – הטעם והריח – שמסוגל להחזיר אותנו במחי-יד למחוזות ילדות עלומים. הדוגמא הספרותית המפורסמת ביותר היא, כמובן, עוגיות המדלן של פרוסט.

בספר זה לא מדובר בעוגיות מדלן אלא בנקניקיות קארי, שהמספר מתחקה אחרי מי שהמציאה אותן, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה בגרמניה. הוא זוכר את דמותה בדוכן המזון המהיר בהמבורג, מתחת ליריעת הברזנט המשמשת לדוכן כגג, מטגנת נקניקיות ביד זריזה בתוך תערובת קטשופ, מתבלת בקארי ובוזקת פלפל שחור, ומגישה אותן על צלחת קרטון.

האשה, לנה בריקר, מספרת לו לבסוף גם איך הומצא המזון המופלא הזה; הוא שב לבקר אותה בבית-האבות שבע פעמים לשם כך.

אך סיפורה של נקניקיית הקארי הוא הרבה יותר מזה. זהו סיפורו של דור שלם בגרמניה; חייהם של האזרחים הפשוטים תחת הרייך השלישי, מאבקי הקיום שלהם, נחישותם להישרד ובחירתם כיצד לעשות זאת, מתוך שפע הדרכים שמציעה להם סיטואציה כזו, כמו כל סיטואציה.

לנה בריקר פוגשת חייל צעיר בדרכו לחזית, שעל פי גילו יכול כמעט להיות בנה. החייל נשאר ללילה, ולא רק ללילה. כך, בפשטות, מסופר לנו כיצד עורק סמל ברמר מן הצבא וכיצד נותנת לו לנה מחסה בביתה, בתקופה שבה בכל שש שניות נופל חייל גרמני. היא מסתירה אותו מעיני המלשין של הגסטפו, שבהיותו גם פקח הג"א מחזיק במפתח לדירתה ועורך בה חיפושים כשהיא יוצאת לעבודה, מאוזני השכנים מהדירה למטה ששומעים את הקפיצים החורקים של המיטה, ומהשכנה שחוקרת אותה "מה היא עושה שם בלילה".

הפנים והחוץ, והאופן בו הם מיוחסים באופן מסורתי לגברים ונשים, מתהפכים כאן. מרגע שוויתר על התפקיד הגברי האולטימטיווי, של הלוחם, מאמץ ברמר את התפקיד הנשי הקלאסי: הוא בעיקר מחכה. ימים שלמים הוא מסתכל מן החלון, מסתובב בגרביים כדי שלא ישמעו את הלמות צעדיו, מחטט קצת בחפציה הפרטים של לנה, פותר תשבצים ומבריק את הסירים בציפייה לשובה. ולנה, היא יוצאת יום יום אל העולם, לכלכל את שניהם. האינטראקציות בין הפרטי לכללי יוסיפו ויזינו את הסיפור הזה עד סופו.

לנה מנהלת קנטינה במחלקת המזון, מה שמאפשר לה להבריח מוצרי מזון נדירים לביתה ולהציע מעט נוחם לחייל הצעיר, שמבלה ימי בדידות ארוכים בדירה. אבל המזון חורג משימושו המסורתי, שבו הוא מזוהה עם אהבה. למזון, מתברר, יש גם פונקציות פוליטיות. "הרוח זקוקה לתפריטים ממדרגה ראשונה, אחרת היא ריקה מרעיונות, נוטה לביקורת. קיבה ריקה מעמיקה את הספקנות (…) לכן מוכרחים לעבוד טבחים מעולים בכל משרדי התעמולה המרכזיים", מצוטט גבלס. מזון הוא גם מכשיר חתרני, כפי שיעידו המנהלים הבכירים שנתקפו לפתע בכאבי בטן והקאות לאחר שסעדו את לבם בקנטינה.

השתלשלות המאורעות מסופרת לנו בגוף שלישי, בתיווכו של המספר. השפה יבשה, מרוחקת. סגנון התיאור הוא חיצוני, מתאר בעיקר פעולות ולא את העולם הפנימי של מבצעיהן. לקורא שמור כאן לכן תפקיד פעיל של בניית התחושות המשוערות של גיבורי הספר ושל הטעמים לפעולתם. תפקיד זה מעמיק את הזדהותנו עם גיבורי הסיפור. לא אחת מצאתי את עצמי במתח, שואלת אם הפעם יתגלה ברמר, ומה יהא על לנה לכשיתברר שהיא נותנת מחבוא לעריק. אבל השאלה העיקרית שאנו שואלים את עצמנו היא מה עומד מאחורי החלטתה של לנה להציע לברימר מקלט בדירתה. מדוע היא עושה זאת? לנה איננה ממהרת להסביר את עצמה. היא עושה זאת מאוחר יחסית בספר, וגם אז רק מתוך רצון להצדיק את מעשיה לאחר מכן:

הרבה דברים עשיתי לא נכון. ולעיתים קרובות הפניתי עיניים לכיוון אחר במקום לעזור. אבל אז היה לי סיכוי, לגמרי לפני הסוף. זה אולי הדבר הכי טוב שעשיתי, להסתיר מישהו, כדי שלא יירו בו למוות וגם לא יוכל לירות באחרים.

התפקיד הנשי המחודש עובר פוליטיזציה במובן הטוב של המלה, של מעשה הסירוב. לנה לא רק מכירה ברוע היא גם מסרבת לשתף עימו פעולה. אבל לרוע הזה אין זהות פוליטית של צד זה או אחר, אלא של מחאת היחיד מול אלימות המוות שכופות עליו הרשויות. אחת הביקורות המרכזיות על תורת המוסר של קאנט היא כי הוא אינה מכיר בהיררכיה בין חובות. לנה מכירה בה: היא משקרת כי החובה לסייע לנמלט גוברת על החובה לומר אמת. אלא שיום אחד, בן רגע, הופך ברמר מבן-חסות לשבוי ולנה ממושיעה לסוהרת. הפער בין האמת לבין מה שמספרת לו לנה איננו גדול. היא מספרת לו שהיטלר מת, ושהאנגלים הגיעו לעיר, אך מעלימה ממנו כי גרמניה נכנעה ושהמלחמה למעשה תמה, בנסותה למצות עוד כמה לילות חסד עמו. ימי ההמתנה הבדויה הם הזמן השאול של לנה. היא משננת לעצמה את הדיאלוג שתקיים עם ברמר שעה שתגלה לו את האמת, ואיננה יכולה לספר לו שראתה במו עיניה בעיתון את תמונות הזוועה ממחנות הריכוז, שמתחילות להתפרסם, כאשר הוא פוטר את סיפוריה באומרו שאלו שמועות חסרות בסיס.

האם אז מבינה לנה שהמלחמה חוללה משהו גדול בהרבה ממה שקרה לחייה הפרטיים? "הפסדנו, השבח לאל!" היא המסקנה הכללית. אבל הצילומים מעמתים את לנה עם השאלה מה היא חשבה וראתה במשך כל השנים, או נכון יותר, על מה לא חשבה ומה לא רצתה לראות. שהרי את היהודים הנלקחים למשאיות בידי האס.אס., ראתה; ואת הסיפורים על רכבות המשא בדרכן אל המזרח, שידיים מתחננות מושטות מתוך אשנבי האוויר שלהן, שמעה. אבל ל"תוצר-הלוואי" הזה של המלחמה מוקדשים רק עמודים ספורים בספר, באופן יחסי למקום שתפסו האירועים האלו בחייה של לנה.

כאשר ספר יוצר פער בין התנהגותה של דמות לבין הנורמות המובלעות שלו עצמו (הנורמות של המחבר), אין קושי להגיע לשיפוט מוסרי. כאשר הנורמות האלו מטושטשות, או בלתי-נגישות, נדרשת מאתנו התבוננות ביקורתית גם פנימה. כשממוקם המעשה הפרטי של לנה בהקשרו הכולל, מתברר כי היא כושלת במבחן קאנטיאני אחר: היא אינה מפנה את גבה, אך לא מהסיבות הנכונות.

הקושי כאן איננו בהזדהותנו עם לנה, אלא בפרופורציות שיוצר הספר ושאנו נסחפים בתוכן. ההתלבטות המוסרית במעשה הרמייה של לנה תופסת את מרבית תשומת לבנו; אנו מתעשתים רק יחד עם לנה ?כשמגיעות תמונות הזוועה. אבל אנחנו הרי היינו אמורים לדעת. מהי, אם כן, אשמתה של לנה ומהי אשמתנו? שאלת הידיעה והאחריות חורגת, כמובן, מעבר לגבולות הסיפור או האירועים ההיסטוריים. היום, עם כל אמצעי התקשורת המשוכללים שמאפשרים לנו לדעת הכל כמעט בזמן אמת, אנחנו יודעים יותר. אבל זה לא עושה אותנו אחראים יותר. גם אנחנו מעדיפים לא לראות ולא לדעת. ובעיקר, אנחנו בוחרים לשבת ולא לעשות.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

הדגים של ימת סטו מאת רורי פילגרים. מאנגלית: מרים יחיל-וקס, מחברות לספרות, 358 עמ'

פורסם במעריב 16.5.2003

ב'דגים של ימת סטו' מספרת רורי פילגרים, אמריקנית ממוצא יפני, את סיפורה של משפחתה לאורך שלושה דורות. הסיפור כולל מלחמות ותהפוכות אישיות וחברתיות רבות ביפן של המאה ה-20 (בתחילת הספר תמצאו שרטוט של אילן היוחסין של המשפחה, שמסייע להתמצא בשמות הזרים לאוזן המערבית ובקשרים ביניהם). גיבורת הספר היא הארוקו ובמרכזו נשות המשפחה, שנחישותן לשרוד ולקיים את הקשרים המשפחתיים, על אף כל הקשיים, מהווה את הדבק המשפחתי המאחד, כמו גם את הציר המניע את העלילה קדימה.

אחד השינויים המרתקים, שהספר מלווה, נוגע ליחסים בין גברים לנשים, על מעמדם וחלוקת התפקידים ביניהם, במשפחה ומחוצה לה. אלו אינם אלא שיקוף של קודים חברתיים נוקשים, הבולטים לעיני המבקרים ביפן גם כיום. היכולת להתבונן בהם מבפנים, באמצעות עיניהן של בנות המשפחה לאורך השנים, מאפשרת לחוש סימפטיה רבה לצד הביקורת.

הארוקו, שהתבגרה בתקופת השינויים עצמם, נדונה לתסכול הנובע מהידיעה שהיא היתה יכולה להפיק מעצמה הרבה יותר, אילו בחברה שבה גדלה היו פתוחים בפניה ערוצים שהיו מיועדים רק לגברים. סבתה קיי מספרת לה, שמעולם לא היה לה זמן לדאוג להשכלה שלה עצמה, וכי כל חייה חשבה רק על אושרו של בעלה ועל בריאותם של ילדיה. אך גם הארוקו וגם הקורא יכולים לזהות את הסיפוק הקיים בהצהרתה המסכמת – "הבית הוא הבסיס לאושר" – גם אם מתבקש להפריד בינה לבין צידה השני של המשוואה המרירה, שהיא מעמידה בדבר חשיבות הידיעה לנהל בית כהלכה, שהולכת ומתמעטת אצל הנשים בימינו.

שיבתה של הארוקו ומשפחתה ממנצ'וריה ליפן ההרוסה פיסית, כלכלית וחברתית, לאחר מלחמת העולם השנייה, מעמתת אותה ואותנו עם הניסיון המתמשך להמשיך ולשרוד מול מוראות המלחמות, ההיעקרות והירידה מן הנכסים. אנו תוהים, האמנם יכולים קשיי החיים לחשל אותנו מבלי להקשיח את ליבנו. בין השיטין, עולה מ'הדגים של ימת סטו' תזכורת אקטואלית מתמיד לנוראותן של מלחמות ההורסות את חייהם של בני האדם. אומץ הלב האנושי, כפי שמשרטט אותו הספר, מצוי לא בשדה הקרב, אלא בפרטים הקטנים של החיים, שנמשכים למרות המלחמות ולאחריהן, ובדבקות בחיים האלה. אלה מזקקים את חשיבותם של הבית הישן ושל המשפחה כעוגן בחיים, גם כאשר היא רחוקה מלהיות מושלמת, והיא תמיד כזאת. אין ב'דגים של ימת סטו' מרידה, אלא רק השלמה; אבל בת לווייתה היא האופט ימיות: "כשהפרחים נעלמים, בדיוק אז העלים החדשים מוכנים להיפתח", נזכרת הארוקו בדברי סבתה.

קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שאחראית ליופיו של הספר הזה. אין בו עלילה מרתקת במיוחד, סגנון מתוחכם או מסר עמוק. מה שיש בו הוא החיים עצמם, שהם יפניים ואוניברסליים בו-זמנית (וזהו, תמיד, אחד מסודותיה של ספרות "מקומית" טובה). פילגרים מספרת על כמיהה לשורשים, על ההכרח להשתנות וההשלמה עמו, על המשחק המורכב בין חובה לבחירה, ועל הצורך האנושי בהשתייכות. הסופרת מצליחה לטוות עבותות של קשר בינינו לבין דמויותיה ולהפוך אותן לחלק מעולמנו, תוך שאנו עוקבים אחרי גורלן בחרדה. העדינות והאיפוק שמאפיינים את הסיפורת היפנית שובים, שוב ושוב, בקסמם. במשפט אחד, זהו ספר שבא מאהבה.

כל ביקורות הספרות

Read Full Post »

מיוחד ל'קרוא וכתוב'

• סוף החיים. על When The Cranes Fly South ל Linda Ridzén.  
• על הסגרגציה. על הופרדנו כך – מדריך נבוכים להפרדה מגדרית ליופי תירוש.
• משהו (נורא) קרה. על אימה בהר לשארל-פרדינן ראמי. 
• קיץ יפה ונורא. על שלושה ימים בקיץ ליוסי אבני-לוי.
• ספרות העולם בספריית רות. על לונגירביאן להיידי סבראייד ואושר לאמינטה פורנה.
• היה רע, ולא לתפארת. על היה לך טוב או היה לך רע? ליעל נאמן.
• היות אדם. על הקיר למרלן האוסהופר.
• גבורה של חיי היום-יום. על דברים קטנים כאלה לקלייר קיגן.
• רומן על בן, אב ואם. על אופי לפ' בורדוויק.
• שיעורים לחיים. על שיעורים לאיאן מקיואן.
• העבר השחור של פינלנד. על השתיקות של גברת ויק לצ'ל וסטו.
• איך גורמים לאנשים להקשיב לאשה. על פליישמן בצרות לטאפי ברודסר-אקנר.
• "משפחה, אני שונא אותך!": כוחה העוצמתי של הספרות. על דבר שמתחפש לאהבה לגליה עוז.
• פסיכולוגית הולכת לטיפול. על אולי כדאי לך לדבר עם מישהו ללורי גוטליב.
• מאושוויץ להאג: ימי התום של תומס בורגנתל. על A Lucky Child ל Thomas Buergenthal.
• שיר הלל לרוח האנושית. על משכילה לטארה וסטאובר.
• כזבי המציאות ואמת הבדיון. על מבוסס על סיפור אמיתי לדלפין דה ויגאן.
• אנטומיה של חורבן. על לא העזנו לדעת לאיריס לעאל.
• אזהרה מפני אשליית המציאות המוכרת. על לעולם אל תיתן לי ללכת לקאזואו אישיגורו.
• הגוף הסורר. על רעב: הסיפור של הגוף (שלי) לרוקסן גיי.
• קפסולה של רכות וחמלה. על חייהן של שתי חתולות לפייר לוֹטי.
• גם האהבה אינה יכולה לטראומה. על חיים קטנים להאניה ינגיהארה.
• זה אבא שלך. אודיסאה של אב ובן. על An Odyssey: A Father, A son, and an Epic ל-Daniel Mendelsohn.
• תומס ה' אוגדן – הבטחה לא ממומשת. על לא אימא שלי לתומס ה' אוגדן.
• סיומם של החיים כפי שהכרת. על שנה של מחשבות מופלאות לג'ואן דידיון.
• החמלה והחסד: לא קל למות. על במזל סרטן: מסע לבלי שוב (מהדורה מחודשת) לאילנה המרמן ויורגן ניראד.
• מחלה ושמה בדידות. על אלינור אוליפנט ממש בסדר לגייל האנימן.
• נצחונה האחרון של הטוטליטריות. על הפטריוטים לסאנה קרסיקוב.
• אל תזיק: מחלה היא דבר שקורה רק לפציינטים. על Do No Harm ל-Henry Marsh.
• אפשרות המעבר. על חוצָה את הקו לנֵלָה לַרסֶן.
• החצי הריק של המבחנה. על ילד משלָךְ לשרית מגן.
• שאלת האשמה. על רשימת האימהות לגלי מיר-תיבון.
• כוחה המרפא של הספרות. על למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? לג'נט וינטרסון.
• כל אדם הוא חצי אי. על שלום לקנאים לעמוס עוז.
• להיות שם. על השתיקות ליובל ירח.
• הקסם של קרל אובה קנאוסגורד. על המאבק שלי לקרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד.
• מתחת לכל זה מסתתר עצב גדול. על סוס אחד נכנס לבר לדויד גרוסמן.
• סופר במיטבו. על המפתח שמתחת לאבן לבנג'מין בלאק.
• כל מה שאיננו יודעים. על כל מה שלא סיפרתי לסלסט אינג.
• תהום קורא. על מזל קטן לקלאודיה פיניירו.
• עדנה לדיסטופיה. על המגפה הסמוקה לג'ק לונדון.
• אני מוכן. על הנני לג'ונתן ספרן פויר.
• יהדות כאתיקה של אחריות. על לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות ליונתן זקס.
• מה חשוב בסוף. על Being Mortal ל- Atul Gawande.
• הבית כמטונימיה: להשליך ולשמוח, לסדר ולמצוא מה חשוב. על סוד הקסם היפני למארי קונדו.
• מתעד בודד הוא הלב. על אישה לבדה לאילנה המרמן.
• אוויר שפעם היה נשימה. על When Breath Becomes Air ל-Paul Kalanithi
• על קו השבר. על המקום הכי טוב בעולם לאיילת צברי.
• מים רבים לא יכסו. על בית על מים רבים לאמונה אלון.
• בארץ המראות של הסוכן הכפול. על מרגל בין חברים – קים פילבי והבגידה הגדולה לבן מקיינטר.
• כשהמוח נהפך לפתותי נייר. על אליזבת איננה לאמה הילי.
• באפר הלוחש של ירושלים דליטא. על גטו וילנה לאברהם סוצקבר.
• הצופה הפנימי. על ניצב כל הלילות להרפר לי.
• אומנה וכאבים אחרים. על ללכת בשדות הכחולים לקלייר קיגן. (וגם על כנפיים שחורות למלאך שלי לאליוט צ'ייז).
• על פי תהום: משק כנפיים מרחף של פרפורי הלב. על ויהי ערב, ויהי תוהו למיה טבת דיין.
• חריג נרדף. על הטוחן המיילל לארטו פאסילינה.
• השנים הלא נראות. על הקרקס הנסתר לג'ניפר איגן.
• התקרבות צלולה. על לב האימון: מחשבות על יוגה לאורית סן גופטה.
• החיים על כל יופיים המר. על שיר לאיזי ברדלי לקריס בריי.
• תודעה כלואה, נפש חופשייה. על תרדמת בייג'ינג למא ג'יאן.
• לשחות בים של מוות. על Swimming in a Sea of Death ל-David Rieff.
• סיפור על אמונה, אהבה וחסד. על נגיעה של מלאך לגרי גרינשפן.
• כי לי נקם ושילם. על נמסיס לפיליפ רות.
• רועת השבט. על שנים עשר השבטים של האטי לאיאנה מאתיס.
• מעבר למילים שבאפשר. על נופים ממטרופולין המוות לאוטו דב קולקה.
• ממתק עם טוויסט. על דברי מתיקה לאיאן מקיואן.
• הקיסרית. על מלכת כל המחלות לסידהרתא מוחרג'י.
• משהו השתבש. על לפני שאשרף לגאוטה הייוול.
• להטליא את קרעי הנפש. על כלבי זיכרון למדלן טיין.
• בלתי אפשרי, כמעט כל יכול ושביר עד בלי די. על יוצר ההדים לריצ'רד פאוארס.
• החיים שאחרי. על עד כאן לליונל שרייבר.
• הצד שמנגד: ובחרת בחיים. על ילדת הביצות לשיבון דואד.
• היפרמות. על בקצה המדבר לסמנתה הארווי.
• הטריטוריה של היגון. על דבר לא נותר כשהיה לקיי רדפילד ג'יימיסון.
• 17 ימים בלי ביל. על בארץ המובטחת לסבסטיאן בארי.
• הארץ האכזרית שנקראת ילדות. על ילדת פלא לרוי יקובסן.
• חידה ללא פתרון. על מפתח לאבא לג'ואן ויקרשם.
• שאלת היהודים. על מה זה פינקלר להווארד ג'ייקובסון.
• ילוד אשה. על כשהלילה לכריסטינה קומצ'יני.
• הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. על לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן לד"ר דויד סרוואן-שרייבר.
• החומרים של החיים. על קומדיה בסולם מינורי להאנס קיילסון.
• בדרכו. על סטוֹנֶר לג'ון ויליאמס.
• הזקנה היא מרחץ דמים. על כלאדם לפיליפ רות.
• הדברים יקרי הערך. על לא לישון לעולם לוילם פרדריק הרמנס.
• אנחנו העבר. על היינו העתיד ליעל נאמן.
• חוקת המוות. על אפריל שבור לאיסמעיל קאדרה.
• הבו לנו שפחות חביבות. על שעבוד האישה לג'ון סטיוארט מיל.
• התלושים והעקורים קמים לתחייה. על פרויקט לזרוס לאלכסנדר המון.
• חמלה והבנה. על המטייל לאדריאן פן-דיס.
• תאונה במשפחה. על המקרית לאלי סמית.
• יומנים. על יומן אבל לרולאן בארת', יומן להלן בר, וחיים כרותים: יומנה של אתי הילסום.
• שני ספרים על חיפוש: המגלה מאת יאן שיירסטד; האבודים – שישה מתוך שישה מיליון מאת דניאל מנדלסון.
• מיט גאס? על על מדרונות הר געש לעמוס עוז.
• את אוהבת אותי, אמא? על חייבים לדבר על קווין לליונל שרייבר.
• בולשיט. על על בולשיט להארי פרנקפורט.
• לב שותת דם. על לבי הפצוע למרטין דרי.
• מסיבת מסֵכות. על בֶּל קַנטוֹ לאַן פּאצֶ'ט.
• "זה כפול, זה תמיד פעמיים". על השניים – סיפורים על זוגיות מספרות העולם (בחרה מריצה רוסמן).
• אפלה בצהריים. על דמון של צהריים לאנדרו סולומון.
• למבוגרים עם עינים של ילד. על המעורר גיליון מס' 10.
• ציון במשפט תיפדה. על ישראל במשפט – שמעון אגרנט והמאה הציונית לפנינה להב.
• ולבי במזרח. על מזרחמערב לאמנון שמוש.
• נושאת הבשורה. על האושר השמיימי של כנען לשרי ריינולדס.
• המצב הנשי. על בעינים קשורות לסירי הוסטוט.
• כיצד נבנית זהות מוסרית. על לטענת פררה לאנטוניו טאבוקי.
• המקום שבו אנו צודקים. על אבן תחת אבן לבתיה גור.
• למאן לומר לנגף טוב. על מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן לחנה יבלונקה, ואייכמן בירושלים לחנה ארנדט.

מעריב

• נשאר מוגן בקליניקה שלו. מעריב, 11.3.2005. על מה זאת אהבה ליורם יובל
• זה קרה, זה יקרה. מעריב, 21.1.2005. על גולאג לאן אפלבאום.
• שתיקת המפקדים, מות הפקודים. מעריב, 10.12.2004. על קולות שתמיד איתי לתיקי וידאס.
• כדי לא להשתעמם. מעריב, 19.11.2004. על המיית הסנונית לרפיק שאמי.
• תפקיד בכיר בחוליית רצח. מעריב, 30.7.2004. על על מה חולמים הזאבים ליסמינה חדרה.
• כמה יצאו הפועל. מעריב, 28.5.2004. על אדום צהוב שחור לחיים ברעם.
• חתונה ומלחמה. מעריב, 23.4.2004. על חתונת המשורר לאנטוניו סקרמטה.
• ספר ראשון לבת 73, מעריב, 13.2.2004. על אבנים לאיברה להרייט דויר.
• פוליטיקה בבית ובחוץ, מעריב, 12.12.2003. על פיסת זכוכית מן הים לאניטה שרב.
• למי שייך הסיפור, מעריב, 21.11.2003. על אודות המחבר לג'ון קולפינטו.
• קשה להזדהות עם הנדכאים, מעריב 22.8.2003. על התמימים הקדושים למיגל דליבס.
• סקס ופיליפ רות, מעריב 1.8.2003. על התיאטרון של מיקי שבת לפיליפ רות.
• בזמן שהן ישנות, מעריב 25.7.2003. על ישנה לבננה יושימוטו.
• התמודדות נשית דחוסה, מעריב 4.7.2003. על גפן התשוקה לצ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני.
• איך זה באמת ברמאללה, מעריב 20.6.2003. על קפוצ'ינו ברמאללה לסועד עאמירי.
• באה מאהבה, מעריב 16.5.2003. על הדגים של ימת סטו לרורי פילגרים.
• קינג בחדר העבודה, מעריב 9.5.2003. על על הכתיבה לסטיבן קינג.
• הודו על המדרגות, מעריב 4.4.2003. על מותו של וישנו למאניל סורי.
• למרות הקושי להבין אותם, מעריב 14.3.2003. על החרדים: מי אנחנו באמת? למשה גרילק.
• בין מדינות, בין המינים, מעריב 7.2.2003. על סיפור מן המלחמה ההיא לגוון אדלמן.
• קריאה ביקורתית ומתוך שברון לב, מעריב 6.12.2002. על אלטנוילנד להרצל.
• אהבה היא נטל כבד שאי אפשר להימנע ממנו, מעריב 1.11.2002. על אהבה לטיבור דרי.
• אשה משוחררת בכלוב הפנטסיה הגברי, מעריב 25.10.2002. על פאטי דיפוזיה לפדרו אלמדובר.
• בנוף פיני קודר, מעריב 9.8.2002. על היונה והפרג לטימו ק. מוקה.
• הפינות המאובקות של הלב, מעריב 26.7.2002. על הטעויות הנעלמות של חיינו לצ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני.
• דמות גבר בחזית רוב הסיפורים הנשיים, מעריב 5.7.2002. על בוקרים הם החולשה שלי לפאם יוסטון.
• חייו ומותו של אדם מיותר, מעריב 14.6.2002. על בית למר ביזוואז לו.ס. נאיפול.
• מי הבוגד ומי הנבגד, מי העד ומי השופט, מעריב 15.3.2002. על אהבות מוברחות לברנהארד שלינק.
• תיאור מדויק של נטישה, מעריב 1.4.2002. על לב העניין למדלין סט ג'ון.
• רגישות השמורה למשרתות בלבד, מעריב 22.2.2000. על נערה עם עגיל פנינה לטרייסי שבלייה.
• אהבה חסרת סיכוי ובלתי מנומקת, מעריב 1.2.2002. על האשה האחרת לאוולין לאו.
• מבט ישיר במוות, מעריב 25.1.2002. על במזל סרטן, מסע לבלי שוב לאילנה המרמן ויורגן ניראד.
• חייזרים בעירה קטנה בניו-זילנד, מעריב 18.1.2002. על בדאים לאנתוני מקרטן.
• אופטימיות המיטיבה לתאר את הפרטים הקטנים של החיים, מעריב 11.1.200. על בערוב אותו יום לגרייס פיילי.
• איך ינהג החולה בכל רגע ורגע, מעריב. על "זמנים" 73.
• העונג שבחזרה אל הטקסט, מעריב 17.8.2001. על הנאות הקריאה בעידן האידיאולוגי לרוברט אורי אלטר.
• אני מתנהג משמע אני מרגיש, מעריב 3.8.2001. על בסוד הרגשות לאהרון בן-זאב.
• המשפחה המאכזבת והמנחמת, מעריב 29.6.2001. על ולנטינו לנטליה גינצבורג.
• המקום שבו אנו צודקים בלבד, מעריב 22.6.2001. על "אלפיים" 21.
• בציור הדיוקן רואה האמן אל הנפש פנימה, מעריב 25.5.200. על שבעה סיפורי דיוקן.
• האם הספרות מאושרת, מעריב 18.5.2001. על מבית ומחוץ לעדה צמח.
• לא רק ספרות, גם השקפה חברתית, מעריב 23.3.2001. על "מקרוב" 4.
• השיח השמאלני לא היה לאקט פוליטי, מעריב 23.2.2001. על זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי. (עורך: עדי אופיר).
  
• קרבה משפחתית חמה ואכזרית, מעריב 19.1.2001. על כיסוי המיטה הכחול לראג' קמאל ג'ה.
• השפה בחרה בגיבוריה, מעריב 5.1.2001. על שותים ומדברים לבוהומיל הראבאל.
• של מי הסיפור הזה, מעריב 1.12.2000. על "זמנים" 72.
• אריה שכפותיו מושטות אל חלל ריק, מעריב 17.11.2000. על שורו הביטו וראו לאליק מישורי.
• שאלות יסוד ותשובות קצרות מדי, מעריב 6.10.2000. על החיפוש האינסופי לצבי ינאי.
• ההמלצה: להגדיל את התקציב, מעריב 22.9.2000. על נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה-21.
• בהיותם מועילים לאנושות, מעריב 8.9.2000. על מפגשים טיפוליים עם חיות מחמד לאודין קיוזאק.
• בפותחי את החלון לתוכי, מעריב 11.8.2000. על ספר האי-נחת לפרננדו פסואה.
• להמשיך לחתור בלב-ים, מעריב 21.7.2000. על נאומים בשוודיה לאלבר קאמי.
• הטקסט והסב-טקסט של הנוף, מעריב 23.6.2000. על רשימות על מקום לאריאל הירשפלד.
• התבגרות או השלמה עם המוות, מעריב 16.6.2000. על יער נורווגי להארוקי מוראקאמי.
• קודם כל סופר, מעריב 26.5.2000. על גבולות הרוח – סמי מיכאל משוחח עם רוביק רוזנטל.
• איך אפשר לפספס את קאמי, מעריב 12.5.2000. על אלבר קאמי: חייו לאוליביה טוד.
• דבר השוליים אל המרכז, מעריב 5.5.2000. על אני ג'ון/לוסי לג'מימה קינקייד.
• נגד הנירמול ובעד החריגה מהמובן מאליו, מעריב 7.4.2000. על פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל לאילן גור-זאב.
• המוות אינו אלא דעה קדומה, מעריב 31.3.2000. על לו אנדראס-סלומה, האשה מן החלומות להיינץ פרדריק פטרס.
• אי-שם ישנה דרך אחת לתאר את העולם, אלא שיש להטיל בה ספק, מעריב 17.3.200. על שלוש מהפכות קופרניקניות לזאב בכלר.
• מבחן שרידה לאהבת אם, מעריב 10.3.2000. על שיבת הבן לאווה טיקה.
• סכסוך פעוט שהולך ומתעצם, מעריב 31.12.1999. על הכומר מטור לאונורה דה בלזאק.
• במערבון יש חדש, מעריב 19.11.1999. על האשה משבט טונטו וסיפורים אחרים מהמערב הפרוע לאלמר לאונרד.
• דרך וקול משלו, מעריב 12.11.1999. על שלג באלבניה ליורם מלצר.
• ערירותו הנוראה של הלב, מעריב 15.10.1999. על השמכאן לגי דה מופאסאן.
• ניצחון המידה הרעה, מעריב 17.9.1999. על ז'וסטין לד.א.פ. סאד.
• חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך לילה, מעריב ספטמבר 1999. על סורג שפה לפאול צלאן.
• כפילו של פיליפ רות משוטט בירושלים, מעריב 20.8.1999. על מבצע שיילוק לפיליפ רות.
• הזדמנות אחרונה, מעריב 18.5.1999. על שישי בערב לעמנואל ברנהיים.
• אין אהבה במקום הזה, מעריב 20.11.1998. על העיר הפנימית למיכל פלג.

הארץ ספרים

• אופציה אנושית, הארץ ספרים 22.9.1999. על חזירה לאנדרו קואן.
• המתמטיקה היא האתיקה, הארץ ספרים 18.8.1999. על אנחנו ליבגני זמיאטין.
• רווקה לחוצה, מי יידע חייך? הארץ ספרים 4.8.1999. על יומנה של בריג'ט ג'ונס להלן פילדינג.
• מאובייקט מדובר לסובייקט מדבר, הארץ ספרים 28.7.1999. על כתיבה לא תמה לפנינה שירב.
• מוראות המלחמה בנופי סיני, הארץ ספרים 14.7.1999. על אהבה על קו השבר לצור שיזף.
• האידיאל המסוכן של הטיפול, הארץ ספרים 9.6.1999. על אהבה זה לא סכין לזאב ברגמן.
• "מי שמת עם הכי הרבה צעצועים – מנצח", הארץ ספרים 26.5.1999. על קץ החינוך לניל פוסטמן.
• וצדק לכול? הארץ ספרים אפריל 1999. על הדמוקרטיה הישראלית לבנימין נויברגר.
• עלה התאנה של הימין, הארץ ספרים 24.3.1999. על אי-ציות ודמוקרטיה.
• ציפיותיו המופרזות של המבקר, הארץ ספרים 27.1.1999. על לנצח בינתיים מאת אראלה טהרלב בן-שחר.
• יודעות ח"ן, הארץ ספרים 29.7.1998. על סקסופון לניצה ק"ן.
• דור חסר נחת, הארץ ספרים 15.7.1998. על ספרי לי סיפור אהבה סגול לניר ברעם.
• תרגיל כפול בפרידה, הארץ ספרים 17.6.1998. על איש ואשה ואיש לסביון ליברכט.
• האהבה האמיתית, הארץ ספרים 13.6.1998. על צד האהבה לנוגה טרבס.
• החלטת האו"ם מס' 181, הארץ ספרים 10.5.1998. על "מצד שני" 11.
• אלה אשכנזיות, לא אוהבות את אלוהים ולא את ארץ ישראל, הארץ ספרים 13.5.199. על "תיאוריה וביקורת" 10.
• של מי האמת כאן? הארץ ספרים 25.3.1998. על דודאים מן הארץ הקדושה לאהרן מגד.
• טעם הזיכרון, הארץ ספרים 11.2.1998. על המצאת נקניקיית הקארי לאובה טים.

Read Full Post »

החרדים – מי אנחנו באמת? מאת משה גרילק, סדרת 'הישראלים', כתר, 215 עמ'.

פורסם במעריב, 14.2.2003

דומה, כי תוצאות הבחירות האחרונות, ובעיקר "תופעת שינוי" שנתגלתה בהן במלוא כוחה, מספקות טעם נוסף לקורא החילוני לקרוא בספר הדן בחרדת החרדים. הוא דן גם בחרדת החילונים מפני החרדים, אך לא פחות מכך בחרדתם של החרדים מפני החילוניות המאיימת על עולמם.

כותרת המשנה של הספר היא "מסמך אישי מתועד על עימות שנראה חסר פיתרון". אכן, אין זה מסמך אנתרופולוגי הפותח צוהר אל חברה בלתי-מוכרת, תוך אי-נקיטת עמדה ערכית ביחס לתרבותה. גרילק מודע היטב לנקודת הפתיחה הכואבת (לשני הצדדים) של הוויכוח ההיסטורי המתמשך שבתוכו הוא כותב. בהביאו לפני הקוראים החילונים את עולמם של החרדים, הוא בוחר במודע באפולוגטיקה מתנצחת.

אין זה ספר קל לקריאה לחילוני המצוי, שכן הוא מציב בפניו מראה בלתי מחמיאה וסודק את תדמיתו העצמית הנאורה. אך כיוון שפעמים רבות מדי מובילה זרות לפחד וזה מוביל לשינאה, יש לברך על כל ניסיון לעצור את התהליך.

במה שאפשר לכנות "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ישראל 2003", צובע גרילק בגוונים שונים את מה שנראה מבחוץ כגוש אחיד צבע (שחור, אין צורך לומר). הוא מבאר את הסתגרותה והתבדלותה של הגלקסיה הזאת, השומרת על יחודה, ובוחן כמה "מנטרות" המעצבות את יחסם של החילונים לחרדים, כמו טיפוח הבערות, הבטלה מן העבודה וההשתמטות מן הצבא.

עם זאת, במידה רבה המחבר עושה את מלאכתו קלה מדי. הוא טוען בצדק, כי המסתמכים על מקורות שונים מן היהדות על-מנת "להוכיח" כי היא שונאת זרים וכי היא גזענית – חוטאים לה, שכן כמעט מול כל ציטוט אפשר להביא ציטוט נגדי, שמבסס את העמדה ההפוכה. אכן, על יהדות צריך תמיד לדבר בלשון רבים ולא בלשון יחיד. יש בה עולם ומלואו, וכל אחד נוטל על-פי נטיית ליבו. אך גרילק עצמו, בבואו לטעון את כתב-ההגנה של הקהילה החרדית, בוחר להתעלם מעניינים מרכזיים ולהציג טיעוני-נגד חלקיים.

נושא כאוב, שנעדר מן הספר, בבחינת הס מלהזכיר, הוא מעמד האשה בזרם האורתודוקסי בכלל ובקהילה החרדית בפרט. במקרה זה, הטענה כי לא קיימת כפייה דתית היא בעייתית, בלשון המעטה. להוכחת טיעונו מביא גרילק דוגמה: ההלכה אינה מחייבת נישואין מצד אחד, ומן הצד השני המדינה מכירה בנישואין אזרחיים שמתקיימים בחו"ל. זו דוגמה בעייתית, בלשון המעטה. המונופול האורתודוקסי (על-פי חוק) על המעמד האישי הוא אחד התחומים הברורים, שבהם שוללת המדינה זכויות מאזרחיה.היא שוללת את זכותם להינשא, שכן רבים מהם אינם יכולים להינשא בגבולותיה, את החופש מדת של ה"כשירים", בכך שהיא מחייבת את מי שאינם מעוניינים בכך – להינשא בטקס דתי בניגוד למצפונם. האפשרות שלא להינשא אכן עומדת בפני כל אדם, אך לא רק שיש לעשות זאת מתוך בחירה ולא מאונס, אלא שזכאויות מסוימות עומדות לו לאדם רק כנשוי. גם את האי-אפשרות לנסוע בשבת מבטל גרילק כלאחר יד. לדבריו, אין בכך הגבלה לרוב החילונים. ומה יעשו אנשים שאין לפני ביתם מכונית (או שתיים) לנסוע בה בשבת?

נכון הוא, ש"הכפייה הדתית" היא, לעיתים, צל הרים ולא טענה עובדתית מבוססת. בין השאר, משום שבדיון הציבורי אודותיה מתערבבים שלושה נושאים נפרדים. ראשית, כאמור, כפיית אורח-חיים על הפרט, תוך פגיעה בלתי-מוצדקת בזכויותיו. שנית, שאלה חלוקתית של הקצבות. ושלישית – שאלת הפטורים.

השאלה השנייה, עניינה בסדרי-עדיפויות ציבוריים (במידה רבה כתוצאה מיחסי-כוחות ואינטרסים פוליטיים) אך גם במינהל תקין, שחייב להישמר במדינה דמוקרטית. כאשר טוען גרילק, כי ביקורתם של החרדים על בית המשפט העליון צריכה להישמע, אין לי מחלוקת עמו. אך כאשר הוא טוען, כי בית המשפט מתערב בתחומים שאין לו סמכות בהם על פי שום דין, אין זה מתיישב עם העובדה, שמדובר בעניינים שהמדינה מסדירה על פי חוקיה האזרחיים, ועל-כן מן ההכרח שיעמדו באמות-המידה שלהם. את החבל הזה אי אפשר לאחוז בשני קצותיו. היושר מחייב לתבוע את הפרדת הדת מן המדינה למען הדת, לא פחות מאשר למען המדינה.

שאלת הפטורים לובשת במדינת ישראל בעיקר את מדי הפטור משירות החובה בצבא, אך יש לראות, כי מדובר בבעיה רחבה יותר – של הצדקה למתן פטורים מחוקים כלליים לקבוצות (וליחידים) בשל אמונתם הדתית או תרבותם. זה נושא מרתק, שספרות ענפה נכתבה עליו בשנים האחרונות, מראיית אורח-חיים דתי כבחירה של היחיד, ועד ראיית הפטור כמרכיב מכונן בזהותו של אדם, אשר אין לדרוש ממנו, בצדק, להתפשר עליה.

יותר מכל, מתעלם גרילק מן הקושי הכאוב ביותר ביחסי חילונים-דתיים: התפיסה של ערבות או אחריות הדדית, שעל-פיה חוטאים הדתיים עצמם, אם אחרים אינם מקיימים מצוות כאשר בידם היא. כמעט בלתי-אפשרי עבור ליברל חילוני להבין זאת, ולקבל את האי-הפרדה בין רשות הפרט לרשות הכלל (ורשות הפרט של הזולת) אשר מובלעת בה. על אף כל זאת, כדאי לקרוא ב'החרדים: מי אנחנו באמת?', קריאה ביקורתית לשני הכיוונים. תרומתו העיקרית היא בהצצה שהוא מאפשר לעבר "אחר" זנוח (ושנוא) במיוחד בחברה הישראלית, ובשיבוץ אבן נוספת בפסיפס הישראלי המגוון.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »